ההומניסט הטוטליטארי: ראיון עם יהודה ויזן, עורך "דחק – כתב-עת לספרות טובה"

בימים אלו מופיע הגיליון הראשון של מה שאמור להיות מגזין קבוע, "דחק: כתב-עת לספרות טובה" בעריכת המשורר והמתרגם יהודה ויזן. עטיפת הכרך הענק בן 430 העמודים (פורמט שנדיר מאוד לראות אותו כיום על מגזינים, אף כי פעם זה היה חזיון נפוץ לראות פורמטים מסוג זה ב-"עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד שעוד ממשיך להתפרסם וב-"סימן קריאה" של מנחם פרי שהפסיק לצאת לאור לפני שנים ) מאוירת בתמונה ענקית של הסופר והעורך מראשית המאה הקודמת דוד פרישמן. עם זאת, ברוח הזמנים התמונה לקוחה ישירות ממאמר עכשווי באינטרנט של כותב שורות אלו על אותו דוד פרישמן.

יהודה ויזן החל את הקריירה שלו כעורך צעיר וזועם ביחד עם עמיתו דאז עודד כרמלי בעריכת כתב העת "כתם" והוא נחשף לראשונה לציבור הרחב בראיון עם כותב שורות אלו. מאז ערך גירסה משלו של כתב העת "עכשיו" של גבריאל מוקד וכעת מעמדו משודרג באופן דרמטי עם "דחק" שעם ימשיך באופן קבוע, אחת לחצי שנה נניח, הרי ימצב את ויזן כאחד העורכים הספרותיים החשובים של ישראל.

והכרך עצמו ?

באופן כללי מצאתי את הכרך כמרחיב דעת ביותר דווקא משום שהעורך הקפיד להביא חומרים ונושאים שספק רב אם הקורא הממוצע וגם הקורא מעל הממוצע יוכל להגיע אליהם.

הבעיות היו דווקא במדורים ה"שגרתיים" יותר דהיינו מדור השירה. העורך יהודה ויזן לא לא גילה כל צניעות מיותרת לדעתו ופותח את המגזין בשירים פרי עטו דבר שמשאיר טעם רע בפי הקורא הזה. עדיף לתת לאחרים לשפוט את יצירתך שלך ואת ערכה. היוצר לעולם אינו השופט הטוב ביותר או טוב בכלל  של יצירתו שלו.

יש שירים של ציפי שטשוילי ( תגליתו של ויזן  שאותה גילה יום אחד באינטרנט עם עודד כרמלי לאחר שסרקו את יצירתם של מאות או אלפי משוררים צעירים שונים באתר "במה חדשה"  ) ושל פטיה פתאח. שלא במפתיע אולי השירה המתורגמת היא מעניינת הרבה יותר מזאת המקורית. נזכיר את התרגום של רונן סוניס ל-"שיר האהבה של ג' אלפרד פרופרוק" מאת ת.ס. אליוט. בהקשר לאליוט יש גם ביקורת ארסית של העורך ויזן, מתרגם וותיק של אליוט, על התרגום החדש לשירי אליוט של אורי ברנשטיין שנהניתי מאוד הן מארסיותה והן מלמדנותה. ויזן צריך לזקק ולהעמיק  עוד את שני האלמנטים האלו בביקורתיו  ובסופו של דבר אולי אף יוכל להיות מתחרה ראוי למלך הבלתי מעורער של הביקורת הארסית-למדנית במקומותינו, הלא הוא המשורר עמוס אדלהייט.

יש מחזה של המשוררת הצעירה ננו שבתאי בשם "הקוקסינלים", שכנראה אמור להיות מבוסס על המחזות היווניים שאותם מתרגם אביה אהרון שבתאי . המחזה אולי מגלה טפח ממערכת היחסים בין המשוררת ואביה שניהם דמויות במחזה,  אבל לא הרבה יותר מזה ויש בו עניין מיוחד רק לביוגרפים של שני היוצרים אם יהיו כאלו בעתיד.

יש מכתב שלא נס ליחו של  העורך והמבקר דוד פרישמן על מצבה הקלוקל של הספרות העברית בזמנו שמראה שאולי לא הרבה השתנה מאז. ובכל זאת ..אנחנו יודעים שהרבה מאוד השתנה פרח וצמח מאז.

יש מדור מצויין לנושאי יהדות שכולל את שירת "האזינו"  של המשורר המוכר משה רבנו מספר "דברים"  מאמר של ליאור אלפרוביץ', שמראה שוב עד כמה הנביא ההוא היה מוכשר גם בתור משורר. יש גם נוסח מעניין של "תולדות ישו" – הגרסה היהודית הלעגנית  של חיי ישו הנוצרי מהמאה ה-16 או ה-17 שאין כמוה כדי לעורר את זעמם של נוצרים.

ויש עוד חומרים מעניינים בחוברת.

הפילוסוף היידגר, שקרן מתועב

אולם שני הפריטים שעוררו את העניין שלי יותר מכל היו ראיון מדהים שניהל העיתון הגרמני "דר שפיגל" עם הפילוסוף המפורסם והנאצי המאמין לשעבר מרטין היידגר, שבו הנ"ל מנסה בעזרת התפתלויות ושקרים פשוטים סתם להסביר את התנהגותו הנתעבת בזמן השלטון הנאצי (כאשר בין השאר מנע ממורו היהודי הוסרל להשתמש בספריית האוניברסיטה שלו והציק לו בכל דרך אפשרית). המראיין מגלה ידע רב וברור שהוא מודע היטב לכך שהיידגר משקר שוב ושוב.

אולם נשאלת השאלה מדוע לא הציב בפני היידגר את השאלה :מדוע הצטרף למפלגה הנאצית כחבר ? דבר שהיידגר נמנע מלהזכירו. היידגר השקרן הבזוי  דרש שה-"שפיגל" יפרסם את הראיון רק לאחר מותו, דבר שאסור היה ל"שפיגל" להסכים לו, אך הם הסכימו וכך היידגר נפטר מבלי שאנשים יתמודדו עם שקריו בראיון.

אמנון נבות

וכן יש להזכיר את מאמרו של אמנון נבות, "'מאה בספרות' ,הערות לדיון אפשרי למצבה של ביקורת הספרות העברית" – קינת ירמיהו ואולי אם נרצה איוב על מצבה של הספרות העברית ושל הביקורת שלה, שתיהן מתו לדעתו של "איוב" נבות מזה שנים רבות, ובראש ובראשונה באשמתם של שני אנשים שברור שנבות רוחש להם איבה עמוקה: גרשון שקד ודן מירון. חלק גדול מהמאמר הוא התקפה אכזרית על התנהלותם התקשורתית והביקורתית שלדעתו עוד הרסה עוד יותר את מצב הביקורת של הספרות העברית .  הצרה היא שנבות עצמו מודה שבעצם לשני האישים האלו לא הייתה ברירה אלא לפעול כפי שפעלו בגלל מצב אובייקטיבי שלא הייתה להם שליטה עליו. נשאלת השאלה: האם הוא היה במקומם היה פועל בצורה שונה ? לי נראה משום מה שלא. המאמר של נבות מכיל קטעים "חזקים" אבל ארוך מדי וחוזר על אותן נקודות כמעט אין סוף פעמים. הטינה האישית שמבצבצת ממנו פוגעת בו קשות. מן הראוי היה שהעורך יקצץ את המאמר בן 45 העמודים ללא רחמים.

מצאתי טעם לפגם בכך שהעורך נמנע מלהכניס דברי הקדמה לפחות מחלק מהפריטים שפירסם, שלא תמיד מדברים בעד עצמם, כדי להסביר את הקשרם לקורא שאינו מומחה וזה דבר שיש לתקן בגיליונות הבאים.

והנה ראיון עם יהודה ויזן :

אלי: עבור מי אתה עמל ? למי "דחק" מיועד?

ויזן: עבור הספרות העברית ועבורי כמובן. המטרה היא לייצר כתב-עת שיהיה בלתי-נגיש עבור חלק ניכר ממה וממי שמכונה כיום "המיליה הספרותי"; כתב-עת שיצליח לשמור על רמת-דיון שמחייבת קריאה ומחשבה (צמד מילים שדי בו כדי להטיל מורא על מרבית, עסקנינו, סופרינו וקוראינו), ותוך כך לייצר שדה ספרותי ממשי, שבתחומו, הופך העיסוק בספרות לאפשרי. את אותו שדה, אבקש לכנות בשם שכבר נשתכח מתודעתנו בהקשר הספרותי (ואולי גם בהקשרים אחרים) – מרכז. ואין כוונתנו, בשום פנים ואופן, למרכז פוליטי-פנים-ספרותי כמו זה שהורגלנו אליו, או לניסיון לקלוע לדעת הקהל או לתכתיבי האקדמיה המתחלפים, כי אם למרכז שמתהווה ויתהווה מתוקף משקלו הטקסטואלי גרידא. מתוקף המסה הקריטית. נבקש להשפיע טעם ולחנך להבנת ספרות טובה.

אלי: תאר את השקפת העולם שעומדת מאחורי "דחק".

ויזן: הרדיקאליזם האמיתי הוא השמרנות. 'דחק' מאמין כי יש צורך בתשתית וביסודות מאוד מסוימים כדי לעסוק בספרות באופן מהוגן. נשמת אפו של 'דחק' היא המסורת. אליוט לימד אותנו כי:"אין זה נכון להפר את הכללים בטרם למדת כיצד לציית להם". כך למשל, אני בהחלט מאמין שלא נוכל להתקדם ולהשתחרר מן הנוסח הזכי, מבלי להכיר את תפישותיו של פאונד. לא נוכל להשתחרר מן המחשבה הליבראלית הרופסת מבלי שנכיר את רוחו האמיתית של רובספייר.

'דחק' מבקש להחזיר את דיון הממשי לספרות ואת הספרות הממשית לדיון. ובה בעת, להדיר, באמצעות המורכבות והרצינות, את מיני השארלטנים שמצאו מקלט בשורותיה של הספרות מבלי שנדרשו לתת דין וחשבון. 'דחק' מבקש לחזור לעמדה השמרנית שקובעת כי בלי קריאה אין כתיבה וכי אין בכוחו של הבור לגעת באמת.

אלי: מדוע  דוד פרישמן דווקא על העטיפה ?

ויזן: פרישמן בעבורי הוא דגם, איש ספרות בכל רמ"ח אבריו, בעל טעם משובח ומזג ייחודי . 'דחק' לא היה קיים אלמלא 'התקופה' של פרישמן, ה-Criterion של אליוט ו'עכשיו' של מוקד.

אלי: האם אתה מקבל את השקפותיו של אמנון נבות המוצגות במאמרו בחוברת ?

ויזן: ספרו של נבות 'מזכר פנימי' רואה אור בימים אלו בהוצאת 'דחק', הקטע המובא מתוכו בכתב העת, מהווה כמחצית הספר. מדובר במופת של ביקורת ספרות. לכשקוראים את הספר יוצא-הדופן הזה, מתנדפת לה שאלת הקבלה כמעט לגמרי. אין מה לקבל, עד שיוכח אחרת, אמנון נבות הוא אחד מנציגה האחרונים של האמת.

אלי: אילו יוצרים מודרניים עכשויים בספרות העברית ( והכללית ) אתה מעריך במיוחד בפרוזה ובשירה?

ויזן: את האנשים שאני מעריך פרסמתי בכתב העת ואמשיך לעשות כן. איני מוצא כל טעם בהכתרה של אנשים ובציון רשימת שמות. אני מעדיף לשפוט לפי הטקסטים עצמם, כל טקסט לגופו.

אלי: האם אתה רואה את עצמך כממשיך הקו של גבריאל מוקד או כמתווה קו ייחודי משלך ?

ויזן: אמנם למדתי רבות ממוקד, אך איני רואה את עצמי כממשיך דרך שלו.מוקד עוסק בהנצחה של 'דור המדינה' ואילו אני בניסיון, חרף ההערכה הגדולה, להיחלץ מימנו. מוקד דוגל ב"ניאו-מודרניזם", ואני מאמין שזהו מושג חלול, ושכל עוד נמשיך לצמד תארים למונח מודרניזם (ניאו, פוסט, וכו'), נמשיך לרחוץ באותם המים העייפים. מוקד מגדיר עצמו כסוציאליסט דמוקרטי, ואני קרוב יותר אולי להומניזם-טוטליטארי שאינו לאומני. ולמעלה מכל אלו, יש לזכור שמוקד פלורליסט, ואני, לא ממש.

אלי: מה פירוש אתה לא פלורליסט ?

ויזן: הפלורליזם קיים רק בגבולות עצמו. מי שמביע דעה שאינה פלורליסטית מודר מן השיח ומאבד את זכותו לחופש הדעה. באשר הולך הפלורליזם מלווים אותו הצביעות והמוסר הכפול. איני רוצה כל חלק בכך. יש אישים רבים שיש להחדיל את דיבורם. אני מזדהה עם דבריו של אביגדור המאירי:

"לא לחופש הדיבור. דיבור יש לו לכל פטפטן וגמגמן, עד כדי טשטוש עצמותנו,

המעורפלת גם בלא-זה.

לא לחופש הדעות. דעה יש לכל גונב-דעת; ואם תרצו: דווקא דעה הגונה והגיונית. "

אלי: מה זה הומניזם טוטליטארי?

ויזן: הומניזם טוטאליטרי מקביל  לאריסטוקרטיה של אינטליגנציה או אולי משהו אחר. להגדיר זאת במדוייק  מצריך מחשבה רבה וזמן. כך או כך, הדמוקרטיה וכן הרוח הליברלית, אינן לרוחי. אני מתחלחל למראה דמותו ולמשמע דבריו של אובמה.

אלי: אז איך זה מתבטא בשטח בעריכה שלך ?

ויזן: כתוב כבר בפתיחה ל"דחק" : "המערכת אינה מקבלת כתבי-יד" אני חושב שזה מבהיר את הכל .

ראו עוד על יהודה  ויזן :

המגזין הספרותי "כתם " בעריכת יהודה ויזן ועודד כרמלי

התיאוריות הפואטיות של יהודה ויזן

.

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך הגות ופילוסופיה, שירה, תרבות עם התגים , , , . קישור קבוע.

4 תגובות על ההומניסט הטוטליטארי: ראיון עם יהודה ויזן, עורך "דחק – כתב-עת לספרות טובה"

  1. מאת עופר גורדין:‏

    היי – בלי כל קשר לכתב העת – שטרם עיינתי בו – ראוי היה לעבור שוב על הראיון הזה – ולו רק כדי לתקן שגיאות כתיב, ולשפר מעט את הניסוח, שהרי בספרות עסקינן. רק הערה לסדר.

  2. פינגבאק: המגזין הספרותי "כתם " וגוויעתו של "המנחם פריזם " « המולטי יקום של אלי אשד

  3. פינגבאק: עיון במאמרו של אמנון נבות על ביקורת הספרות העברית בגיליון דחק לספרות « בארץ הפלאות

  4. פינגבאק: עיון במאמרו של אמנון נבות על ביקורת הספרות העברית בגיליון דחק לספרות | בארץ הפלאות

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*