בימים אלה חוגגת רשת ג’ 35 שנה. התחנה הוקמה ב20 ליוני 1976. אכן, הקורא את כותרת המאמר, ישאל את עצמו בוודאי “מה לתחנת מוסיקה עברית בקול ישראל ולביטוי חברתי?” שאלה לגיטימית ביותר. רשת ג’ לא תמיד הייתה תחנת מוסיקה עברית, הקמתה בטאה צורך חברתי עמוק. במסגרת סדרת מאמרים העוסקים בתקשורת הישראלית ותפקידה כביטוי לממדים חברתיים, כדברי המשורר שאול טשרניחובסקי “האדם הוא תבנית נוף מולדתו”, ייבחן תפקידה במדינה ובחברה.

ראשית, יש לחזור אחורה ב”מנהרת הזמן”, לימים בהם היו רק שתי תחנות “קול ישראל”: רשת א’ ומה שכונה בשעתו “הגל הקל” (רשת ב’). בנוסף שדרה גלי-צה”ל לחיילים (תחנה בודדת ללא גלגל”צ) ושתי תחנות נוספות: רשת ד’ בערבית ו”קול ציון לגולה” (לימים רשת ה), ששדרה בשפות זרות ולחו”ל. מבנה קבעוני זה התאים לתקופה מוקדמת יותר בקיום המדינה, אך לא שקף את הצרכים וההתפתחויות העולמיות והישראליות, בתקופה של אמצע שנות השבעים.

בטור הקודם הוזכר תפקידה של “קול השלום”, בהקמת רשת ג’. אכן, המודל הבריטי עבד בישראל. קול ישראל שפעל על פי מבנה בריטי, נענה לאותם צרכים ואתגרים שהוצבו בפניו, כמו הבי.בי.סי בשעתו. נראה כי דבר לא היה מתקדם במפת התקשורת, עד שהופעל לחץ חיצוני בדמות אופציית שידור חלופית. בבריטניה היה זה “Radio Caroline”, ששדר מן הים הצפוני תכניות מוסיקה, שלא היו נתונות למגבלות החוק המקומי. השדרים היו חופשיים ביותר (בלשון המעטה) בתכני שידוריהם ובטאו קווים מוסיקליים, שלא תמיד מצאו את מקומם בשידורי הבי.בי.סי הממוסדים.

הכינוי ספינה פיראטית, נבע מן ההיסטוריה הימית הבריטית לפיה בריטניה שלטה בשבעת הימים והייתה נתונה לחסדי פיראטים באזורים שונים בעולם (אף באזורנו בדרום ערב-הסעודית, עומן, נמצא אזור שנקרא “חצר מוות” לזכר הימים הללו). המודל הנ”ל הביא את הבי.בי.סי להקים את בי.בי.סי 1, על פי מודל תחנת רדיו ממוסדת שתוקדש למוסיקה.

בארץ, החלו שידורי “קול-השלום”, במאי 1973. השידורים נעשו באנגלית עם תכנים בעברית ובערבית. מעבר לקו הפוליטי של הספינה, הרעיון לשדר מן הים תכני מוסיקה מערבים שלא מצאו את ביטויים ברדיו הממוסד, הצית את הדמיון. בשנים הראשונות היו מבקרים רבים ששטו בספינות הדייגים של נמל יפו לאטרקציה החדשה באזור ובקרו בספינה. הלהיט היה סוחף ובעטיו, הקימה רשות השידור את רשת ג’ ב20 ליוני בשנת 1976 (השידורים הסדירים החלו בשנת 1977 אחר תקופת שידורי נסיון). בין אנשי ההקמה היו גלעד בן ש”ך, בני דודקביץ’, שמירה אמבר ועוד רבים וטובים שחלקם ממשיך לעבוד עד היום.

חשיבות התחנה הייתה רבה: החל משלל תכניות הנחשבות נוסטלגיות: “לי ולך שיר וברכה” עם רוויטל עמית, תכניתה של שוש עטרי ז”ל וטוני פיין עם הג’ינגל האלמותי: “רשת ג’ שעה של טוני פיין- דיסקו”, מצעד הפזמונים העברי והלועזי, אליו שלחו גלויות דירוג מכל הארץ ובו הייתה הפנה הידועה “מן המכבש= מכבש ייצור התקליטים”. תכנית נוספת הייתה “תכנית עשר” של אורנה יקיר ז”ל, שתרמה שנים רבות לתחנה. בנוסף היו תכניות כגון “אהבה יום-יומית” עם יוסי סיאס ששדרה שירים שקטים וסיפורי אהבה, תכניות קיץ כ”שלושה בגיגית” עם שוש עטרי ז”ל ודודו דותן ז”ל, תכניות מוסיקה כ”קול בו” בעריכת מנחם גרנית ו”לילות משי כחול לבן” בהגשת עפרה הלפמן. בתחנה שדרו שדרים נוספים כשמירה אמבר, מנחם פרי “רק בימי חול”, אבי אתגר “מה כבר תשע?” ורבים נוספים.

התחנה החדשה הביאה ביטוי לשכבות האוכלוסייה הצעירות, מכל רחבי הארץ והפריפריה הרחוקה מן המרכז. גלויות רבות נשלחו ונזכרו בשידור ובדרך זו, מאזינים רבים שמחו לשמוע את שמם נקרא בשידור. הערוץ החדש הביא לידי ביטוי את תחילת הזמר המזרחי, בדמות שירי אהבה בסגנון סן רמו, שבוצעו ע”י זמרים כשימי תבורי, אבנר גדסי, איתן מסורי ומיסטר הרי. נשאלת השאלה, האם היה בכך ביטוי אמיתי לצרכי החברה? באותה עת פרח ז’אנר הקסטות בתחנה המרכזית, שחלק קטן ממנו הגיע לרדיו. מיסטר הרי שלח תקליטי שדרים מספר, תחת שמו האמיתי יוסי הרי, רק כדי להדחות. כאשר שינה את שמו ל”מיסטר” הרי, התקבל שירו האלמותי “אל תשכחי אותנו”, בשל הסקרנות מי זה יכול להיות?

הסרט שלאגר של הגשש החוור, ממנו הגיע “שיר הפריכה” שנכתב ע”י אסי דיין, בא כפארודיה על הסרט גריז. גיבור העלילה, גברי בנאי, היה איש דיסקוטקים שבלילה היה מאזין דרך אוזניה המחוברת לטרנזיסטור, למוסיקה (כנראה ובאופן לא מוזכר בבירור, לרשת ג’). הסרט צילם את התקופה והמייצג אותה, דרך אותה פארודיה ושיקף את הלך הרוחות הנ”ל.

בשנת 1984 עברה רשת ג’ לשדר באף.אם. המעבר היה אחר מעבר “קול-השלום”, גלי-צה”ל ורשתות אחרות של “קול-ישראל”, לשידור בטכנולוגיה זו. לשם כך כתבה בנזין (להקת השנה באותה תקופה), את השיר “התחלה חדשה”. ב2 לנובמבר 1997, עברה רשת ג’ לשדר רק מוסיקה ישראלית. מקצת התכניות עבר לתחנת 88 אף.אם. בזאת תם עידן מפואר והחלה תקופה חדשה ואחרת.

3 תגובות

  1. נשאלת השאלה :איזה תוכניות ייחודיות יש לרשת ג’ היום כאשר היא עוסקת רק במוזיקה ישראלית.
    האם יש להם תוכניות שבהן היא מגלה זמרים חדשים ונאבקת ברודנות הגלגלצית ?
    אגב האם מישהו יכול להסביר לי למה גלגל”ץ יותר פופולארי מרשת ג’ כיום ?
    ( לי אין מושג למה היום אני לא מקשיב לשניהם ,).

  2. מר אשד היקר:
    את הסיכום עצרתי במעבר למוסיקה העברית ולכן השאלה שלך במקומה ויכולה להיות נושא לחלק ב’.
    באופן כללי המעבר נעשה אחרי תחילת שידורי התחנות המקומיות של הרשות השניה שהחלו לפעול מאמצע
    שנות ה-90 ובעטיו קברניטי הרדיו ערכו חשבון נפש ובחנו את אחוזי ההאזנה. השמועה על המעבר עשתה לה כנפים וברשות השידור, קול ישראל ורשת ג’ הכחישו את הדבר ואמרו שזה לא יהיה. אחר כמה חודשים זה אכן היה.
    אולי בשעתו הרעיון היה טוב לקדם את המוסיקה הישראלית. רעיונות דומים ישנם בצרפת שם על פי חוק חייבים לנגן מעל 70% (עד כמה שאני זוכר) מוסיקה צרפתית ברדיו מתוך פטריוטיות ורצון להתחרות במערב.
    רשת ג’ אינה מפעילה פלייליסט כמו גלגל”צ (בתחומים בהם הם משיקים- מוסיקה עברית) והיא בעלת גוון פתוח לסגנונות רבים ואף מוסיקה מזרחית לאורך שעות השידור (מלבד התכניות הייעודיות).
    היא נחשבת בעליל פחות אליטיסטית.
    בשנה האחרונה החזירו מעט מתכניות העבר כמו “לי ולך שיר וברכה” בהנחיית רוויטל עמית, אך תחת השמעת מוסיקה
    עברית בלבד.
    אפשר לסכם כי אתמול הרשת חגגה 35 שנה ובתכנית מיוחדת ששודרה בה בהנחיית עופר נחשון, נהניתי לשמוע את
    הג’ינגלים הישנים, את שוש עטרי, דודו דותן ואורנה יקיר ז”ל ורבים אחרים. זו היתה ממש נוסטלגיה.
    ברק.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × 5 =