הזוועה היא כמו שיכרות / על "מאה ימים" של לוקאס ברפוס

כשסיימתי לקרוא את "מאה ימים" הרגשתי סחרחרות קשה ביותר, כמו אדם ששתה יותר מידי צ'ייסירים של אלכוהול מסוגים שונים בבר נידח בארץ זרה וכעת הוא הלום שכר לגמרי. אין הוא יודע את הדרך חזרה ושאלות רבות מתרוצצות במוחו, דבר שלא מאפשר לו לחשוב בצורה קוהרנטית. הרגשתי כך, משום שכאשר אתה מסיים את הספר אתה חש שיש כל כך הרבה שאלות, תמיהות וספקות שהספר מעלה ומקונן בך במהלך קריאתו, עד אשר אתה לא יכול להבין האם המחבר רוצה להציף את השאלות הנוקבות מבלי לענות עליהם, או שמא הוא ענה עליהם ואתה פספסת מבלי משים. הוא שואל שאלות פילוסופיות חברתיות משמעותיות רבות כמו: האם ניתן לעזור למי שלא רוצה עזרה? האם ניתן לתקן עוול בעוול נוסף? כלום ניתן לעזור למדוכא שרק רוצה להיות מדכא בעצמו? מה התפקיד של הניצול של העולם המערבי בעוולות של העולם השלישי ובכלל האם האידיאליזם של צדק אוניברסאלי הוא לא מזויף?

הספר מספר את סיפורו של דויד הוהל, עובד הארגון השוויצרי לסיוע ופיתוח בשנת 1994 בזמן מלחמת האזרחים בקיגאלי, שבה אזרחים רבים מפונים מרואנדה. הגיבור מאוהב באגת, בתו של פקיד ממשלתי גבוה. הוא אינו מתייצב לטיסה האחרונה שאמורה לפנות את הצוות השוויצרי ולפיכך הוא נשאר במדינה ומסתתר במשך 100 ימים בביתו. כל הזמן הזה מתחוללות סביבו זוועות אנושיות רבות ונהרגים יותר מ-800 אלף בני אדם. הגנן שלו דואג לו ומעביר לו ידיעות מאגת, עד אשר הוא אוזר עוז בנפשו לצאת ולחפשה באיזורי הזוועות. במאה הימים הללו יש לו זמן לחשוב ולעשות התבוננות סוציולוגית אישית וחיצונית על המרחש סביבו ועל החלומות הגדולים שלו לעזור לאנושות. בעיקר על שברם. במין ערעור מרקסיסטי הוא מהרהר על הפער הזה בין הרצון לעזור למדוכא לבין הדיכוי של המדכא את עצמו והוא תמהה "מה היה ערכם של האידיאלים האלה אם החלשים לא רצו שיעזרו להם ודחו את היד המושטת לעברם"? (עמ' 16).

נראה לאורך הסיפור כי הגיבור מתחיל את המסע שלו כאידיאליסט ומסיים אותו כפרגמאטי. דוגמא לכך ניתן לראות בכניעה שלו לפוליטיקאים המקומיים (כדוגמת ראש העיר) כאשר אלו פוקדים עליו שיאסור על גידול ושתילה של ירקות בגנו על ידי ארנסט, העוזרת שלו, משום שהיא שייכת ל"ארוכים"- האויבים של "הקצרים" ששולטים במדינה ובמוסדותיה . הוא כותב "אני הלכתי מיד אחרי הנאומים, לקחתי מהמחסן מצ'יטה ומעדר ועקרתי את השתילים של ארנסט, בלי כעס בלי שנאה, פשוט עשיתי מה שהיה נחוץ לעשות…וידעתי שאני קואפרנט אמיתי, אחד שמבין את ההשלכות ולא נכנע לרגשנות" (עמ' 89). הנה כי כן, הגיבור בתהליך איטי מאמץ לעצמו בעל כורחו את השיקולים הפוליטיים המפוקפקים והא-הומאניים של אנשי המקום עד אשר זה נגמר בהפנמה איטית של אימוץ ערכי המקום, כאשר הוא הופך להיות "חיה" בעצמו- הוא משלם כסף רב לאיש בעל זקן אפור עבור פגרי כלבים, רק כדי להאכיל ציפור מחמד שבסופו של דבר הוא יהרוג אותה באקט של טירוף נפש.

אם כן, הספר עוסק בזוועה האנושית ושאלות עליה. התחושה מתעצמת לאור ההחלטה של המחבר שלא לחלק את הספר לפרקים או תתי פרקים, אלא להציג אותו כמקשה ספרותית אחת, קרי אין מנוחה ושלווה במהלך הקריאה, משום שאין מנוחה ושלווה בעשיית הזוועות האנושיות בעולם. והזוועה אכן מבצבצת בכל רגע ורגע בספר ובמלאכת אומן ממש, הן על ידי הרהורים אישיים והן על ידי תיאורים מחרידים ומזעזעים הגורמים לבחילה אנושית רבה, כמו אחרי ערבוב של סוגי שתייה חריפה. בסופו של עניין, בדיוק כמו שאחרי חמרמורת קשה מגיע הפיכחון, כך גם הפיכחון של הזוועה האנושית, וכך הוא כותב בסיומו של הספר "לא אנחנו מחוללים מרחץ דמים, את זה עושים אחרים. אנחנו שוחים בהם. יודעים היטב איך להתנועע כדי לצוף למעלה ולא לטבוע ברוטב האדום …" (עמוד 164). מומלץ מאוד.

"מאה ימים" מאת לוקאס ברפוס (2011) . תרגום מגרמנית: טלי קונס, בהוצאת בבל.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

2 תגובות על הזוועה היא כמו שיכרות / על "מאה ימים" של לוקאס ברפוס

  1. מאת בשמת גל:‏

    הספר נשמע מעניין למרות הזוועות. מה שמו של הספר באנגלית ואיך מאייתים את שם הסופר באנגלית?
    ערכתי חיפוש ולא הצלחתי למצוא אותו. תודה!

  2. מאת ניסים כץ:‏

    שלומות בשמת,
    חפשי תחת השם "lukas barfuss, one hundred days" . בהצלחה !

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*