השואה לא צריכה פרחים ולא כתרים / על ספרה של אודט אלינה

 

האם בכלל נותר להוסיף משהו חדש לעולם המערבי והנאור, בעידן הפוסט שואה, אחרי שלל העדויות השונות באומנות, כגון:סרטים, ספרים, תערוכות ובאנדרטאות הדוממות את כאבם של הנספים והניצולים כאחד. כלום אפשרי לומר או לחדש משהו על השואה או לתת אשנב או צוהר נוסף לאדם בן התרבות הישראלית, שהיא מוכת טראומת שואה בכל סימן או סמל של האומנות והספרות שבה? כלום לא נאמר הכול? כלום בכלל נאמר משהו? ובכלל האם ניתן למסור עדות אחרי קריאת ספרו של פרימו לוי "השוקעים והניצולים" ו"הזהו אדם" שבו בבירור מובן כי העדים האמיתיים הם אלו שמתו בשואה ולא אלו שניצלו. העדות האמת היא השתיקה הכואבת. שאון המתים שנאלם?.  הרי אודט אלינה היא לא כזאת. אודט אלינה אמנם נלכדה בשנת 1944 על ידי הגסטאפו בגלל פעילות מחתרתית בהחזיקה דעות קומוניסטיות מוצקות ואכן היא עוברת לאושוויץ, אך שם היא שוהה עד לשחרור המחנה בידי הסובייטים.  שאלות אלו הוגיעו את מוחי כאשר נטלתי את ספרה של אודט אלינה "בלי פרחים ובלי כתרים" בתרגומה של חגית בן עדה טרם התחלתי את הקריאה בספר.  

אך אט אט כאשר התחלתי לקרוא, הבנתי להפתעתי שאני קורא ספר עדות מזן אחר. זהו ספר יומן המתאר בגוף ראשון בצורת מכתמים שונים את חוויותיה של הסופרת באושוויץ כאשר היא עושה שימוש בכלים מגוונים כגון : ציורים, תיאורי אובייקטים וחלקי סיטואציות ואירועים. בשפה פשוטה, מדויקת וחדה ללא ערפול, משחקי לשון או תיאורים, הסופרת משתמשת בממילים חדות כסכין חד החותכות את בשרך כדי להעביר את החוויה "של להיות שם".  ואולי כתגובה על דברי אדורנו שאמר ש"אי אפשר לכתוב שירה אחרי אושוויץ", היא אומרת שללא ספק אפשר לכתוב ספרות כואבת ומשמעותית אחריה. כי ניתן להעביר רשמים בצורה פשוטה וכואבת בצורה הטובה ביותר כמו בוקס בבטן, "בלי גוזמות ובלי חרוזים"  בפראפרזה על השם של הספר "בלי פרחים ובלי כתרים". משמע אני אספר לכם את החוויה כשלעצמה. אתם כבר תבינו אותה. לדוגמא היא כותבת על חברותיה שנספו ואחת מהן היא הלה (עמוד 68) :

"הלה

היא לא הייתה יפה, עם האף הבשרני שלה, עיניה הכבויות קמעה, מבנה גופה החסון, המסורבל. נבונה, אך לא מושכת במיוחד.

היא פשוט הייתה חברה שלי.

נפגשנו פעם אחת לפני הגירוש והחלפנו מילים אחדות. לאמיתו של דבר, לא חשתי כלפיה כל חיבה מיוחדת."

היא מסיימת את סיפורה על הלה כך:

"באוקטובר ערכו במחנה גל אלים של סלקציות.

שרפו בני אדם במלוא הקיטור.

הלה, שקולה לא שב אליה שהתה כל העת ברביה כמחלימה.

לא שבתי לראותה עוד.

הגרמנים לקחו ושרפו אותה."

 

או על בלוק 22 בעמוד 97

בלוק 22

"דניז הקטנה, בת השמונה עשרה, גוססת מחמת מחסור בתרופות".

אם כן, הרישומים והמכתמים כל כך מרשימים בעוצמתם עד כי חש הקורא כי העדות היא של צייר ולא של סופר ואכן אודט הייתה ציירת מוכשרת. רצף המאורעות המופיעים בספר  מוקפד מאוד (אך ללא השתלשלות הגיונית כלשהי) , והמילים יוצרות תמונה מדהימה של דימויים הפוצעים את ליבנו. לדידי, זאת כתיבה חדשה  דימויית אך מפוקחת המטלטלת את נפשו האדם.    

"בלי פרחים ובלי כתרים" (2011) מאת אודט אלינה. תרגום: חגית בת-עדה, בהוצאת סמטאות.   

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

4 תגובות על השואה לא צריכה פרחים ולא כתרים / על ספרה של אודט אלינה

  1. מאת חיה בנצל:‏

    אין התיישנות על השואה. לא רק על פרטי הזוועות שהתרחשו, אלא גם על האחראים עצמם. מזעזעת במיוחד העובדה שהתכנון והביצוע, שלא לדבר על האידאולוגיה התומכת, היו בידי בני תרבות. מסתבר שהדרך של בן תרבות להפוך ליצור פראי שלא מהעולם הזה, קצרה ופתוחה. הדיווחים המרובים על השואה אינם רק כדי להנציח את מיליוני הנספים, אלא גם לנסות ולמנוע את הישנותה . שום תיאור נוסף, המופנה לעולם התרבותי של היום, בין אם באמצעות ציור, שיר או פרוזה, אינו מיותר. בחירת האמצעי נתונה לשיקולו הבלעדי של המדווח.

  2. מאת חנה הרציג:‏

    שמחתי לקרוא את הביקורת שלך, ולגלות ספר שלא הכרתי ושנשמע מעניין ומיוחד. מהשורות שציטטת מצטיירת כתיבה חשובה. אני שותפה גם להרהורים שלך "איך כותבים על השואה", ולזה שפרימו לוי הוא פיסגה.אתה שואל את עצמך אם "נאמר כבר הכל" או אולי "כלום עדיין לא נאמר". לדעתי שני הדברים נכונים. כלום לא נאמר קודם כל כי אי אפשר לדעת "הכל" במובן זה שזו התנסות בלתי נתפסת, שנית, ה"שואה", אינה גוש אחד, אין סוף להתנסויות ולדרכי המילוט, ומאות ספרי הניצולים כל אחד מהם הוא עולם מלא. ובעניין "נאמר כבר הכל", לדעתי כמעט כל הספרות וקולנוע הבידיוני מוחמצים. לא אמנה כאן דוגמאות, אבל ראה ערך שפילברג.הם לא רק מקרבים אלא דווקא מרחיקים.
    לדעתי רק כתיבה דוקומנטרית-אוטוביוגרפית יכולה להעביר משהו. אם רק נקלוט סיפור על יום אחד של ניצול אחד ו"רק" במחבוא ולא ב,אושוויץ" – אולי נבין משהו. כי גם את זה קשה לקלוט. ובטח לא במסות. סיפור קצר אחד של אידה פינק למשל.

  3. פינגבאק: ביקורות בלי פרחים ובלי כתרים

  4. פינגבאק: ביקורות ירוק מים

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*