מהפכה שמחה.מאת דינה מרקון

אלפי אנשים בכל הארץ נוטלים חלק ב"מחאת האוהלים " ועשרות אלפים השתתפו בהפגנות יוצאות הדופן של בני המעמד הבינוני כנגד השתלטות הטייקונים על חייו.והנה מאמר של דינה מרקון מתרגמת הגרה ליד שדרות רוטשילד בתל אביב שם נמצא מוקד מחאות האוהלים  הצופה באירועים המתרחשים ממש ליד ביתה.

מהפכה שמחה

דינה מרקון

"אם זאת מחאה, למה הם שמחים כל כך? זה נראה כמו חגיגה. מה קורה שם? אני לא מבין." (מתוך שיחה עם נהג מונית, יום שישי, 29.7.11, אחרי חצות, בזמן נסיעה ליד המאהל בשדרות רוטשילד)

"אין מחאה, ביבי. משקרים אותך. כולם ברוטשילד עם נרגילות וסושי" (דוד עמר, ראש העיר נשר, בישיבת סיעת הליכוד, 1.8.11)

צילום .אמנון טיל

אומרים שאין אהבות שמחות. כמאמר המשורר (לואי אראגון, בתרגום נעמי שמר), "…אין שום אהבה, אפילו לא אחת/ אשר ממכאובה נפשנו לא גוועת./ אפילו אהבת הארץ בה נולדנו/ אין אהבה אחת שלא תדע לבכות"… ומי יודע את זה טוב יותר מתושבי הארץ המרה-מתוקה הזאת, שגדלו על רצועת אדמה צרה ועל ברכי מיתוסים גדולים מהחיים (ואין אהבה כואבת יותר מאהבה-גדולה-מהחיים, בלתי מושגת), ושארצם משיבה להם אהבה במשורה, שהיא לעולם על תנאי ("אם בחוּקוֹתַי תֵלֵכוּ ואת מצוותַי תשמרו…"), ושהברכה והקללה שלובים בה כמעט ללא הפרד ("ארץ טובה שהדבש בעורקיה/ אך דם בנחליה כמים נוזל" – כך הונצח המיתוס במילים של שיר "המרדף" שכתב, למרבה ההפתעה, ירון לונדון – אם אינני טועה, בתקופה שבה ב"עולם הרחב" אנשים צעירים ומגודלי שיער תבעו והתריעו-הריעו: "עשו אהבה, לא מלחמה!").

ואז עלתה וצצה לה פתאום, בימינו-אלה ממש, "מהפכה של אהבה". היו, אולי, סימנים מבשרים קטנים. שעוררו תחילה גיחוך ותהייה. על בנייני העיר הופיע גרפיטי מוצנע – סמל של פרסה ובתוכו הכתובת. נו טוב, זה נראה כמו מעלל תמים של עוד חבורה של חסידי הניו-אייג' לעדותיו (ולא, זהו עולם והשקפה שאני לא שוללת כלל, ויש לי אפילו חלק כלשהו בה – רק הפטפטת הריקה, רק השימוש הלא אחראי במילים ובמושגים, רק הניתוחים הפסאודו-פילוסופיים והבטחות השווא בדבר גאולה-אינסטנט – אינם לרוחי).

ספק אם יש בכלל קשר בין הדברים, ואולי יש – אבל לא קשר לוגי ישיר של סיבה ומסובב. ואולי זאת היתה פשוט רוח הזמן שנשבה והתגלגלה לפתח דירתה של דפני ליף ברגע הקריטי והמדויק, שבו איים השכר שהיא משלמת תמורתה להאמיר עד ראש הגג וגם למעלה מזה, וסחפה אותה אל השדרה הידועה היום בשם "שדרות לו הייתי רוטשילד" וגרמה לה לנטות בה אוהל, כשלצִדה עוד כמה חברים שהיא ראתה עד לאותו יום רק על מסך המחשב.

אבל כמובן, זה הבשיל מזמן. זה לחש ובעבע קרוב-קרוב לפני השטח, גם אם בני סמכא במדעי החברה, וברשות המחוקקת, וברשות המבצעת, ונגיד בנק ישראל ("התפלאתי מאוד," אמר סטנלי פישר. "הרי מצבה של הכלכלה הישראלית הוא טוב מאוד!") ואנו-עצמנו, איש מאיתנו, אפילו אלה שדרכם קורמת אותה "רוח הזמן" המסתורית עור וגידים – לא חזו את זה. זה היה שם כל הזמן. בצומת של אחד מעורקי התחבורה הגדולים, בדרך לעבודה. ובבקרים באוטובוס. פנים קפוצות, דרוכות, שחוקות מעייפות. מתאפקים. סוחבים. סחוטים מהמרוץ. שורדים. עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה… והרק-הישרדות הזאת מכווצת את הזמן, מקצרת את ימיך. כי אי-אפשר להתרווח. לנשום לרווחה (נראה שהקשר בין הרווחה שכאן לבין הרווחה שב"מדינת רווחה" – אינו מקרי).

כי רק סופרים וסופרים את הימים – עד שהצ'ק ייכנס, עד שהמשכורת תיבלע בסניף הבנק. כדי שיהיה אפשר להשביע ולו במעט את רעבונה של מפלצת המינוס, ולרַצות את הפקיד בבנק – מוסד שהולך ומשמין מנחת על חשבון "האזרח הקטן" בזכות עמלות שונות ומשונות ושאר מרעין בישין – המזהיר אותך בנימוס קריר ומציע לך בנדיבות הלוואה ועוד הלוואה בריבית דריבית. מפונקים? קחו למשל את הפרילנסרים, הבלתי תלויים למיניהם – עיתונאים (כלבי השמירה של הדמוקרטיה?) עורכים, מתרגמים, במאים, סופרים, בעלי חנויות ספרים יד-שנייה ועוד ועוד – מי שנועדו לספק שעשועים להמונים שחברת הצריכה שוטפת בלי הפסקה את מוחם כדי שיקנו עוד מותג ועוד אמצעי טכנולוגי שאי-אפשר בלעדיו. כי הריקנות של מי שהורגלו לצרוך את "האח הגדול" ואת ה"חי בלה-לה לנד" בכל שעה פנויה לא תוכל להתמלא אלא בחפץ ועוד חפץ. והמעטים שבכל זאת בחרו להילחם בטחנות הרוח בשדות התרבות (מפונקים! הם נהנים מהעבודה שלהם, ברוב חוצפתם! מי שמע על דבר כזה?!), קוצרים רק רוח. וסופרים את הפרוטות.

היה נדמה שהמסכים הרבים, בבית ובעבודה (מחשב אישי לכל פועל!), שהפריטו אותנו לנפשנו בד בבד עם הפרטת המדינה ומסירתה – מבותרת לבתרים – לידיים פרטיות, הסתירו אותנו אלה מאלה והסתירו מאחוריהם גם את מעשיהם של אלה שמימשו כאן, על בשרנו-אנו וללא רחם, את כלכלת השוק החופשי. שוק חופשי שיש אומרים שהוא מווסת את עצמו, כי טמונה בו איזו חוכמה כמעט טמירה – כך טוענים בני הדת הזאת באמונה שלמה. מדובר במלחמת הישרדות, שבה החזק שורד. אבל השאלה היא האם החזק הוא הטוב? החכם? המשכיל? המוכשר? בעל הלב הרגיש, הפתוח? לפעמים.

קובץ:Oalim0404.jpg

הפגנה במתחם רוטשילד .תל אביב.

ברוב המקרים, כך נדמה, בתנאים של ישראל עד היום, זה עבה העור וגס הרגל והבור והערמומי והפיקח והמניפולטיבי והרמאי, היודע לנצל את זולתו ולשעבד אותו לצרכיו. וכזה שלעולם לא די לו. ולכן המחירים האמירו בד בבד עם "מגדלי היוקרה", שהתחילו לצמוח, בעיר הזאת ובמקומות האחרים, כמו פטריות אחרי הגשם. והאזרח הקטן נלכד במרוץ העכברים הגדול. ושכר הדירה (או המשכנתא, במקרה של בני המזל שהצליחו לקנות להם בית או דמוי-בית), והארנונה, וחשבונות המים המנופחים בלי בושה, וחשבונות החשמל המאיימים לעלות כמה פעמים בשנה, ואגרת הטלוויזיה, וחשבונות הטלפון והאינטרנט מזנבים בו. כן, אולי היה יכול להסתפק בפחות. לוותר על המותגים. לדבר פחות בטלפון הסלולרי, מכשיר שכפי שהתברר, מחירו ועלות השימוש בו אצלנו הם מהגבוהים בעולם. לגור בפריפריה, אילו היתה בה תחבורה סבירה (כן, גם בשבת) ותעסוקה ומשכורות סבירות. ותוחלת חיים שאינה נופלת מזאת שבמרכז הארץ. אבל חברת הצריכה מעודדת אותו להוציא עוד ועוד ועוד, נוסף לצרכים הבסיסיים שעלותם בלבד די בה כדי לא לסגור את החודש.

בתנאים כאלה, כמה מעט מקום נשאר לאנושיות. אותם מסכים שאנחנו מבלים מולם את מיטב שעותינו, יורקים שנאה. זן אנושי שהולידה מהפכת האינטרנט – הטוקבקיסטים – באתרים כמו Y-net ו"מעריב", אוהב לשנוא. הטוקבקיסט מהסוג הזה, צר אופקים ושונא אדם מיסודו, שופך את תוכן מעיו אל התגובות. הימנים שונאים את ה"סמולנים" ולהפך, השמאלנים שונאים את המתנחלים, אלה שונאים את "יפי הנפש", המזרחים שונאים את האשכנזים, אלה וגם אלה אוהבים לשנוא את הרוסים, העובדים שונאים את הבוסים, תושבי הצפון והדרום שונאים את תושבי "מדינת תל אביב". וכמה שהטוקבקיסטים שונאים את הגויים, וכמה שהם שמחים לאידם (יעידו התגובות שגדשו את הידיעות על הטבח בנורבגיה). וכן, העניים שונאים את העשירים. ומעריצים אותם בסתר, כי כלי התקשורת מציגים אותם זה כמה עשורים כמין "דמויות מופת". כולל משפחות הפשע. מין יחס דו-ערכי. אהבה-שנאה.

והעבודה – סליחה, הפרנסה – תובעת לעצמה כל חלקה טובה שֶׁבָּנוּ, ולא מעטים משלמים על כך בבריאותם. קרוב משפחה שסבל מהתקף לב בגיל ארבעים ומשהו סיפר לי שעבד באחת הרשתות הגדולות שבעה ימים בשבוע, שתים עשרה שעות ביום, כדי לפרנס את משפחתו (להנהלת החנות באותה רשת, שסניפיה מפוזרים בכל קניוני הארץ, לא היתה כל בעיה עם זה, אז מה אם יש חוק של "יום מנוחה" שבועי?). ולא, הוא לא גר בתל אביב אלא בבית שמש. בכלל, התקף לב זה לא עניין נדיר במקומותינו. זה מחיר המתח והדריכות התמידית והאי-ידיעה: איך, לעזאזל, אגמור את החודש? ועוד לא דיברתי על פחד מהבוס, פחד מכך שכל גחמה שלו עלולה לגרום לך לאבד את מקום העבודה (האם לא בגלל הפחד הזה שכח לפני כחודש אב צעיר את התינוקת שלו ברכב סגור למשך שעתיים?). ומעט מאוד זמן נשאר לפגישות עם אנשים, לשיחות, לחמימות – יש אומרים, צורך אנושי בסיסי. כמה מעטים היום הבתים הפתוחים, שאנשים יכולים לבוא לשם בפשטות, כך סתם, באמצע השבוע. כי כדי לעמוד במרוץ ולשרוד צריך שריון, שלא פעם הוא מצטמח פנימה, ו"אבירים" בני זמננו יודעים רק להילחם את מלחמת הקיום ופוחדים להראות פגיעוּת, פוחדים מקִרבה, פוחדים להסיר את הפסאדה. וכך נמשכת לה מלחמת הכול בכול, ואף פעם אין זמן לדברים החשובים באמת – לקרוא ספר, לטייל, להיזכר שהעולם הזה הוא פלא וליהנות מיופיו. אפילו לבני זוג נשאר מעט מאוד "זמן איכות" (איזה מושג מנופח ומלאכותי) יחד (ורק אנשי הבוהמה, בטלנים שכמותם, ממלאים את בתי הקפה ומפטפטים את עצמם לדעת ולא לוקחים שום דבר ברצינות רבה מדי. אבל בעצם, דווקא הם אינם מפסיקים לעבוד אף פעם ואינם פורשים לגמלאות: פשוט אין אצלם הפרדה ברורה בין עבודה למנוחה, בין עבודה למה שהם). ואין, אין, אין זמן לאהוב.

עיר האוהלים בשדרות רוטשילד .תל אביב .צילום ענת שאול.

ופתאום משהו פקע. איזו חוליה בשרשרת המזון הזאת שכולנו חלק ממנה. מישהו לא העריך נכון את המצב, הפעיל יותר מדי לחץ (או שמא זה היה לחץ מצטבר) במשך זמן רב מדי, בצורה גלויה מדי ובוטה מדי – ומכסה הסיר הזה, שהתבשלנו בו רובנו יחד וכל כך לחוד, עף. כעס גדול העיף אותו, אבל מתחת לכעס ולתסכול ולאין-אונים התגלו כוחות אחרים לגמרי. קודם כל פרץ הגעגוע. געגוע לאהבת חינם ("ואהבת לרעך כמוך", נכתב בשלט שנשא מישהו בהפגנה בתל אביב במוצאי שבת, שראיתי אותה – אודה ואתוודה – מעל מסך הטלוויזיה), געגוע ליחד. וכך ראיתי במו עיניי מהפכה שמחה. כן, הם דורשים דיור בר-השגה וחינוך חינם ומחירי מזון סבירים ובכלל, צדק חברתי (שמה הוא, אם "לא תעשה לחברך מה ששנוא עליך"?). כאן, בארץ הזאת, שמעולם לא היה בה פנאי למהפכות. כי כל הזמן היינו במלחמת הישרדות מול האויב שבחוץ. ועכשיו פתאום – אולי מרוב ייאוש מדיבורים על שלום שלא נראה באופק – כולם מדברים על צדק. ויש במחאה הזאת, לצד הכאב, גם התרוממות רוח גדולה, כדברי המשורר ארז ביטון בראיון הערב לגלי צה"ל. אנשים מבקשים שלום פנימי, אם תרצו, שלום בית (כמה שהמושג הזה, "בית", טעון ורב-משמעי היום!) – רעוּת, אבל רעות שהיא כמידת החיים, לא האהבה ההיא המקודשת בדם שדוּבּר בשבחה באחד השירים המכוננים שלנו. וזה, אולי, סימן גדול לנורמליות, לכל הפחות לשאיפה לנורמליות – שהיא הבעירה שהציתה את המחאה הזאת.

מה זה וד"ל? (צילום: AP)

לאנשים נמאס מהחלוקה לסיעות ולמחנות, המלאכותית לעתים והמשחקת לידי אלה מאנשי השלטון הדוגלים בשיטת "הפרד ומשול". לאנשים נמאס משנאת חינם, מ"נקודת הרוע" (שמעתי את הרב מלכיאור בכנס הפורום לפעולה אזרחית אומר כי לפי אחת הפרשנויות, היא הסיבה לחורבן הבית השני), הם רוצים לשמוע קולות אחרים. להשמיע קול. לרוב הדומם, שבפשטות מייצג את האנשים ההגונים שבארץ הזאת, "אזרחים שומרי חוק" שעובדים ביושר למחייתם, שרובם משרתים בצבא וממלאים את שלל חובותיהם, יש בשורה. הם רוצים חיים. הם בוחרים בחיים. הם מאסו בעולם מוחפץ ומעוקר, קפקאי, המיוצג על ידי לשון מעוקרת: נדל"ן, מט"ח, אגרות חוב, מסדרונות השלטון, הוו"דלים (כמה שזה דומה לוונדלים!), שהם תועים בו כאותו אזרח ק', לעולם בחזקת אשמים. הפנים הקפוצות השתחררו ועלה בהם חיוך. היופי האנושי – הפגיע, הכל כך לא מושלם, החוטא – נעשה גלוי לעין. השלטים שנשאו המפגינים מעידים על פרץ של יצירתיות: "ביבי, ישראל היום היא שלך, מחר היא שלנו!" ביום שישי בערב, בשדרות רוטשילד, יכולתי לראות איך רקדו כאן, ברחוב הזה עצמו, כשהוכרז על הקמת המדינה. ואולי אין הגזמה באמירה, שכאן היא תוקם מחדש. אולי כאן זה התחיל שוב. פרצו כוחות החיים, ותקווה, ושמחה, ואנשים גילו שוב את כוחה של החברותא.

קבלים את השבת במאהל המחאה

מתחם האוהלים בשדרות רוטשילד בשבת.צילום דניאל בוק.

כן, המהפכה הזאת, המחאה הזאת, המשהו הזה שקשה לקרוא לו בשם ושעוד לא התגבש לממשות מוגדרת – יש בו שמחה. ואהבה. וקריצה שובבה. והומור. ואירוניה. ולזר המטייל בשדרותיה היא נראית כחגיגה בלתי פוסקת. באמצע היום, בשדרת רוטשילד, נערה עושה גלגלון – פעם, ועוד פעם, ועוד פעם – עד שהיא נתקלת בעובר אורח סולידי ונבוכה מעט. ובערב מוקרנים שם סרטים על נושאים חברתיים על מסך "קולנוע המהפכה". ופינות הייד פארק עם נואמים שעולים בזה אחר זה. ומטבח וסלון מאולתר. ופינה עם ספרים ובה הזמנה כתובה: "בואו לשוחח". ומספרה שפתח בני זאבי, שהיו לו קפה ומספרה ברחוב שינקין – עוד מימי הזוהר של הרחוב, שעושה תספורות חינם לאנשי המאהל. ואוהל שבו נותנים בחינם טיפול נפשי למתקשים לעמוד בשהייה הממושכת בחוצות. ואוהל האמנים. ואמנים אורחים. וסופרים שקוראים מיצירותיהם. ופינות הפעלה לילדים, ושעת סיפור. ופתיחות גדולה. וכן, לפעמים זה נראה כמו וודסטוק. ויש אומרים, שגם אהבות של לילה אחד פורחות שם. במהפכה כמו במהפכה…

הקריצה הזאת, והשמחה הזאת, והתעלות הנפש, והיצירה, והחטא, ובכלל הבשורה הזאת שכנראה אין זה מקרה שהיא נשמעה לראשונה דווקא בעיר העברית הראשונה ולא בעיר הבירה, שלוקחת את עצמה ברצינות רבה עד להחריד – זרים מאוד ל"מסדרונות השלטון" חמוצי הסבר. איפה נשמע דבר כזה – מחאה שמחה? בעיני הוגים מבית מדרשה של ניאו-שמרנות המטופחת במוסדות כמו מרכז שלם היא יצור כלאיים משונה, לא רציני, מחאה ש"אוכלי סושי ומעשני נרגילות" מסוממים עומדים בראשה, ולכן היא תכף תתפוגג. אולי כל מה שצריך זה לעצום את העיניים והם ייעלמו. ובכלל, יש אומרים שכל זה אינו אלא מזימה של השמאל להפלת הממשלה.

אז כן, יש בו, בניסיון הזה למהפכה חברתית לא אלימה, מכול וכול. מן הסתם, גם אוכלי סושי ומעשני נרגילות, וסטודנטים שמעולם לא ניתנה להם הזדמנות ליהנות מנעוריהם כמו בשאר ארצות, והם מגיעים ללימודים בתור אנשים בוגרים ועייפים אחרי צבא ועובדים קשה לפרנסתם, ואולי משום כך לא ניסו עד כה לשנות את העולם, והורים עם תינוקות וילדים קטנים, ובני נוער בחופשה, ואנשים מבוגרים וסולידיים, ואמנים, ועובדי הוראה, ופסיכולוגים, וכמובן אנשי תקשורת, וגם אנשים שנהנים מאוד מעצמם בתפקיד המהפכנים, ואנשים מהצפון ומהדרום, מהמרכז ומהפריפריה, ו"צפונבונים" ותושבי שכונת התקווה ורחוב לוינסקי וערבים, ואנשי העשירונים הנמוכים וכמובן אנשי מעמד הביניים לסוגיו. והם צועדים מגן הסוס אל בית ראש הממשלה ומכיכר הבימה אל כיכר המוזיאון, וממלאים את הערים ואת הרחובות, ונוטים עוד ועוד אוהלים. וכל זה יחד גועש ורועש וכועס… וגם שמח. חוויה את ההתעלות הנפש שהיא כנראה מנת חלקם של אנשים שמשתתפים – כך הם עצמם מקווים, כך רבים וטובים מקווים – בעשיית ההיסטוריה. המשהו הזה, שעוד אין לו שם, גרם לפרץ של כוחות חיים בריאים. כמו גייזר. כמו שמפניה. מותר לנסות לשנות את העולם מתוך שמחה. מותר, סוף כל סוף, לשאוף לחיות מתוך שמחה. מותר לבחור בחיים.

ראו גם

ניסים כ"ץ על סיקור "המהפכה השמחה"

אוהלי המחאה בשדרות רוטשילד תל אביב .צילום של רונקו בלוג .

אודות דינה מרקון

מתרגמת, עורכת ספרותית, ומחברת מסות קטנות. מתמחה בתרגום ספרות מרוסית לעברית. עם תרגומיה נמנות יצירות רבות של הקלסיקונים הרוסים: צ'כוב, טולסטוי, דוסטוייבסקי, גונצ'רוב, וכמו כן חיבורים מודרניים דוגמת "שנים עשר כיסאות" של אילף ופטרוב, "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" של מיכאיל בכטין, וספרים שנכתבו בעת הזאת, כמו "היבטים של הזיווג הרוחני" מאת אלכסנדר גולדשטיין ועוד. כמו כן, תרגמה יצירות ספרות אחדות מאנגלית לעברית. ביקורות ספרותיות שכתבה ראו אור במוסף ספרים של "הארץ" ובמוסף הספרות של "מעריב". זכתה בפרס שרת התרבות לתרגום 2015. תחום עיסוק נוסף: רפואה משלימה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך כללי, תרבות עם התגים , , , . קישור קבוע.

4 תגובות על מהפכה שמחה.מאת דינה מרקון

  1. מאת לימור:‏

    דינה שלום!
    אהבתי מאוד את המאמר שלך, כל מילה בסלע. סוף סוף מישהו אומר את האמת על מה שקורה בארצנו ולמה אנחנו זקוקים, ועל זה נאמר "חדש ימינו כקדם".

  2. מאת הלנה:‏

    כתוב יפה מאוד. סגנון נפלא. אך יש כאן משהו צורם, בכל העניין הזה. וה העובדה שהאוהלים הם חדשים ודומים אחד לשני. מישהו קנה אותם, נכון? מישהו מממן את החגיגה, מישהו משלם עבור השמחה. מישהו גם יקטוף את הפרות, ולגמרי לא בטוח שאלה הם יהיו החוגגים הנאיביים. מכאן הטעם המגעיל בפה מכל השמחה המתוקשרת.
    אני אשית שבע במהפכות! המהפכה שקרתה כשסבתא שלי הייתה צעירה, לימדה אותנו, את הרוסים, שלכל חגיגה יש מחיר.
    ב1917 העם מחה על כך שהלחם בחנויות לא היה טרי. על גל המחאות נעשה פוטש, את השלטון חטפו לנין ואנשיו – השמאל שדאז. ואחר כך אנשים התחילו למות מיליונים מחוסר לחם. לחם כבר לה היה, אפילו לא טרי.
    והנה בהפגנה בשבת (ראיתי בצילום) מישהו נשא שלט "לנין צדק".
    כנראה היסטוריה לא מלמדת אף אחד. ובמיוחד באוניברסיטאות בארץ לא מלמדים היסטוריה טוב, אני יודעת. בורות ונאיביות ישראלית היא מדהימה.
    אז תאכלו אותה, חברה. בטעבון.

  3. לדינה שלום
    ראי תמונות הפגנת האוהלים
    בברכה
    דר' אמנון טיל

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*