סיפור קצר ליום השבת / "ליל" של ענת קוריאל

שלומי יושב על ספסל מלוכלך: תחתיו שפורפרות ריקות של דבק מגע וסביבו שכבות של פירות מרקיבים מעץ הפיקוס. הוא לוגם בירה שלישית.

מכונית וולוו נעצרת לידו. הנהג פותח את החלונות החשמליים, ומחייך. שלומי חושב שהם

מכירים ורוכן לחלון.

-רוצה לקפוץ לסיבוב?- שואל הנהג- אני נותן לך מאה דולר-

שלומי מופתע, כמעט מסנן קללה, אך לבסוף מפטיר: "אני לא בעניין”.

הוא קם לצעוד קצת, לכיוון הים. בדרך נתקל בוידאומט עם סרטים ארוטיים: "ונוס אוהבת את זה”, "תשוקות באוטובוס”, "תני לי לק”. שלומי סוקר את התמונות, חלקן די מגרות.

מעל הדלת שליד הוידאומט ניצב שלט גדול המודיע שהלילה יופיעו אורחות מחו"ל.

האותיות בצבע כסף. מנורות אדומות מתקיפות כל נפש שעוברת בסביבה.

מִפֶּתח הדלת מגיח אדם נמוך, בעל חזות רחבה ומוצקה. שערותיו משוחות לאחור, מופרדות לקווצות כמו בקרקפת של בובות, ואולי זו בכלל פאה. הוא מזמין את שלומי להיכנס.

 כמה זה עולה?

 חמישים שקל

 אבוא בפעם אחרת.

 בוא עכשיו, אל תתבייש, עשרים דקות ראשונות חינם

בעל התסרוקת מניף את ידו לעבר הכניסה, מזמין אותו פנימה.

שלומי נכנס לאולם מוקף מראות. התאורה עמומה. ריח טחוב עולה באפו.

כעשרה גברים יושבים במעגל, צופים בחלל. אדם בחליפה הדורה, כנראה בעל המקום,

מסייר בחדר, לוחש משהו לברמנית, ואחר כך מודיע:

-חבר'ה יש לנו בר משקאות עשיר.

שלומי מזמין כוס בירה, ואוכל כמה זיתים. מישהו צועק לברמנית: איפה הרקדנית.

“סבלנות, חתיך”, היא עונה. ברקע נשמעת מוזיקה סקסית בעוצמה הולכת ומתגברת. מכונת עשן מפריכה לאוויר טבעות עבות וסמיכות, בחורה צעירה עולה על הבמה, מחייכת לקהל ומתחילה לרקוד. מישהו מתחיל לנוע בלהיטות בכסאו.

גשם של נצנצים, יורד על הרקדנית מהתקרה, היא מטפסת על הבר, משליכה חצאית אדומה ואחריה חזייה. האווירה מתלהטת. הגברים שורקים לעידוד ומדביקים שטרות.

בתום הריקוד, חסרת נשימה, היא אוספת את הכסף ויורדת מהבמה.

הרקדנית השנייה מתלחשת עם בעל החליפה ההדורה, כשגבה אל הקהל. מתקרבת למעגל, נראית צעירה מאוד, כמו ילדה שהתחפשה לזונה. היא רוקדת באיטיות, מניעה את האגן בחוסר ביטחון, מתחילה להתפשט בתנועות מאולצות.

בעל המקום בוחן אותה, עושה לעברה סימן שתחייך קצת. מישהו צועק: "יאללה תתחילי לנענע!"

היא מתקרבת לשלומי וראשו מסתחרר: הרקדנית דומה לאחותו הקטנה, שבשעות האלה אמורה לישון.

הוא קם לשלם ויוצא לאוויר הלח.

אין לו מושג לאן לפנות, הוא לא זוכר איך הגיע לכאן, אבל עיניה של הרקדנית כמו שתי גולות כחולות, מתגלגלות לפניו, ומראות לו את הדרך הביתה.

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

6 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "ליל" של ענת קוריאל

  1. מאת שושנה ויג:‏

    ענת, החומרים שנגעת בהם ביצירה מהם עשויים החיים. האם זהו צירוף מקרי שהרקדנית דומה לאחותו? האם זו האמת? נשארתי עם רצון לגלות את האמת, הסיום משאיר את הקורא בתחושת הדימיון, יצרת עמימות מכוונת, רצית לחשוף עולם אחר ונגעת בו בעדינות.
    כתיבה קולחת. אהבתי את הצמצום שאומר הרבה…
    שושנה ויג

  2. מאת אתי:‏

    מרתק, מצמרר וכתוב היטב

  3. מאת דב ליפשיץ:‏

    הנער תר אחרי משהו חזק ואיתן שיקשר אותו, תחת זאת הוא מוצא את זה בדברים נמוכים,סיבוב, וידאומט, מופע אירוטי. אך מתוך כל אלו מבליחים מול עיניו עיני הרקדנית. לפי דעתי עיניה הן מטונימיה לקשר שבין הילד למשפחתו, עיניה הן כחולות. כחול הוא גם דבר המקשר בין הנמוך -הגשמי- הגופני לגבוה-נשגב- רוחני- למרום השמיים.

  4. מאת זאב פלדינגר:‏

    וואו. ממש אפשר להרגיש את מה שקורה. הסיפור מעביר את התחושות בצורה חזקה.

  5. "ומראות לו את הדרך הביתה" – משפט שסוגר את הסיפור כמו עניבת חנק על צוואר הקורא. חזק. עצוב. תודה, ענת.

  6. מאת ענת קוריאל:‏

    הרחבתי את הסיפור בסופו. הנה הגרסה המעודכנת:
    ליל/ ענת קוריאל

    שלומי יושב על ספסל מלוכלך: תחתיו שפורפרות ריקות של דבק מגע וסביבו שכבות של פירות מרקיבים מעץ הפיקוס. הוא לוגם בירה שלישית.
    מכונית וולוו נעצרת לידו. הנהג פותח את החלונות החשמליים, ומחייך. שלומי חושב שהם
    מכירים ורוכן לחלון.
    -רוצה לקפוץ לסיבוב?- שואל הנהג- אני נותן לך מאה דולר-
    שלומי מופתע, כמעט מסנן קללה, אך לבסוף מפטיר: "אני לא בעניין”.

    הוא קם לצעוד קצת, לכיוון הים. בדרך נתקל בוידאומט עם סרטים ארוטיים: "ונוס אוהבת את זה”, "תשוקות באוטובוס”, "תני לי לק”. שלומי סוקר את התמונות, חלקן די מגרות.
    מעל הדלת שליד הוידאומט ניצב שלט גדול המודיע שהלילה יופיעו אורחות מחו"ל.
    האותיות בצבע כסף. מנורות אדומות מתקיפות כל נפש שעוברת בסביבה.

    מִפֶּתח הדלת מגיח אדם נמוך, בעל חזות רחבה ומוצקה. שערותיו משוחות לאחור, מופרדות לקווצות כמו בקרקפת של בובות, ואולי זו בכלל פאה. הוא מזמין את שלומי להיכנס.
     כמה זה עולה?
     חמישים שקל
     אבוא בפעם אחרת.
     בוא עכשיו, אל תתבייש, עשרים דקות ראשונות חינם

    בעל התסרוקת מניף את ידו לעבר הכניסה, מזמין אותו פנימה.
    שלומי נכנס לאולם מוקף מראות. התאורה עמומה. ריח טחוב עולה באפו.
    כעשרה גברים יושבים במעגל, צופים בחלל. אדם בחליפה הדורה, כנראה בעל המקום,

    מסייר בחדר, לוחש משהו לברמנית, ואחר כך מודיע:
    -חבר'ה יש לנו בר משקאות עשיר.

    שלומי מזמין כוס בירה, ואוכל כמה זיתים. מישהו צועק לברמנית: איפה הרקדנית.
    “סבלנות, חתיך”, היא עונה. ברקע נשמעת מוזיקה סקסית בעוצמה הולכת ומתגברת. מכונת עשן מפריכה לאוויר טבעות עבות וסמיכות, בחורה צעירה עולה על הבמה, מחייכת לקהל ומתחילה לרקוד. מישהו מתחיל לנוע בלהיטות בכסאו.

    גשם של נצנצים, יורד על הרקדנית מהתקרה, היא מטפסת על הבר, משליכה חצאית אדומה ואחריה חזייה. האווירה מתלהטת. הגברים שורקים לעידוד ומדביקים שטרות.
    בתום הריקוד, חסרת נשימה, היא אוספת את הכסף ויורדת מהבמה.

    הרקדנית השנייה מתלחשת עם בעל החליפה ההדורה, כשגבה אל הקהל. מתקרבת למעגל, נראית צעירה מאוד, כמו ילדה שהתחפשה לזונה. היא רוקדת באיטיות, מניעה את האגן בחוסר ביטחון, מתחילה להתפשט בתנועות מאולצות.
    בעל המקום בוחן אותה, עושה לעברה סימן שתחייך קצת. מישהו צועק: "יאללה תתחילי לנענע!"

    היא מתקרבת לשלומי וראשו מסתחרר: הרקדנית דומה לאחותו הקטנה, רק שהיא מאופרת בכבדות וחובשת פאה.
    בשעות האלה אחותו אמורה לישון, הוא מוכרח לחזור הביתה ולבדוק.
    קם לשלם ויוצא לאוויר הלח.
    אין לו מושג לאן לפנות, הוא לא זוכר איך הגיע לכאן, אבל עיניה של הרקדנית כמו שתי גולות כחולות, מתגלגלות לפניו, ומראות לו את הדרך. מובילות אותו לתוך רחוב מלוכלך שאינו מכיר, ערמות אשפה מושכות מזיקים, חולדה מרימה ראש. הוא דורך על קרש עץ שטוח. פונה ימינה ועיניה של הרקדנית נעצרות ליד מזרקה קטנה ושוצפת, הן קופצות לתוכה אחת ושתיים. זהו זה, טבעו. שלומי מכניס את ידיו למים, לחפש אותן בקדחתנות. אסון הטביעה מחלחל לאט לאט, כופה עליו ארשת מבוהלת. הוא מוכרח ללכת לבדוק את ההתרחשות בבית.

    מגיע, מסובב את המפתח. הוריו ישנים ללא דאגה, בחדר הסמוך ישנה אחותו הקטנה. באור החיוור של מנורת הלילה הוא מחפש על פניה שאריות איפור. מסתכל ונוגע בחפצים סביב אולי יפלו לידיו ריסים מלאכותיים או פאה בלונדינית. כלום. הכל כרגיל.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*