אלישע פורת מספר משורר ובלש סיפרותי מטיל אור על העלטה הסובבת כתב עת ספרותי נשכח כיום אך חשוב ומעניין מאוד בזמנו “האורלוגין” בעריכת המשורר אברהם שלונסקי וחושף את פרשת קשריו של המגזין עם הבמאי  אריה ליאופולד להולה.

כמה מילים על “האורלוגין :

אורלוגין – כתב עת ספרותי משנות החמישים, מייסדו, עורכו והכותב העיקרי בו היה אברהם שלונסקי. גיליון ראשון של “אורלוגין” יצא לאור בדצמבר 1950. גיליון אחרון נדפס בפברואר 1957. במהלך שנים אלה יצאו לאור 13 חוברות.

השם “אורלוגין”, שעון, בא להעיד על כוונותיו של שלונסקי: שכתב העת יהיה מעין שעון מעורר לסופרים ולקוראים, וכן שיעיד על ממד הזמן, כלומר שיהיה שופר למודרניזם בספרות העברית והעולמית. “אורלוגין” היה בעל זיקה חזקה לשמאל הישראלי של אז, ובעיקר למפלגת הפועלים המאוחדת ולמועדוני “התרבות המתקדמת” שלה. וכן היה בעל זיקה חזקה לזרם הספרותי המכונה “ריאליזם סוציאליסטי”, ובעיקר לספרות הסובייטית והמזרח אירופית.

ב”אורלוגין” השתתפו סופרים ומשוררים שמאליים מדורו של שלונסקי אבל גם יוצרים צעירים רבים מדור הפלמ”ח. וכן השתתפו סופרים משוררים ומבקרים שלא השתייכו למחנה הפוליטי המוגדר שהוציא את כתב העת. “אורלוגין” יצא לאור בהוצאת הספרים של מפ”ם, “ספרית פועלים”, שגם עסקה בהפצתו.

תרומתו העיקרית של “אורלוגין” הייתה בהבאת תרגומי מופת מספרות העולם, שתורגמו בידי שלונסקי, לאה גולדברג, רפאל אליעז ויצחק שנהר.

כתב העת מופתח במלואו על ידי אוניברסיטת בר-אילן במסגרת המפתח למאמרים בעברית.

על ערש ה”אורלוגין”

מאת אלישע פורת

בספרה המכונן על אברהם שלונסקי חייו ויצירתו, שיצא זה עתה, “המאסטרו“, (ספרית פועלים הקיבוץ המאוחד מרכז קיפ אונ’ תל אביב 2011), כותבת חגית הלפרין, (עמ’ 493), על כתב העת “אורלוגין”:

“בשנת 1950 החל שלונסקי במפעל התרבותי הגדול האחרון שלו: הוצאת כתב-העת “אורלוגין”. כתב-עת זה היה יקר מאד לליבו והוא ראה בו את גולת הכותרת של מפעליו. סוף סוף יותן לו לכנות כתב-עת שערך בשם “אורלוגין” שרצה בו משכבר, והוא קיווה שהפעם יוכל להגשים את חלומו הישן ו”אורלוגין” יהיה כתב-עת ספרותי העוסק בשאלות הזמן מנקודת ראות עקרונית ומוכללת.

“אם “עתים” בא לרמז על הזמן האקטואלי השוטף במהרה, הרי “אורלוגין” צריך לסמל את הזמן באורך-נשימה”, כתב לס. יזהר. ה”אורלוגין” היה בעיניו סמל לאיחוד שני המחוגים של שעון הזמן: המחוג הגדול שמראה את הרגעים (סמל לאקטואליה ולזוטות החיים) והמחוג הקטן, מחוג השעות (סמל לארועי הזמן העקרוניים, המשמעותיים והמוכללים). “השירה האמיתית היא האורלוגין הדו-מחוגי, לא רגע לחוד ושעה לחוד“, קבע.

אברהם שלונסקי

התלהבותו וחריצותו לא ידעו גבול: ימים על ימים ישב וכתב מכתבים לכל ידידיו הסופרים ואף למי שלא נחשבו לידידיו המובהקים, לאנשי רוח, לוותיקים ולצעירים, אנשי מפלגתו ואנשי מפלגות אחרות והזמין אותם (לעתים אף הפציר בהם) להשתתף ב”אורלוגין”. אולם כמו בזמן הוצאתו לאור של “עתים” גם עתה שאיפתו ליצור כתב-עת פלורליסטי משוחרר מלחצים פוליטיים, לא נשאה חן בעיני מפ”ם ו”ספרית פועלים”, שתמכו ב”אורלוגין”. הם לא הסכימו להוציא כתב-עת ספרותי “טהור” ודרשו שהזיהוי האידיאולוגי-פוליטי עם המפלגה יהיה ברור ונראה לעין. שוב נאלץ שלונסקי להתפשר: הוא הצליח “לשחרר” את היצירות הספרותיות שנדפסו ב”אורלוגין” מכבלי האידיאולוגיה המרכסיסטית, אך לא את המאמרים, ובאלה אכן בולטת האידיאולוגיה של מפ”ם.

היה עליו לחזור ולהוכיח את נאמנותו למפלגה ולדרכה, והוא נאלץ לפרסם מאמר רחב יריעה של משולם גרול, “סטלין המורה”, שבודאי לא היה לרוחו. עם זאת הצליח לא רק לערוך כתב-עת מכובד ומעניין שיצא בהידור רב, אלא גם לתת כדרכו במה לסופרים בני משמרות אחדות (מעל מאה משתתפים!) שחלקם לא היו מאנשי “השומר הצעיר” ומפ”ם, ואף הספיק לחנוך את ביכורי שירתם של דליה רביקוביץ ויהודה עמיחי. סך הכל יצאו לאור – מדצמבר 1950 ועד פברואר 1957 – 13 חוברות עבות כרס הכרוכות בכריכה קשה”.

עד כאן הציטוט מחגית הלפרין.

אריה לאופולד להולה

וכאן אני מוסיף: לאישוש דבריה של חגית הלפרין, על נדיבותו יוצאת-הדופן של שלונסקי, כלפי יוצרים צעירים ובלתי-מוכרים, ועל מעגל היוצרים הרחב ששקד לקרב לכתב-העת שלו, נביא כאן את סיפורו של אריה ליאופולד להולה, 1918 – 1968. כבר בחודש יולי 1950, כחצי שנה לפני הופעת הרבעון לראשונה, פנה שלונסקי במכתב אל להולה וביקש ממנו לתרום מפרי-עטו. להולה היה אז עולה חדש, שהגיע ארצה מ’צ’כוסלובקיה’, אף כי היה סלובקי לכל דבר ועניין, בשנת 1949… בחוגים ששלונסקי היה קרוב אליהם כבר ידעו שלהולה הוא סופר ומשורר מחזאי ותסריטאי. שמעו כבמאי מצליח, על הבמה ועל מסך הקולנוע במזרח אירופה, הגיע גם ארצה. במכתבו הראשון כתב שלונסקי:

לח’ לאהולא, שלום וברכה!

ודאי קראת על הרבעון לדברי ספרות אמנות וביקורת, “גליונות” שמו, [זוהי כנראה פליטת קולמוס מביכה של שלונסקי] שס”פ [הוצאת ‘ספרית פועלים’] עומדת להוציא מראשית תשי”א, בעריכתי. כוונתנו היא לעשות במה זה [זו] לכלי מבטא רציני של היצירה העברית החדשה והמחשבה הפרוגרסיבית בענייני אמנות ותרבות. אני רוצה שתכתוב בשביל רבעון זה איזו מסה על עניינים קרובים ללבך, ענייני האמנות והזמן. קראתי כמה מרשימותיך ב”משמר” [עיתון הקיבוץ הארצי ומפ”ם, שלימים הוסב שמו ל”על המשמר”] ונשאו חן בעיני מפני הבקיאות, והטמפרמנט והדעות. נא הודיעני על מה יש עם לבך לכתוב, פרט כמה נושאים, כדי שנוכל יחד לקבוע את הנדרש ממך לחוברת הראשונה. ענני נא מיד.

בידידות אברהם שלונסקי.

לבד מכמה זרויות לשון, בנות הזמן, יש כאן מחווה נאה מצדו של שלונסקי. הוא מזמין את להולה כשותף שווה ערך לתרום לרבעון. ענין השם המוצע “גליונות”, אם אמנם לא טעות הוא, מלמד שאולי שלונסקי לא היה נעול אז סופית על השם “אורלוגין”. אבל אפשר שיש כאן היגררות תמימה אחר ה”גליונות” של יצחק למדן, שהמשיך לצאת כזכור, עד שנת 1954, עד מותו של למדן. לא מצאתי התייחסות לטעות מביכה זו לא אצל להולה ולא אצל שלונסקי.

להולה הצעיר משלונסקי בכמעט עשרים שנה, לא ידע עברית באותה העת, והתקשה מאד בכתיבת טכסט עברי. הוא עשה אז את צעדיו הראשונים בארץ. תחילה כבמאי של תיאטרוני חובבים בקיבוצים, אחר כך כבמאי בתיאטרון הקאמרי, ולבסוף, בטרם עזיבתו את הארץ, 1956, כבמאי קולנוע שאפתני. הרשימות ששלונסקי מציין, הן רשימות על התרבות בארצות ‘הדמוקרטיה העממית’, שהיו חביבות על הקהל המפ”מי של קוראי “משמר”. להולה נהנה בהן משני העולמות. מצד אחד, נמלט בעור שיניו מצ’כוסלובקיה שהקצינה את עמדותיה כלפי ישראל הציונות והיהודים, ומצד שני הביא אל קהל המאמין עדיין בעליונות “עולם המחר”, חומרים אותנטיים של מי שבא משם זה עתה.

אריה ליאופולד להולה היה חניך תנועת “השומר הצעיר” מברטיסלבה, אסיר במחנה הכפייה נובקי, ופרטיזן שהשתתף במרד הסלובקי ואף נפצע בו. הוא כתב סלובקית ויצירותיו תורגמו ללשונות ‘הדמוקרטיות העממיות’ ושמו החל להתפרסם במזרח אירופה, כבמאי ומחזאי צעיר ומבטיח. רק מעטים בארץ ידעו בשנת 1950 מה שידע אברהם שלונסקי. הקשר ביניהם החל כעשור שנים לפני כן. להולה תירגם לסלובקית שירה עברית חדשה ואף הוציאה לאור, במבחר שהוא עצמו ערך בחר ותירגם, באנתולוגיה קטנה ונדירה בשם “חמסין”. הספרון יצא לאור בברטיסלבה, בפברואר 1940, ערב השואה והשמדת יהדות סלובקיה. הצעיר בן ה-22 נהג בשאפתנות גם כאן, כאשר העז לתרגם את גדולי השירה העברית של אותם הימים. לאה גולדברג ואלתרמן, ביאליק ושלונסקי, רחל ואנדה פינקרפלד, בנימין טנא וצבי ארד, ואחרים.

הוא לא הקל על עצמו, והעז לתרגם משירי שלונסקי את המחזור האירוטי, הנועז והבוטה, “מתפילות ביער”, על ארבעת שיריו ‘שחרית’, ‘מנחה’, ‘ערבית’ ו’חצות’. לא מצאתי סימוכין לקשר שנוצר ביניהם בעקבות התרגום. אך אפשר שהיה קשר כזה ביניהם לפני המלחמה. אבל ניתן להניח שבמהומת מלחמת העולם ובשנות השואה קשרים כאלה נדחו לימים טובים יותר. אני מניח שהם יצרו קשר מייד עם עלייתו של להולה ארצה. ושלונסקי צירף אותו לרשימת היוצרים הצעירים והבלתי-מוכרים שהיה בדעתו להזמין לגיליון הראשון של “אורלוגין”. שלונסקי היה עורך מנוסה ומתרגם-בחסד, וקרוב לודאי שהמחסום הלשוני, כלומר עבריתו המתחילית והנלעגת של להולה, לא הרתיעו.

להולה נענה לפנייתו של שלונסקי והבטיח לו כנראה סיפור גדול, שאכן נשלח, וכן כמה רשימות לרבעון. אך משבוששו להגיע לידיו טרח וכתב ללהולה מכתב נוסף:

14 בספטמבר 1950

לידידי אריה לאהולה שלום!

אני מחכה למאמרך, הרי בפירוש נדברנו שאתה כותב. וכבר ב-24 לחודש שעבר [אוגוסט 1950] יחד עם אישור קבלת סיפורך, הזכרתיך דבר זה – ואין תשובה ממך. ואני בניתי תכנית מסוימת, ובתכנית הזאת יש מקום מסוים למאמרך ולנושא שבחרת: היאך מסתגלת האמנות (הספרות, השירה, התיאטרון וכו’) של ארץ דמוקרטית לתפקידה החדש. נדמה לי, כי כך בערך ניסחנו את הנושא. אנא, השלם את המלאכה ושלח לי בהקדם. וענני מיד. וכשאתה בא לפעמים לת”א, הרי אתה מוזמן לבקרני, בכלל ובפרט, בידידות,

א. שלונסקי

להולה הכין ל”אורלוגין” את סיפורו “מלאך המוות”. סיפור קשה, ציני ומקאברי על השמדת היהודים בסלובקיה בשואה, על שנאת אדם ואנטישמיות. היו לו קשיים בתרגום, ויש להניח שהוא נזקק למתרגם שותף. אך לא מצאנו את שמו בסיפור הנדפס. הוא גם היה עסוק מדי בעיסוקי התיאטרון שלו, ובבעיות משפחתיות דוחקות של עולה חדש, נשוי ואב לילד קטן. לחלק מהדברים, ובעיקר לתלותו במתרגם, נתן ביטוי במכתב התשובה שלו לשלונסקי:

לא. שלונסקי – רב שלום!

קיבלתי את מכתבך ומתבייש אני באמת שלא יכולתי לשלוח לך את המאמר בתאריך המובטח. אך אם אני מצטדק אין זאת אומרת שרק בי האשמה. המאמר היה מוכן הרבה יותר מוקדם מאשר התרגום של הסיפור אבל לא עלה בידו של חברי המתרגם לגמור את עבודתו מסיבות אנושיות למדי:

הוא עסוק, עייף, ילדתו חלתה ובסופו של דבר גם התעצל במקצת. הסברתי לו לא פעם ולא פעמיים שהתרגום צריך להיות מוכן בזמן הקבוע בינינו. המצב היום נשתנה בזה ש –

החבר הבטיח לי לגמור תוך כמה ימים. מבין אני היטב שעבודתך סובלת מאי-הסדר שלנו – שלי, ומבקש אני עוד פעם את סליחתך כי ציערתי אותך וגרמתי להסתבכות לא נעימה.

אמרו לי שעד סוכות אפשר לאחל

שנה טובה ומבורכת

בזה אני עושה זאת מקרב לב.

אריה להולה

סוף ספטמבר 1950

בסופה של חליפת מכתבים זו אכן הביא שלונסקי בגליון הראשון של “אורלוגין”, דצמבר 1950, את סיפורו הגדול של להולה “מלאך המוות”, וכמה רשימות, החתומות ל. א. על התרבות במזרח אירופה וב’דמוקרטיות העממיות’. היו אלה דבריו האחרונים של להולה בעיתונות העברית ובכתבי העת. הוא לא הוסיף לכתוב ב”אורלוגין” ולא בבמות אחרות, אלא פנה אל התיאטרון. ואחר כך הקדיש עצמו רק לקולנוע. האם טעה שלונסקי בהזמנתו? האם נהג כך משום הכרת התודה שלו ללהולה על תרגומיו המוקדמים? האם באמת האמין באיש ובכתיבתו? כל אלה הן שאלות משניות. החשוב והעיקר הוא הכנסת האורחים הלבבית שנהג ביוצרים צעירים ובלתי מוכרים. ודבריו של אריה ליאופולד להולה בגיליון הראשון של “אורלוגין”, מעידים על כך בפומבי.

המכתבים מובאים כאן באדיבותן של פרופ’ חגית הלפרין וד”ר גליה שגיב, מארכיון שלונסקי, מרכז קיפ, אונ’ תל אביב.

ראו גם

המאסטרו : חייו ויצירתו  של אברהם שלונסקי מאת חגית הלפרין

אפיזודה :סיפור חייו של להולה מאת אלישע פורת

להולה הסרט התיעודי

סיפור חייו של להולה מאת אלישע פורת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × 5 =