גיורא לשם ז”ל ,משורר מבקר מסאי ועורך מייסד של מדור השירה של “יקום תרבות ” חיבר לפני מותו את המסה הזאת על יצירתו של המשורר פיליפ רוזנאו שאותה השמיע בערב השקה לספרו של רוזנאו “לבוא חשבון ”

והיה הֶעקוב לשירה:יצירתו של פילים רוזנאו

מאת גיורא לשם

לשירה ולאיזוטופים רדיואקטיביים סגולה משותפת. שניהם מפיקים קרינה מחומרי המקור. אינני מסוגל לקרוא שירים בלא לסרוק בהם את הקרינה ואת מקורה, בקריאה שבה מלה, צליל, מקצב, דימוי וסמל מפיקים הילה של הלוך נפש בהמרתן של המלים לחיזיון אורקולי. התכונה הזאת אינה יחודית, כמובן, לשיריו של פיליפ רוזנאו. לצערי, סוקרי שירה מרבים להחמיץ אותה, כי על-פי רוב אין הם טורחים לקרוא שירה כאירוע בחלל ובזמן, אלא כטקסט על נייר.

דוּגמה אחת לחיזיון כזה היא משיר קצר, נוקב מאוד, ששמו אומרים בשם אדורנו (עמ’ 17): “שִׁירָה אַחֲרַי אַוּשְׁוִיץ / הִיא דָּבָר בַּרְבָּרִי. וְיַשׁ // הָאוֹמְרִים שֶׁהִכְחִישׁ / שֶׁלֹּא לָזֶה הִתְכַּוַּן // אֲבָל עֶפְרוֹנִי מְקַנַּן / עַל גַּג הַקְּרֶמָטוֹרְיוּם // לְמָה הוּא מִתְכַּוַּן?”

וכן, מה יש בשיר?

לא, אינני מתכוון לשאלה “למה התכוון המשורר?”. אני שואל מהי כוונתה של הציפור. העפרוני מקנן על גג הקרמטוריום כמקונן. שורש המלה עפרוני הוא “עפר”. דברי הפילוסוף הדגול מתגמדים נוכח העפר והאפר – כלומר, העפרוני והקרמטוריום. דמותו הגשמית של העפרוני ומשמעותה המלולית יוצרות מבע שהוא מעבר ללשון ומעבר לחומרי השיר.

פן אחר, זוהר באותה המידה, מצאתי בשיר אחר, כְּדַבֵּר בהם הפתגם (עמ’ 38): “‘הַיָּמִים כְּצָב וְהַשָּׁנִים כִּצְבִי’ / סַפֵּר זֹאת לַאֲסִיר עוֹלָם / שֶׁיָּמָיו כְּמֵי בִּיּוּב עוֹמְדִים / וּבִכְלוּב הֶחָזֶה הַסּוֹרְגִים / מוֹנִים שְׁנָתוֹת שֶׁל מָוֶת.”

ההיגד “הימים כצב והשנים כצבי”, כמובאה בגרשיים, נראה לי כאימרה עממית. חיפשתי את מקורה בכתבים עבריים ולא מצאתי זכר. חיפשתי ביידיש ─ גוּרנישט. אך האימרה קרנה באור נגוהות של חוכמת דורות, פיזית ומטפיזית כאחת. הקורא הקשיש שבי לא נתן לי מנוח. ספקות, אני יודע מנעורי, נועדו להפריך ספקות, והספק לא חדל להציק. מקור פולני? רוסי? סלובקי? כל מקור מאלה היה עשוי להיות גלוי לפיליפ.

אזרתי עוז ושאלתי אותו. התשובה הסירה את הספק: “המצאה שלי. מבוססת על האימרה ‘הימים חולפים לאיטם והשנים אָצוֹת.'” אולי זה גם הד לזֶמֶר ישן ששרנו: “הימים חולפים, שנה עוברת”.

משחק המלים המבריק “צב”-“צבי” גלוי מאליו, אך תנועת המחשבה בשיר מחוללת מיד תגובת שרשרת, כאשר הדברים נאמרים לאסיר עולם שהזמן לגבי דידו הוא נצח מצחין. מדמות הצב ועד לצירוף “כלוב החזה” מסלול ההדמייה קצר מאוד. מכאן מתגבש דימוי מפתיע אף יותר: “הסורגים / מונים שְׁנָתוֹת של מוות.” השנתות, ריבוי של המלה שֶׁנֶת, הן הקווקווים או החריצים המסמנים את הכמויות בכלי קיבול. השנתות מרחיבות את תמונות “כלוב החזה” וה”סוֹרְגִים”. אולם במלה מהדהד רימוז נוסף ─ הזמן ─ “שנה”. הרמיזה סמויה, אסוציאטיבית, אך לאור הפתיחה היא ראויה ביותר לנעול את השיר.

אני מדפדף בספר וקורא לאיטי. החלטתי לחזור לעמוד 39, לשיר שאול: התנצלות מאוחרת, שגיבורו המלך שאול.

אני קורא מן השיר קטעים נבחרים בלבד: “מִי הָיָה יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמוֹ / שֶׁשָּׁאוּל יִתְגַלֶּה בַּמְאַסֵּף לַעֲפוּלָה […] הַמְאַסְּפִים הֵם קַוִּים לֹא אֲמִינִים / פּוֹתְחִים בִּתְנוּעָה מְלֵאַת אֱמוּנָה / אֲבָל מִתַּחֲנָה לְתַחֲנָה הַמַּצָּב אוֹזֵל; […] וְהַמּוּזִיקָה שֶׁשָּׁאוּל לֹא שׁוֹמֵעַ תִּקְרַע / אֶת הַשָּׁמַיִם“. בקריאה רצופה תוכלו ממילא לללכת בנתיבי תודעתו של פיליפ בלא שאצטרך לשרטט מפה שלמה.

החלטתי להסתכן בהשערות אחדות. פיליפ הציב את דמותו של המלך כאנאכרוניזם במציאות ימינו, והופעתו במאסף עפולה מפתיעה. עם זאת, היא הגיונית מעבר להיגיון, שהרי שאול המלך מת על הר הגלבוע, סמוך לצומת.

במלה “מאספים” התלבטתי. קווי אוטובוס? ו”מאספים” אחרים, כאלה שפותחים בתנועה מלאת אמונה אך מצבם אוזל, מה הם? יתכן שהם מאזכרים מעשה שאחריתו תבוסה? ב-1782 הוקמה בקניגסברג, העיר ששמה הגרמני מיתרגם ל”הרמלך”, תנועת השכלה יהודית בשם חברת דורשי לשון עֵבֶר. האגודה התכוונה להפיץ השכלה בעולם היהודי והוציאה כתב-עת בשם המאסף. הפעילות נמשכה עד שנת 1800, כאשר העורך חש שחלף זמנה של תנועת ההשכלה. בדברי הימים נקראים בני הדור ההוא “דור המאספים”.

זאת ועוד, המלכות של שאול היתה אירוע מכונן. לא זו בלבד שהיה ראשון למלכים, בימיו נקבע סדר הפרדת הדת מן המלכות. “דור המאספים”, חלוץ החריגה מן האורתודוקסיה, הירבה להתלבט בסוגיה. היא לא סרה מסדר היום עד עצם היום הזה.

גם תפנית אחרת בשיר מעניינת: המוזיקה ששאול לא שומע? זו התרסה כלפי שירו של נתן זך תיאור מדוייק של המוזיקה ששמע שאול בתנ”ך. בכך מעיר פיליפ שזך רומנטיקון פחות מר מכפי שמקובל לחשוב. ההערה, אם תילקח בחשבון, עשויה להיות מוצא לתקנת השירה בדורות הצעירים מפיליפ, הניזונים בעיקר מאבידן ומוולך.

אכן, תנודה מתמדת בין עולם פיזי למטפיזי וחזרה היא קרינת שירתו של פיליפ ביקום רב-ממדי. זה יחודה בשירה העברית בת-זמננו, שעיקרה תנועה במישור פיזי ו/או במטפיזי כוזב.

בשני שירים חסרי כותרת מן המחזור שירים במִלוי מקום, 8 שורות בסך-הכל, אנסה להצביע, כמעין סיכום, על שני הקטבים התוחמים את שירתו של פיליפ: “שִׁירָה נֶחְרֶטֶת בְּמַחַק // מַה שֶּׁנּוֹתָר / כְּשֶׁהַכֹּל נִמְחָק / זוֹ שִׁירָה.” ושיר שני: “הָלַךְ יָדִיד יָקָר: / אָסַף אֵלָיו אֶת חַיָּיו / וְאֶת מוֹתוֹ /חִלֵּק בֵּין רֵעָיו.”

רבותי, אתם תצאו הערב מן האולם הנאה הזה ובידכם הספר. קיראו בו ותיווכחו לדעת מה רחב עולמו החווייתי של פיליפ: פולין מולדתו, אבותיו ואבות-אבותיו, השואה, ארץ-ישראל משם ומכאן, המהפכה המדעית והמהפכה הצרפתית, אהבה, שירה.

בביתכם, תיטיבו לעשות אם תניחו את דברי בצד. קריאת השירים תעורר ממילא את החשק לחפש את קסמיו של הספר מתחת למלים ומעברן.

גיורא לשם

תל-אביב, 25.1.2011

את ההרצאה עצמה ראו גם כאן

ראו גם

פיליפ רוזנאו עושה חשבונות

עוד משירתו של פיליפ רוזנאו

בגידת גוף המשורר

על המהפכה המדעית

הפוסט הקודםסיפור קצר ליום השבת / “מלחמת הזמן”
הפוסט הבאסוד ההצלחה הגוגלי
גיורא לשם ז"ל היה אחד המייסדים של יקום תרבות. פטירתו היתה מכה קשה לעמותה ולחבריה, ואבדנו עדיין מורגש. ראו הערך שלו בויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/גיורא_לשם גיורא כתב: שירה שואפת להקפיא לעד את הרגע ולהעניק לו משמעות כשהיא ממירה אותו במעין חומריות ─ השׂפה. אפשר שזו התכלית: ללכוד דימוי מפעים באמצעות העלאת זכרו של רגע אנושי במעופו אל העתיד─ עתיד שמעבר לשורה האחרונה, מעבר למִתאר האחרון, אחרי הצליל האחרון. נפתולי ה"מחשבה" וה"יצירה" נאחזים בחומרים כמיַצגי ישות וממירים אותם למֶסֶר שאין להפריד בין תוכנו לצורתו. כך מתרקמות במוחנו צורות כאילו היו איבר מן החי. התהליך הזה הוא אחד מאופני ההתגלות של יחסי קיום ביקום. ומה רוצה שירה להגיד לחברה? מה רוצה החברה לשמוע בשירה? זה ה"נעלם" שיקום תרבות ינסה לפענח בדו-שיח בין כותבי שירה, מבקריה וציבור הגולשים. זמינות הרשת לכותבים ולקוראים עשויה לסייע לדו-שיח פורה ומפרה שלא היה דוגמתו בעולם הגוטנברגי. זו תקוותנו בהמראה הזאת ברשת אל מרומי השירה העברית והמתורגמת, ואנחנו מקווים שתהיה להנאת הקוראים.

2 תגובות

  1. מוטיב המסע מופיע גם בשירה של גיורא לשם. בשיר ‘אגרת מסע’ … “היה היה ילד / היה היה ברוש / אם תרצו אין זו אגדה/ הברוש לא נגדע / והילד ילד.” על-פי אמרתו המפורסמת של בנימין זאב הרצל. מסעות בעולם , ביבשת אחרת,
    בארץ-ישראל, או בזמן אחר על-פי מתוסים שאולים, כך גם הילד נתפס כנצחי, נשאר ילד, גם בבגרותו הברוש לא נגדע , כפי שקרה למשל בשואה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × 3 =