"על אובדן ההילה של הספר"- הרהורים נוגים בעקבות שבוע הספר

השבוע, במהלך ביקורי בדוכני שבוע הספר בכיכר רבין שבתל אביב, הציפו אותי מבלי משים תמונות מנעוריי. נזכרתי כיצד הייתי חוסך פרוטה לפרוטה על מנת להרשות לעצמי ספר שרציתי לקנותו ואיך ליבי היה מתרגש כאשר בסופו של דבר הצלחתי בכך אחרי עמל רב של חסכנות. נזכרתי איך הייתי נרגש מהאוצר הנפלא שטמון במילים הנטועות בספרים ומהיכולת שלהם לתרום ולפתח את עולמי. הייתי אז מלטף את כריכת הספר. מעלעל בעדינות בדפיו. נושם אותו. הולך לישון איתו. התחושה הייתה שיש לספר הספציפי שבידי הילה מיוחדת האופפת אותו הקשורה למקום ולמרחב מקוריים, ולכן התייחסתי לספר בחרדת קודש כמו כהן גדול שנכנס לקודש הקודשים. התחושה המיוחדת והרומנטית הזאת במפגש עם הספר התפוגגה לה עם השנים. באופן פרדוקסאלי, דווקא כיום כשיש בידי מספיק מצלצלים לקנות ספרים יש בי תחושה מרירה של החמצה. ימים שלמים בשבוע האחרון ניסיתי להבין איך ומדוע זה קרה לי. הרהרתי לעצמי האם זאת תחושה פרסונאלית? הרי רוב האנשים שפקדו את שבוע הספר הסתובבו עם שקיות מפוצצות ספרים לאחר קנייה במבצעים השונים שהציעו הדוכנים ורשתות הספרים. ואם כך, אז מה רע בזה? כלום אין זה הדמוקרטיזציה האמיתית על ידי הפצת התרבות ברבים? כלום זה לא הפלורליזם במהותו המקיים את השפע הרוחני?

התחוור לי שדווקא בגלל זה קרה משהו עם השנים להתפוגגות ההילה האופפת את הספר כמדיום חברתי חשוב. המבצעים האגרסיביים של מכירת הספרים הביאו בתהליך הדרגתי למצב שהיום הספר הוא לא יותר מאשר מוצר של צריכה ויצור מחדש כמו שאר המוצרים הנמצאים בשוק המוצרים. בעידן שבו "תרבות" היא לא יותר מאשר מילה מכובסת למוצר צריכה המאפיין את הקפיטאליזם המאוחר, הנתון לחוקי המשחק של היצע וביקוש, הספרות הופכת במהרה ללא יותר מאשר תוכן בידורי עבור רוב האנשים ולכן ניתן לשווק אותו ולקנות אותו בזול והרבה. הקנייה עצמה של הספרים ומילוי השקיות הרבות הופכת להיות לפטישיזציה של עצמה, וזאת מחליפה את הערך האיכותי של הספר בערך של יחסי החליפין שלו. אט אט, הרמה האומנותית של הספר מתמוססת והאיכות היחידה של הספר מצטמצמת לערך השימוש בו. הנכס הרוחני של הספר הפך במהרה לאינסטרומנט כלכלי.

כך יוצא, אפוא, שעבור מרבית האנשים שפוקדים את שבוע הספר תפקידו של הספר מסתכם בכך שהם קונים אותו, מביאים אותו לביתם ומניחים אותו במדף העמוס לעייפה בספרים רבים למנוחת עולם. במקרה הטוב מתישהו הם יקראו אותו, למרות הסיכויים האפסיים שזה יקרה, ובמקרה הרע מדף עמוס ספרים זה תמיד ראווה טובה לעיניים. הנה כי כן, הכמות הופכת לאיכות. הזילות הגואה במעמדו של הספר מתחדדת במיוחד במאבק של הספר עם מדיה אחרים דומיננטיים המתחרים על אותן פונקציות, למשל האינטרנט, שהולך ותופס תאוצה רבה בלבם של הקוראים הממוצעים. בקליק קטן ניתן להגיע לשלל אינפורמציה ומילה המייתרים את השימוש בספר כמדיום של נאורות וקידמה. נער הייתי וגם בגרתי והיום אני מתגעגע לימים עברו שבהם הספר היה לא רק מוצר צריכה אלא נכס רוחני אמיתי. ואולי, אני חושב לעצמי כעת, אדורנו והורקהמייר, נביאי אסכולת פרנקפורט צדקו לגבי ההתפתחות הרוחנית של התרבות, כאשר היא מוכפפת לדפוסי הייצור החומרים. אלו משתלטים עליה בסופו של דבר. אולי בכלל איבוד ההילה של הספר הוא משל יפה למה קורה לתרבות שלנו כשהיא הופכת להיות תרבות של המונים.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה, תרבות. קישור קבוע.

2 תגובות על "על אובדן ההילה של הספר"- הרהורים נוגים בעקבות שבוע הספר

  1. מאת תום:‏

    זה ענייו של
    "הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" ?
    (קבלת יב יב)

  2. מאת לימור:‏

    אמת ונכון הדבר, זאת מכיון שכיום ישנם הרבה סופרים אשר אינם כותבים ע"מ להעשיר את הידע והחכמה של הקורא ורמת הכתיבה ותוכנה איננה כפי שהיתה לפני עשור שנים, אלא כותבים זאת בשביל המצלצלים וכמה שיותר הרי זה משובח, משא"כ בשנים עברו שהסופרים היו מעטים בעלי חכמה וידע רב, זכורני פרסום לפני עשור שנים "ספר זה כל הסיפור", כל זאת ועוד בזמנינו שעידן האינטרנט והמחשבים תפס חלק חשוב במקומו של הספר (חבל מאוד).

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*