למי מגלים סודות

מאת שושנה ויג

היא נעלה את מנעול חדר המלון בשעה שש בערב ורק למחרת בשעה עשר בבוקר יצאה מוארת באור נגוהות חדש. אור בין ערביים ליטף את וילונות החדר. רכות נשפכה מבין הכתלים וליבה המה כגוזל קטן בקן. התערפלה בלא שנטלה סמי הזיה. משהו התחולל בתוכה. נכנס לחדר גבר המבוגר ממנה בכמעט עשר שנים. הניח את תיקו והחל לדבר עמה כמו היו רגילים להתראות בכל יום. האוויר נספג במילים שדיבר אליה. מילים שלא תזכור כעבור יומיים. רק את תנועת גופו ואת תנועת החיכוך יזכור גופה. כל המילים שרחש לתוכה היא תשכח. היא תזכור את התמונות כמו מתוך סרט אילם. גם אם צעקה או לחשה לא תדע. הכל הלך ונשכח ונעלם באפלת היום.

כשהחל הבוקר לעלות היא חשה כיצד קרני השמש חודרות אל אפלולית החדר, משכימה אותה ומפריעה אותה בשנתה. למה זרחה השמש היא שאלה את עצמה בשקט בלא שיוכל לשמוע. הוא ישן ונשימתו ניגנה לצידה נעימה שקטה. בעוד הוא ישן, היא חישבה את יום המחר. ידעה, כשתקום מן המיטה כבר תשמע את תרועת האֵבֶל מאחוריה. מקהלת המלאכים תנטוש אותה והיא תלך כאילו מישהו אהב אותה.

את סודה היא תוכל לגלות רק לאחר ימים, ואיך ניתן לגלות סודות. האם ניתן לגלות סודות לאיש שחיים עמו חיים שלמים? האם ניתן לגלות סודות כאלה להורים, או לאחים? האם אנשים זרים ברחוב יוכלו לזהות את שקרה לה. היא ישבה על כיסא המספרה והספרית האוהבת סרקה את שערה. היה נדמה שהיא בת מלך והספרית אחת המשרתות. צוחקות ורוכנות אחת אל השנייה. ולרגע נדמה שתוכל לגלות את הסוד. “היום את נראית אחרת. עוד לפני שדיברת ראיתי שאת מוארת באור אחר. את פשוט זורחת. ” אמרה לה והקול יצא כקול אוהב, מוכנה להאזין לכל מה שתאמר. עד כמה תוכל לשמור את סודותיה. עוד סירוק ועוד הברשה. “רק בך אני אטפל, לא אבגוד בך. רק אלי תבואי.” אלה היו קולות השכנוע.

ועכשיו כשפרצו המילים מפיה היא לא זכרה במדויק מה היה שם באותו חדר מלון. פעם בכמה שנים היא יכולה להתנתק מהכול לצאת אל עולם שנרקם בקפדנות ואחר כך נעלם כלא היה. “מותר לך לעשות למען עצמך.” ברכה אותה והביטה בה בקנאה. ניכר שגם היא רצתה לשתף אותה בסודותיה. כששאלה אותה באיזה מלון שהו, וכבר ידעה הספרית המיומנת מהו אותו מקום. כשדיברו שתיהן על סעודת האוהבים בחדר הזה, ידעו שתיהן בדיוק במה מדובר.

כשניסתה להיזכר מה היה בחדר, היא לא יכולה הייתה להיזכר במילים שדיבר אליה. הכל נמחק כלא היה. רק פניו הביטו בה, ורק גופה רכן על המיטה. ורק היא שכבה, ורק היא התהפכה מצד אל צד, רק היא קיבלה אותו אל תוכה פעם אחר פעם. מהו החיבור הזה שנוצר ביניהם, וכיצד נפגשו, לא רצתה לדעת.

כנועה לחלוטין. התמסרה לחלוטין לגופו, כשהתלבש עליה מלפנים או מאחור והיו לגוף אחד, הרגישה שכל כולו לכוד בתוכה. לא נותרה פינה ריקה. מילא את תוכה כמו היו מוברגים האחד בתוך השני. “אל תזוז” היא אמרה. “אל תזוז ממני לעולם”. וכך הוא נע בתוכה חותר שוב ושוב כמו היו שניהם בהפלגה אל האין סוף.

מתיקותו של החלום קצרה היא. כשהשמש זורחת נמחקים סימניו של החלום. כמה טובה אליו היא הייתה החל להרהר כשבא הבוקר. כמה היא חלומית חשב לעצמו כשנעור משנתו. ושוב בא אליה. כנועה כל כך, כמו בובה סמרטוטית קיבלה עליה את הדין. הקיפה אותו וחיבקה אותו, והוא שב ופרץ את גבולותיה כדי להשיג את כל המקומות שעוד טרם כבש.

כשהיו יחד, ביקשה שידקלם את השיר שלהם. היא הייתה כבולה בשלשלאות למיטת החדר והוא קרא לה שיר של ז’ק פרבר על שוק העבדים. זו הייתה היא שלא רצתה שישחרר אותה מן האסירות הזאת, אבל ידעה שעוד כמה רגעים יצאו מן החלום ולא ישובו אליו עוד זמן רב.

השעות הקשות עומדות להגיע. היא ידעה ורצתה לשכוח אותן. והן התדפקו על דלתה, כשנעלה את חדר המלון, ויצאה אל הרחוב. לא הביטה לאחור. השאירה מאחור את שמלתה המופשלת על מיטה זרה. השאירה את נשיקותיו על פניה. הכל נשאר כלוא בחדר ולא ישוב עוד זמן רב. כשניסתה לשכוח את מגעו וליטופו שב גופה והעלה את חומו וכמו תִּעתע בה.

כשעצמה את עיניה חשה עדיין כיצד הוא בא אליה, כיצד הוא עולה עליה כמו מלך על מלכה, מחבק אותה ומלקק את גופה גם כשאינה רוחצת את עורה. שיא העונג בא תמיד כשהיא אינה מצפה. כשהיא כולה רטובה היה יורד לשיפולי בטנה ומתוך הרוטב שהיה משפיע עליה היה מחפש את העונג שיכול היה להסב לה. והיא כמו נעורה מתוך שנתה, צרחה אל תוך המגע המחמם שלו, מבקשת ממנו שיפסיק כי הגיעה אל סיפוקה.

עכשיו היא צריכה לשכוח את כל שהיה שם בחדר הקטן. חיות קטנות של כעס כמו נמלים מטפסות מעליה, ורודות ממנה עוד קצת דבש ומנסות להשכיח את מה שהיה שם. עכשיו היא צריכה לשכוח כדי להמשיך הלאה. משהו מתייסר בה, והיא בועטת בו וחובטת בו. מנסה להשקיט אותו. הרי לאן תלך? הרי לאן עליה לחזור? היא אינה יכולה לשוב לאותו חדר במלון לא לאותו אדם. פתאום הוא הפך זר. אינו יכול לדעת בה. אינו יכול להרגיש אותה. פתאום כלום. די נשבר נחתך נעלם. אויר. לא היה. חלום.

עכשיו היא צריכה לשכוח הכל, ללטף את עצמה לחבק את עצמה. הכל ביחידות בצניעות. והיא שואלת האם ניתן להמשיך כך. המסרקת מניחה את המסרק בצד ואומרת לה. “את חייבת, את חייבת לחזור לשם, לפחות פעם בחודש.”

ואת הסודות הללו היא תאסוף לתוך כדים קטנים. סודות של אהבה. היא לא תספר לאיש על האיש הזה שממלא את עולמה. איש שאינו קיים כלל. אבל כשהוא מופיע בחלומה הכל מושלם. הוא מתאים לה עד שאין מקום להכניס אפילו סיכה. סותם אותה לחלוטין.

ועכשיו היא צריכה אותו, ומה יהיה?

אולי תבוא אל החדר הזה עוד חודש עוד חודשיים או עוד שלושה. אחרת היא לא תוכל.

שושנה ויג היא משוררת וסופרת ומוציאה לאור את “פיוטית”.  בנוסף, מעודדת יזמות לקידום הספרות, בין היתר בצילומי וידאו לאתר “מחלקה ראשונה”.  

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − 6 =