פיליפ רוזנאו מתמטיקאי משורר צייר אורי ליפשיץ ז”ל

פיליפ רוזנאו פרופסור  למתמטיקה באונ’ תל אביב הוא אדם נדיר ,הוא אחד המתמטיקאים הבודדים מאוד ששולחים את ידם בשירה ואם נרצה אחד הבודדים שמוחם מכוונן הן למתמטיקה והן לשירה.. אמנם יש כמה וכמה כאלה עוד מימי לואיס קארול מחבר “אליס בארץ הפלאות ” שבשמו האמיתי “צ’רלס דודג’סון ” היה מרצה למתמטיקה אבל עדיין אפשר לספור אותם על שתי כפות ידיים.

פיליפ רוזנאו פרט למאמריו המרובים במתמטיקה שבהם יצר תובנות חדשות בתחום הזה פירסם שירה בכתבי עת ספרותיים ומאז ראשית שנות האלפיים הוציא לאור שלושה ספרי שירה, וכן ספר אפוריזמים ( הגיגים  ) משובח בשם מחשבות טעונות טיפוח (הקיבוץ המאוחד, 2001)

לרגל צאת ספרו החדש של פיליפ “לבוא חשבון” שראה אור בהוצאת קשב בסוף שנת 2010 יואב איתמר החליט לתהות על קנקנו של האיש המוזר הזה בראיון מקיף שפורסם לראשונה ב‏בעיתון‏ ‏77‏;‏‏ ‏גיליון 353.

מתמטיקאי שהוא גם משורר או משורר שהוא גם מתמטיקאי ?

 ראיון  מאת יואב איתמר

 יואב באיזו מידה אתה חש ששירתך הכתה שורשים בארץ?

צילום: ארנון נבות

פיליפ רוזנאו .צילם אמנון נבות.

פיליפ : שירתי, לצערי, לא הכתה כאן שורשים. היא אפילו לא אחד מצמחי-המים הנודדים עם הזרם. האם יש לדבר קשר לאי היותי יליד פלסטינה? באופן חלקי, ללא ספק, על אף שהייתי בן עשר פלוס ביום עלייתי, ואף שמיד אימצתי לעצמי ארץ זו כמולדתי, ללא כל געגועים לארץ ההיא, תרבותית המשכתי להתבשל במיץ התרבות הפולנית במשך עשור נוסף. רוב שכני היו משם. את הטעמים התרבותיים לגבי מה נכון ומה ראוי ספגתי מסביבתי הקרובה. מצד אחד, הייתי לישראלי מאוד, אולם הגבורה שעליה גדלתי היתה הישרדות בזמן מלחמת העולם אם בגטו ואם ברוסיה, לא בהכרח לוחמי תש”ח. כלומר, אני גדלתי בפרספקטיבה היסטורית הרבה יותר נרחבת מרוב חבריי לכיתה או בני דורי. הנושאים ש”מתדלקים אותי” באים מאטלס ומהיסטוריה יותר נרחבים מזו שהישראלי “התקני” נגוע בהם.

כל בני כיתתי בהרצליה למדו אותה היסטוריה שלמדתי אני, אלא שאצלי בבית או בבית מכרי אבי דיברו גם על ערבות קזחסטן, הבריחה מהגרמנים, השירות של סבי בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה וכדומה. ספר זיכרונותי הוא תלת-דורי ודו-יבשתי. אני ישראלי-אירופי, לא ישראלי-פלסטיני.

ברור שרקע שכזה מצמיח צמח אחר, עם רגישויות שונות וסולם אסתטי שונה.

אכן, ביותר ממובן אחד, נראו לי נושאי השירה הישראלית במשך שנים רבות כעוסקים בקטנות (לקח לי זמן להעריך את הקסם שבנורמליות של יום פשוט ללא גיבורים).

אולי משום כך ואולי משום שבמשך שנים רבות הרגשתי שלא הגעתי עדיין למרכז הכאב הפרטי שלי, ואולי משום שעבודתי המדעית ינקה ממני את מרב כוחות היצירה, לא הזדרזתי לפרסם. הפרסום הראשון שלי בירחון ‘פרוזה’ ב-1985 היה של “פואמת דנטה”, שכתבתי ב-1974, כלומר בגיל שבו רוב גדולי משוררי העבר כבר שכנו עפר.

לקח לי עוד כמעט עשור עד שאזרתי כוח להוציא את ספרי הראשון, קו השבר (הוצ’ תמוז). אי-אפשר לומר שלא התייחסתי ברצינות ראויה לכתיבה. לאחר מכן חשתי שכל מיני נושאים שנגעתי בהם בספר הראשון לא נפתרו כלל. הצצתי לכל מיני דברים שכתבתי עליהם. הזמן מקנה לך פרספקטיבה ויש מחיר גדול שאתה משלם בשביל לקבל פרספקטיבה – זה הזמן. אומרים שימינו ספורים. אם יש טעות בחשבון, אף אחד לא ייתן לך עודף. הדבר שמחבר אותי ליצירה הוא לא הגדרת המונחים “רומנטי” או “לא רומנטי” אלא טעם קלאסי. אפשר ללכת עד לספרות יוון ורומא. יש אש שנוצרת מתוך עשייה ולא מעצמה. יש אסתטיות בכתיבה.

קו השבר .מאת פיליפ רוזנאו

יואב – מיהם המשוררים הישראלים והלועזיים שהשפיעו על שירתך?

 פיליפ-בתקופות שונות של חיי הרשימו אותי משוררים שונים. יש שנותר רק זיכרון הקסם, כמו במקרה של יוליאן טובים או פנחס שדה, ויש מי שעוצמת הרושם ממנו נותרה כשהיתה, כרילקה, קוואפיס, מילוש, הרברט, נרודה או ייטס וכמובן ביאליק, שהשנים רק מעצימות את גדולתו. בין הקרובים לנו בזמן אני מבקש להבחין בין פגיס לזך. לפגיס הרגשתי קרבה תמטית. בהירות הצגתו ערבה לחך המדען שבי. מה שמשך אותי לזך הוא הקסם המוסיקלי בשיריו. אחרי ששכחתי כבר את המילים, ניגונם ממשיך להדהד בי. על קוואפיס, מילוש והרברט אני יכול לומר בוודאות שכתיבתי היתה אחרת אלולא נחשפתי ליצירתם. על אחרים אומר כי חיי היו עניים יותר בלעדיהם. יש מי שגיליתי יחסית מאוחר, כמו פסואה או בורחס, וספריו מצויים בין הערמות שעל שולחני ולא רחוק יותר מהמדף הקרוב, והם חלק מ”מחזור התפילות שלי”. מפרימו לוי למדתי לכוון את מיתרי השתיקה כשמתארים את שאינו ניתן לתיאור. ואף שטיפשי לעשות הכללות – ככלל איני אוהב את השירה הצפון אמריקנית ואני אוהב למדי את השירה הדרום אמריקנית. לא אזכיר משוררים ישראלים של ההווה, על אף ששירים רבים אהובים עלי, ולו מהטעם הפשוט כי על כל שם שאזכיר אפסח על שניים.

יואב – בשירתך יש גון אופטימי שנובע מחיי היומיום. מאיזו בחינה אתה חש ששירתך נותנת תקווה לעולם?

פיליפ-בהינתן שתי נקודות קיצון קבועות של הקיום האנושי – לידה ומוות – שאינן נתונות למשא ומתן, מה שאנו יכולים לעשות הוא למתוח ביניהן מיתר, וכשאנו מהלכים מעליו בקרקס הקיום האנושי, לשמור על שיווי משקל ולפרוט עליו את זמר חיינו: לצחוק על אף הכל, כי גם אם לשעה קצרה, זוהי תשובתנו המורדת בתהום האופל. אינני מייעץ לעולם, שאינו זקוק לעצותי או מתעניין בהן. שירתי היא מנחתי הצנועה לאנושות – אהבת העולם כפי שהוא וקבלת העולם על פגמיו. הכרה שרק חלק מהם ניתן לתיקון. הבנה שההשלמה נחוצה לנו. לגמרי לא ברור שלעולם העסוק בעצמו אכפת מאתנו. אנו אלה שאכפת להם מהעולם. בניגוד לחיית השדה, האדם מודע להשתקפותו במראת העולם. כלומר, הוא מודע לאני שבקיומו.

יואב – בשירתך יש מרחב פרטי מאוד וגם מרחב פומבי מאוד. באיזו מידה אתה חש שהיא מביעה עמדה פוליטית-אידיאולוגית ועד כמה יש לשירה סיכוי לשנות את המציאות?

 פיליפ-שירתי היא פוליטית בה במידה שהחיים במובנם הכללי הם כאלה. אינני כותב ישירות על אירועים עכשוויים, אלא אם הם הד חוזר להצגה קודמת. לדוגמה: לפני עשרים וכמה שנים שמעתי ברדיו במונית מחיפה לתל-אביב כי מזכיר המדינה שולץ (לא ברונו!) בא לארץ לתווך בין שמיר לפרס. באותו רגע נולד השיר ‘ערב בחדרו של אריסטובולוס, שנת 65 לפנה”ס’, הדן בגירושו מהארץ בעקבות התערבותו של פומפיוס בסכסוך בינו ובין הורקנוס. (בספר “קו השבר”). כך הוצאת האנציקלופדיה היהודית דחפה אותי לערוך בתמצות פואטי את מאזן הקיום היהודי, בשולי ההיסטוריה האנושית ועל פי רוב כנגד מהלכה. במידה דומה חלק מהשירים בספרי האחרון, “לבוא חשבון”, הם גלויות בנוף הזיכרון של התקופה הארורה.

שירתי עוסקת, אם ניתן בכלל לדבר על עיסוק בהקשר לשירה, בגרעין הקיום האנושי בכלל ובאנומליה של הקיום היהודי בפרט. היא לא באה אלא משום שמוכרחה היתה ומי שאינו סבור כך, שום הצהרה מצדה לא תעלה ולא תוריד. לשנות את העולם? מחשבה חצופה. האלים נכשלו בכך. העולם הוא מה שהוא. אנחנו יכולים לקבלו ולאהוב אותו על פגמיו, כפי שאוהבים אבן ספיר שאינה יהלום ופגמיה הם חלק מקסמה, או לדחות אותו. הדוחים עומדים בפני בעיה: אין לך לאן לברוח, אלא להתכנס או לקרוס פנימה.

יואב – כיצד משתלבים חייך האישיים בשירתך?

פיליפ-שירתי מפריעה לחיי האישיים אבל בלעדיה חיי לא היו חיים ראויים לשמם. אבל אני מניח ששאלתך באה מכיוון הפוך: ובכן, חיי בהחלט לא משתלבים בשירתי והם בהחלט מבעבעים מתוכם. אם היוצר מוסמך בכלל לדבר על יצירתו, בספרי הקודם, “ספני השפל”, מה שמוצג בגוף ראשון לא נועד אלא להעיד עלי כעל נציג של פס ייצור אחרון של יהודי פולין. כקונקרטיזציה של סיטואציה כללית. נראה שבכל זאת למדתי משהו מקוואפיס. בדומה לשושלות של מיליוני יהודי מזרח אירופה, השושלת המשפחתית שלי נגדעה באחת. אני חש צורך עליון לשמר את זכרם. אלא שדרך השירה שונה מפרוזה או דרמה: השירה מתרכזת בזיכוך התמצית לתבלינים ההופכים מרק עוף רגיל למרק היולי של הקיום היהודי. לקח לי הרבה מאוד זמן למצוא את השפה והטון הנכונים להתייחסות לאירועים ההם והחיים בצלם, ודרכם לשמר משהו מהחוויה של החיים ההם, כך שבעת קריאת שיר יעלה מתוכו ניחוח מרק עוף.

בעניין זה עוד אוסיף ואומר שדרך השירה הפוכה לדרך המדע: בשירה אתה לומד על הכלל מתוך הפרט ובמדע להפך, אתה אוסף פרטים כדי להקיש מהם על הכלל.

יואב – מה טיב הקשר בין שירתך למדע? כיצד אתה מתייחס לשירתם של משוררים מדענים אחרים?

 פיליפ-לצורך השיחה נתייחס למדע במובן של מדעים מדויקים ולא, למשל, מדעי הרוח או, עם כל הכבוד הראוי, מדע המדינה וכו’,  שלא כאקזוטיקה המחפשת את היוצא דופן, שירתי, כמו המדע, עוסקת בחקר העולם הנגלה, בבירור מצב הקיום האנושי. שם חבוי הסוד הגדול. כשיודעים ממה עשוי הירח, מתחילה המצוקה האמיתית. שירתי, כמו המדע, היא הכלאה של ענפי עץ הדעת עם ענפי עץ החיים (העובדה שמטפסים על עץ הדעת אבל נופלים מעץ החיים שייכת למערכה אחרת באופרה של הקיום). או אם תרצה, כל ההוויה האנושית היא סדרת היטלים של מעשה יצירה שהוא רב-ממדי ומוּנע מיצר הקיום. באופן מעשי, כשאני מסביר לאחרים עד שאני מבין – זאת הוראה. כשאני מסביר לעצמי עד שאחרים מבינים – זאת יצירה.

העובדה שיש מדענים שהם משוררים אינה מפתיעה יותר מכך שיש פקידי דואר, רופאים או סנדלרים שהם משוררים. אם הכוונה היא שהטיפוס המזוהה עם המדעים המדויקים נראה לצופה מרחוק כשונה מדמות המשורר, מדובר בטעות אופטית. אלה סממני התנהגות חברתית. יש להם קשר קלוש עם המהות. את “אליס בארץ הפלאות” כתב מי שעיקר נפלאותיו היו במתמטיקה, אלא שהציבור הרחב אינו יודע זאת, כי לספר מתמטיקה דרוש סולם גבוה ומחיר כניסה גבוה.

כאן אני מבקש לציין את מירוסלב הולוב הצ’כי, שהיה מדען, רופא ומשורר חשוב. תקופת חייו, 1923-1998, מקבילה לזו של הרברט. מאתגר לקרוא אותם במקביל ולעקוב איך הם מתמודדים עם המציאות של חייהם ושל סביבתם: זה שואב תעצומות נפש מהקלאסיקה וזה מניתוח קליני של החי.

האם את מה שכתב הולוב יכול היה לכתוב אדם שאינו מדען? באופן עקרוני, כן. באופן מעשי, פחות. עיסוק במדע מקנה מילון מושגים ומטאפורות, אבל בעיקר הרגלים מסוימים: תיאור תמציתי, זיכוך העיקר, הולכת הנושא לקראת ניתוח ומסקנה. אלה דפוסי התנהגות שהם נשמת אפה של השיטה המדעית, ואך טבעי שהיא מתלווה לאדם בכול. מכאן לא קשה גם להקיש מהם סוגי שירה או אמנות בכלל שטבעיים לאנשי המדעים המדויקים אם כקוראים ואם כיוצרים.

יואב – בשירתך יש תחושה חזקה מאוד של השנים העוברות והשוואה בין ההווה לעבר. מהו תפקידו של המוות בה?

 פיליפ- אני לא כתבתי את המחזה של חיי, כך שלא בידי לתת למוות תפקיד בהצגה. אבל במשחק הפוקר הגדול, המוות הוא שמחזיק את הג’וקר. זה ברור ואין לנו מה לעשות בנדון. זה המשחק ואין בלתו. באשר לזמן, אכן, הוא האכזר בקואורדינטות. איך זה שהייתי צעיר לנצח ופתאום מפנים לי כיסא. ברור לצופים ולמשחקים כי המוות יחריב את ההצגה. הוא נקודת האיפוס המוחלטת שאי אפשר לפייס בשום חנופה או מתנה. מאז שאני זוכר את עצמי היתה לי רגישות חריפה לזמן העובר. אכן, מכל מקצועות הלימוד, דבר לא השתווה לאהבתי להיסטוריה וליכולתי להזדהות עם זמן העבר ועם גיבוריו. גם היום אני מעדיף עיון בספר היסטוריה על קריאה בכל ספר אחר. אני יכול לדמיין את חניבעל או אריסטובולוס ולהחליף איתם רשמים ובדיחות צבאיות כאילו היו איתי באותו אוהל בצבא.

יואב – מה בין הספר הראשון לספר השלישי?

 פיליפ- אומרים שספר נאות הוא זה אשר חכם מיוצרו. בגיל צעיר אתה כותב ולאחר מכן, במבט לאחור, אתה אומר “וואו. איך יכולתי לדעת את מה שידעתי?” זה מה שכתבתי הרבה פעמים. אתה רואה צעירים כותבים בפסימיות ושואל מאיפה הפסימיות? הוא הרי עדיין לא חי. ויש אנשים בני שמונים ותשעים שכותבים בצורה מאוד אופטימית. למשל צ’סלב מילוש, שישב בשדה תעופה והתלהב מרגליים חטובות של בחורה בלונדינית.

יואב – כיצד אתה משלב הומור בשירתך?

 פיליפ –בהקשר שלי נדמה לי שהשאלה הנכונה היא: באילו אמצעים אתה נוקט כדי שההומור לא יציף אותך?  בחזרה לשאלתך, הומור או אירוניה אינם פסיקים שמפזרים אותם על פי כללים מוגדרים. סוג של פירורי שוקולד מעל העוגה. או שהם חלק מאישיותך או שלא. במקרה שלי, בשנות הכתיבה הראשונות שלי סבור הייתי שהומור פוגע בקדושת השיר, ועל כן הייתי עמל קשות לנקות את הטקסט מכל סימני הומור. יום אחד תפסתי את האיוולת שבמעשה. מאז אני נוקט אמצעי זהירות כדי שההומור לא יציף את הטקסט. ככלות הכל, ההומור הוא המחסום היעיל ביותר מפני הפתטיות. הוא שמאפשר לך לומר בקול חרישי מה שאחרת היית נאלץ לזעוק. הוא שמאפשר לעבור כאב מבלי לאבד את יתרת השפיות.

תמונה ממוזערת

ראו גם

פיליפ רוזנאו בלקסיקון הספרות העברית החדשה

פיליפ רוזנאו באירוע ההשקה של “יקום תרבות “

עוד משירתו של פיליפ רוזנאו

בגידת גוף המשורר

על המהפכה המדעית

מר ניקיון רוחץ ידיו

ירח מציץ בחדרי מיתות

עם האלים מרשים

פיליפ רוזנאו על המשורר הפולני זביגייב הרברט

ספרי פיליפ רוזנאו

מחשבות טעונות טיפוח

ספני השפל

לבוא חשבון

סקירות וביקורות על פיליפ רוזנאו

חילופי מכתבים בנוגע לשירתו של פיליפ רוזנאו

המשורר ושירים הקונצים והטריקים לגיל הטיפש עשרה :יואב עזרא מחווה את דעתו על פיליפ רוזנאו

למה התכוון המשורר?:הסופר יורם קניוק תוהה על המשורר פיליפ רוזנאו

 אלי אשד על המהפכה המדעית דרך עיניו של פיליפ רוזנאו

2 תגובות

  1. ראיון הוא כמו שידול הברלה לצאת החוצה, לשם כך יש להיות שמש-ההתכווצות וההתפשטות שלו.
    השירה הרבה יותר חכמה מאתנו, לכן גם מהראיונות…
    חוץ מאשר כאשר אפשר לדמיין איך רודן מראיין את המוזה, או לשמע את אן קרסון מראיינת משורר בן המאה השביעית לפה”ס, שהמציאה.
    הראיון הזה הוא רק אפס קצהו
    של הראיון הפוטנציאלי בין שני משוררים,
    כמוכם.

    להתראיין משמע להתמסר לחדר האפל המפתח את הפילם, ולהפך את הארוע לראיון-המראיין, לאקט הדדי
    דיאלוגי סוקרטי, של הולדה ביפה.
    לראיין משמע להשיב לרוח-הצופה-שומע-נושם-מריח-נוגע, במופע של הקינסטזציה של החושים, את המרואיין, ברגרסיה אל מעבר ללידה ולמוות. היות ארוע מכונן, חלק מהצמיחה בהווה המתמשך של המשורר, להתראיין הדדית, לנגן מוסיקה קאמרית עם האלים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × 3 =