סיור בשכונות ירושלים.

 

הפרופ' אדוארד ממתין בעצבנות

מאת  ד"ר אלי שי

דוד קרויאנקר – שכונות ירושלים; טלביה, קטמון והמושבה היוונית, כתר, 332 עמ'

בחלון הראשי של חדר עבודתי, הפונה לכיוון בית לחם, עולים לפעמים בלילות קולות של ירי המפרים את השקט המופתי של רחוב אלחנן בשכונת טלביה. ירושלים האולמרטית טרם הפכה את הרחוב הזה לאוטוסטרדה, או לחניון תת-קרקעי תלת-מפלסי ועדיין יכול אדם ללכת על מדרכותיו ולהחזיק בישוב הדעת ובפרישה כמעט מלאה את ספרי המדריכים של אדריכל דוד קרויאנקר, מבלי שאוטובוס מתנשף יהדוף אותו אל קירות הבתים.

אני פותח את התריס, אני פותח במקביל את ספרו המאוייר להפליא של קרויאנקר (בעמ' 60, נקודת ציון מס. 13, פרק שני, מסלול שכונת טלביה – 86 ציוני דרך ארכיטקטוניים, היסטוריים וסביבתיים) והאילוסטרציה המצוינת, מעשי ידיה להתפאר של המאיירת המדוייקת ליאנה בורשטין-טובינשלאק, מתמזגת במראה הנשקף מן החלון; בית שיבר – אדריכל וקבלן נודע ממייסדי השכונה, בוגר האוניברסיטה האמריקנית של ביירות. אין חוויה נעימה, נינוחה וזחוחה יותר למעלעל הספרים העצל מאשר לפתוח את אלבום הסיורים ולהיכנס לאיור ולפרוח ממנו דרך החלון. ואם ארים טיפה את ראשי מעל למכתביה כי אז אקפוץ בבין רגע לנקודת ציון 46, עמ' 107, אל מגדל עומריה, המכונה 'מגדל משהב' ואם אטה את העין המביטה מעט שמאלה אזי אגיע לנקודת ציון 14, עמ' 62 ואציץ אל חדרי מלון ענבל שפעם נקרא לרום. אז אשוב וארשום לעצמי בסיפוק מסוים כי התוכנית להקים במתחם 9 מגדלי מגורים נוספים בני 16 קומות והתוכנית המקבילה להקפיץ את המלון לגובה 17 קומות נכשלו שתיהן כחלק ממאבק ירוק של התושבים בראשית שנות ה70-.

למרבה המזל מרבית נוף החלון נשלטת עתה בידי חזותו הנעימה של בית שיבר שהוא מבתיה הנאים של השכונה שעברו שיפוץ ותוספת בנייה מוצלחת בשנות ה90-, בצורה שרק הוסיפה על חזותם המקורית – להבדיל מבתים אחרים שתותבות הבניה הישראליות, מתוצרת עשורים קודמים, נראות כקוביית שיכון הרובצת על שכיית חמדה ארכיטקטונית, כורעת תחתיה וכמעט נעלמת מתחת למפלצת המשמימה שהושמה מעליה. ועכשיו אם אני מניח את ספרו של קרויאנקר על מדפה העליון של הספרייה שמתחת לאדן החלון ונעמד שם איזה שבוע תוך כדי עלעול מלא עניין בספר, בטוח שבסוף אראה גם את המחבר, עובר למטה, מוקף קבוצת מטיילים מהסוג שמחזיק ידיים פן יאבד בסמטאות ירושלים ומנסה לזווג את איורי הבתים בספריו לנוף האורבני שמסביבו. אבל אני עצל מדי מכדי להשקיף אל הרחוב ורוב הזמן די לי בהצצה אל הדיוטה העליונה של בית שיבר היפה, שפועלים עמלים על טיפוח גזוזטראותיו ועל השקייה מתוכנתת היטב של הגרניום שלו, כדי שיפרח בפריחה עזה בעבור הדיירים שתמיד מגיעים מהפזורה לתקופת החגים ונעמדים אז להתפלל בטלטלה אל מול חומות העיר העתיקה.

אשרי וטוב לי, לו הייתי דר בבית שיבר לבטח לא הייתי נאלץ להתקיים בדוחק מסקירות ספרים, אלא הייתי יושב בהרחבת הדעת אצל המרפסת המטופחת וצופה אל הבניין המשותף שבו אני דר עתה, שאין לו תואר, הדר או יחוס של בית ערבי מיוחד. לפיכך עדיף לי לדור בדירה פשוטה, להסתפק בחלקי ולהשקיף מבעד לגרניום שלי המושקה ידנית, אל בית הדירות השני של שיבר, המצטיין אף הוא במאפיינים עיצוביים תקופתיים ובכלל זה "מרפסות הנתמכות על ידי שני עמודים עגולים ומעקה אבן מחורץ המקיף את הגג השטוח" ולצפות בשכני הצייר ומעצב הכתובות כשהוא משקה בדקדקנות את תערוכת העציצים שלו ואורב לשיחה מזדמנת עם תיירים נדירים האוהבים לצלם את מרפסתו.

בצוק העתים הנוכחי עדיף באמת מבחינת השקט הנפשי לדור בבית שנבנה בידי קבלן עברי משמים ביחס, על מגורים בבית ערבי רב עטורים והגם שאדמות הפטריארכיה היוונית שניתנו לנו בחכירה ארוכה אינן מובטחות, עדיין אינך צפוי כאן בימים כתיקונם לביקור נוטריון של נכסי נפקדים, או למררתו של זורק האבנים והוגה הדעות הפלשתינאי הנודע – הפרופ' האנטי-אוריינטליסטי א. סעיד, הלוטש את עיניו מאוניברסיטת קולמביה המעטירה אל בית נביחה דודתו ברחוב ברנר 10 שעליו אני צופה ממרחק בטוח ממעקה הגזוזטרא.

וכך בחיק הנינוחות לכאורה של עוד מדריך סיורים ירושלמי, באותה הפקה סדרתית מעולה, פרטנית ומוקפדת של קרויאנקר, שספריו עשויים במין עבודת יד של מומחה, מסתבר פתע שזהו אולי ספרו הטעון והמרגש ביותר. מרגש בגלל המימד האישי; "השכונות טלביה וקטמון וסביבותיהן הן מחוז ילדותי, האזור שבו גרתי וגדלתי רוב שנות ילדותי ונעורי", כתב המחבר. "חקוקים בזיכרוני, משנות לימודי… כיצד היינו מתרוממים על קצות האצבעות כדי להציץ מעבר לחומת האבן הגבוהה של וילה סלמה לראות את האיילות העדינות ואת הטווסים על נוצותיהם הצבעוניות ששוטטו בגן החי בחצר הוילה". והגם שלא זכיתי לראות שם טווסים ואף לא איילות, אני זוכר כיצד הייתי מתדפק בילדותי על דלתות הקונסוליות של טלביה לאסוף שם בתשוקה עצומה למקומות רחוקים – בולים משולשים נדירים עם ציורי טווסים ואיילות וסמלי מלוכה. ומאז טרם חזרתי לבקר בחדרי המבוא ובשיש בעיצוב אר-דקו של וילה סלאמה עד שצילומי הצבע המפוארים של המדריך אפשרו לי כניסה מחודשת אל מעון הקונסול הבלגי.

וזהו גם ספרו הטעון ביותר של קרויאנקר, שכן הוא מהווה המשך לאלבומו על 'הבנייה הערבית מחוץ לחומה' ומרחיב עוד יותר את המימד האנושי, העדתי והקהילתי של שכונות אלו ונוגע מתוך כך בבעיית הרכוש הערבי שנותר במקום. זו נגיעה שנעשית ביד רגישה ואוהבת; הן ביחס לארכיטקטורה, הן כלפי זיכרונות העבר, ההווי, התרבות והפנאי של המשפחות הערביות, שסיפורן עובר כאן – לא כמניפסט פוליטי מתלהם ואפוף סיסמאות ואף לא כתביעת נכסי דלא-ניידי עצבנית, דמי שכירות ונזיקין, אלא כמרקם אנושי מרגש. אם יקרה פעם שלום באזור הוא יתחולל כאשר המו"לות הערבית תואיל להפיק הפקה אוהדת דומה ביחס לשרידי התרבות היהודית שנותרו במדינות ערב. ואם נשיג פעם את מעלת השלום בקרבנו היא תתחולל כאשר נשות המרצים והעשירון העליון היוצאות עטויות שחורים ואבלות מהווילות המשופצות בשכונות בקעה, קטמון הישנה וטלביה להפגין מידי שישי בכיכר צרפת, יבינו אל נכון כי צו פינוי ההתנחלויות שהן מניפות בעזות בשלטי המחאה שלהן חל בראש ובראשונה על רכוש הנפקדים הנטוש במרתפי מעונות השרד שלהן.

דוד  קרויאנקר

נ.ב.1

ועד אז דומה כי הגיע הזמן לשקול, עד ליום העצמאות הבא, הענקת פרס ישראל לאדריכלות לדוד קרויאנקר, שסדרת הספרים שלו חצתה מזמן את גבול ספרייתם המקצועית של ארכיטקטים והיא מהווה מפעל תיעוד מדהים בהיקפו של כל אבן ומעקה בעיר הזאת, שכולה תביעת זכיות קנאית שרק מצהיבה עם השנים.

נ.ב.2

כדרכם של ירושלמים הקנאים לכבוד שכונתם, אני מתעלם באנינות מהפרקים המיותרים המוקדשים לשתי השכונות האחרות ומסתפק בטלביה שלכאורה היא היוקרתית שבעיר ולמעשה היא הגבולית ביותר, משכנם של החשודים בצרעת ובטירוף הדעת. שלהלכה היא קרויה 'קוממיות', אך בפועל נותר לה שמה הערבי, שאיש אינו יודע את פירושו המדויק ובלילות עוד ניתן לנסוע בה במכונת הזמן – לשמוע את כנופיות השודדים האורבים בשדות ואת קולות הקרבות שהתנהלו פה פעם בין תושבי אבו-גוש לבית צפאפא, נלחמים בעוז, אך משתדלים שלא להפריע את מנוחת מחנה הקיץ של הקונסול האנגלי ג'יימס פין.

אודות אלי שי

ד"ר אלי שי הוא עיתונאי חוקר ומרצה עוסק בחקר הקבלה והשבתאות והמיסטיקה וגם בחקר ספרות עברית. פירסם את הספר משיח של גילוי עריות :היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית (משכל, 2002)
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארץ ישראל עם התגים , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*