“היא נכנסה להיריון.”

“גוואלד. גוואלד. איך יתכן כדבר הזה. מה נעשה עכשיו ?”

“אין הרבה מה לעשות. האיש ההוא – הוא שכב איתה לפני החתונה.”

“מה באמת ? גוואלד. גוואלד.”

אלו היו הדברים ששמעתי מהחדר הסגור בו סגרה אותי משפחתי, לאחר שגילו שכבר חודשיים לא קיבלתי מחזור. בהתחלה אבא מאד כעס. “מה שכבת עם הבחור הזה ?” אבל לא עניתי לו, הסתרתי את דבר המשכב האסור. אחר כך, ככל שהזמן עבר, גם סבתא התערבה, ודרשה לדעת מתי הלכתי למקווה בפעם האחרונה, וגם לה לא יכולתי לענות. בסוף היה זה אלי שבא לאבא וסיפר לו את סוד היחסים האסורים.

“הן, רב סלומון, יודע אתה כי אני ודינה מאוהבים.”

“אלי, בחור חמד שכמוך, יודע אתה שבמקומותינו אין אהבה. זה לא מצווה מהתורה. רוצה אתה להשתדך עם דינה, בוא והראה לי מידותיך הטובות.”

“הן, רב סלומון, דייג פשוט ועני אנוכי, וגדול בתורה אינני, אבל את דינה אוהב ואותה אפרנס ואכלכל.”

“אלי, בחור חמד, אצלנו בחורה מבית טוב לא מתחתנת עם דייג, לא נשמע אצלנו כדבר הזה.”

“הן, רב סלומון. זה מאוחר מדי. אני ודינה שכבנו, והיא בהריון.”

אבא שלי השתולל. כעס גדול כעס. אותי סגר בחדר שבו אני נמצאת עכשיו מאזינה לשיחתו עם סבתא. עם אלי לא התראתי ימים רבים. את האוכל הוא מכניס לי דרך פתח קטן שבדלת, ואת אלי איני רואה, רק מאזינה לשיחות בין אבא לסבתא, וכל הזמן שומעת “גוואלד, גוואלד.”

אחרי כחודש, הרי מנין הזמן אבד. אישה בלויות סחבות נכנסה לחדר הסגור.

“בואי, ביתי, אוציא את הממזר מבטנך.”

“לא אתן.”

“אין לך ברירה. רב סלומון דרש כך.”

בכוח תפסה אותי, והשכיבה אותי על המיטה. הורידה לי את החצאית, תפסה במלקחיים ובתנועה שרק המיילדות יודעות לעשות הוציאה את עוברי המתוק, זכר לאהבתי המקודשת עם אלי.

הכאבים היו עזים וקשים מנשוא. אבל לא הכאב הפיזי כמו הכאב הנפשי. כי בימי שהותי בחדר הסגור ערגתי לאלי ורק המחשבה על הילד הזה שיולד לנו זכר לאהבתנו הקדושה הוא זה שהחזיק אותי בעיתות המצור הקשים, והנה באה המיילדת ובלקיחת מלקחיים הוציאה ממני את אהבתי.

עוד יומיים הייתי בחדר הסגור. האוכל עדיין הגיע אלי דרך הפתח הקטן. כשלפתע אני שומעת “גוואלד, גוואלד.” מתקרב אלי, והנה סבתא החסודה במלוא הדרה באה.

“דינה, את יודעת שהכתמת את כבוד המשפחה, הן רב סלומון לא מסוגל להוציא את אפו מחוץ לבית ?”

“אבל סבתא, אני אוהבת את אלי …”

“דינה,” אמרה בקול חמור, “דבר כזה לא יעשה במקומותינו, אלא במקומות הערלים. עלייך לתת את הדין על מעשייך הפוחזים.”

“אבל סבתא, איפה אלי ?”

“אלי, מי זה אלי, אני לא מכירה שום אלי. בואי אחרי !”

ואני הולכת אחרי סבתא. אני הולכת אחריה לחדר של אבא ושם נמצא אבא ולידו בחור מכוער, משוגע וטיפש. זה אני יודעת עכשיו אבל באותו רגע הוא נראה לי המפלצת הגועלית ביותר שנוצרה על פני האדמה. כל כך לא דומה לאלי. והנה אבא אומר :

“דינה, הכירי, זה חתנך.”

ואני מסתכלת ואומרת בהיסוס ובקול מהוסה ודק : “שלום.”

והוא אומר : “שלום, הצנועה בנשים.”

ואני מתארת לעצמי בראש מה אבא חושב לעצמו כשהוא שומע את המילה “צנועה” אבל ממשיכה לשחק את המשחק.

“שלום, הזך בחכמים.”

ואז הוא מציג את עצמו, כליל המעלות, גדול התורה, למדן ושקדן, רק מה יש לו פגם קטן, קצת מגמגם, קצת חרש, קצת אילם וקצת שוטה.

ואבא אומר : “דינה, כך קבעה התורה וכך קובע אני, עליך להינשא לתלמיד החכם רב שמעון הצדיק.”

ואני מסכימה עם אבא.

וסבתא סוף סוף מפסיקה להגיד “גוואלד” ואומרת “עלינו לשבח”.

החתונה התקיימה מיד, בלי היסוס, בפורום קטן. אבא היה שם, וסבתא, ואני, ורב שמעון הצדיק. אלי לא היה שם. כל חיי התגעגעתי לאלי ולילד הזה שצמח בבטני ונלקח ממני והדבר היחיד ששעשע אותי בימי חיי העלובים היה גידול הילדים ועבודות הבית, כי אמרתי “רק בהם אמצא נחמה, לדעת את הלכות ה’ ואת תורתו, היכן מקום האישה ואיפה צניעותה.” ואכן, אני דינה בת רב סלומון ילדתי י”ב בנים וד’ בנות כמספר שבטי ישראל וארבע אמהות שהיו לנו. וחיי היו מרורים. אבל אבא שמח, ושמעון ברך אותי כל יום כי בר מזל היה על שמצא בכלל אישה, כי לא היה מצליח להשתדך אחרת בגלל מומיו ומגבלותיו.

ומזה אנחנו למדים שאף על פי שבן אדם נכה ומוגבל תמיד ימצא לו גורם עליון שיוביל אותו אל התורה ואל הנחלה וימצא לו אשת חייל כפי רצונו וצרכיו, ולא יתבייש אדם במומיו ולא יצטער שאין הוא הולך לפסטיבלים, להצגות ולתיאטרון אלא יחשוב תמיד אולי בעולם אחר, רחוק תמצא לי מן דינה שכזו.

כך נבנה המדרש.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתים עשרה + 1 =