המשורר הבריטי סמיואל טיילור קולרידג’ (1772-1834 כתב את הפואמה “קובלאי חאן ” על בירתו של קובלאי חאן שאותה תיאר הנוסע המפורסם במזרח הרחוק מרקו פולו לאחר חלום מדהים אולי בהשפעת סם האופיום.המשורר התעורר נרגש מהחלום ומיהר לכתוב את חלומו בצורת פואמה אחת הידועות ביותר בשפה האנגלית.אך אבוי ,תוך כדי הכתיבה הוא הופרע בידי אחד ממכריו שדווקא אז בא לבקר אותו המשורר שכח את המשך החלום והפואמה נשארה בלתי גמורה לתמיד..הדורות הבאים רק יכולים לתמוה על מה עוד חלם קולרידג’ באותו חלום סמים מדהים שלו.

המשורר הישראלי משה דור תהה גם הוא על העניין וכתב מעין שיר המשך לפואמה של קולרידג’ שבה הוא מביא את גרסתו שלו למסע לכסנדו .

והנה שתי הפואמות לפניכם בגירסה המקורית של קולרידג’ בתרגום לעברית של נחום ונגרוב והפואמה של משה דור.

Kubla Khan

(An exerpt)

In Xanadu did Kubla Khan

A stately pleasure-dome decree:

Where Alph, the sacred river, ran

Through caverns measureless to man

Down to a sunless sea.

So twice five miles of fertile ground

With walls and towers were girdled round:

And here were gardens bright with sinuous rills

Where blossomed many an incense-bearing tree;

And here were forests ancient as the hills,

Enfolding sunny spots of greenery.

But oh! that deep romantic chasm which slanted

Down the green hill athwart a cedarn cover!

A savage place! as holy and enchanted

As e’er beneath a waning moon was haunted

By woman wailing for her demon-lover!

And from this chasm, with ceaseless turmoil seething,

As if this earth in fast thick pants were breathing,

A mighty fountain momently was forced;

Amid whose swift half-intermitted burst

Huge fragments vaulted like rebounding hail,

Or chaffy grain beneath the thresher’s flail:

And ‘mid these dancing rocks at once and ever

It flung up momently the sacred river.

Five miles meandering with a mazy motion

Through wood and dale the sacred river ran,

Then reached the caverns measureless to man,

And sank in tumult to a lifeless ocean:

And ‘mid this tumult Kubla heard from far

Ancestral voices prophesying war!

The shadow of the dome of pleasure

Floated midway on the waves:

Where was heard the mingled measure

From the fountain and the caves.

It was a miracle of rare device,

A sunny pleasure-dome with caves of ice!

A damsel with a dulcimer

In a vision once I saw:

It was an Abyssinian maid,

And on her dulcimer she played,

Singing of Mount Abora.

Could I revive within me

Her symphony and song,

To such a deep delight ‘t would win me

That with music loud and long,

I would build that dome in air,

That sunny dome! those caves of ice!

And all who heard should see them there,

And all should cry, Beware! Beware!

His flashing eyes, his floating hair!

Weave a circle round him thrice,

And close your eyes with holy dread,

For he on honey-dew hath fed,

And drunk the milk of Paradise.

תרגום מאת נחום ונגרוב

בְּזאנאדו , קוּבְּלָא חָאן

עַל הֵיכַל־תַּעֲנוּגוֹת נֶאְדָּר צִוָּה :

שָׁם אַלְף, נְהַר הַקֹּדֶשׁ, זָרַם

בֵּין מְעָרוֹת לֹא מָדָד כָל[1] אָדָם

מַטָּה, אֶל יָם נְטוּל־שֶׁמֶשׁ.

אָז פַּעֲמַיִם חַ”י דּוּנָם אַדְמַת־עִדִּית יָפָה

בְּחוֹמֹת וּמִגְדָּלִים סָבִיב הֻקְּפָה :

וְהָיוּ שָׁם יוּבַלּוֹנֵי־עֲקַלָּתוֹן, נָצְצּו בָם גִּנּוֹת,

שָׁם עֲצֵי־לְבוֹנָה לָרֹב פָּרְחוּ;

וְכָאן הָיוּ יְעָרוֹת עַתִּיקִים כַּגְּבָעוֹת,

עוֹטְפִים פִּנּוֹת־שֶׁמֶשׁ שֶׁל יֶרֶק־אָחוּ.

אַךְ אֲהָהּ ! תְּהוֹם זוֹ הָעֲמֻקָּה, הָרוֹמַנְטִית, אֲשֶׁר נָטָת

בְּמוֹרַד גִּבְעַת־הַיָּרָק, חוֹצָה אֶת מִסְתֹּר אֶרֶז־אֵל !

מָקוֹם פִּרְאִי ! כֹּה קָדוֹשׁ וּמְכֻשָּׁף

כְּפִי אֲשֶׁר אֵי־פַּעַם, תַּחַת יָרֵחַ גּוֹוֵעַ, נִרְדַּף

בִּידֵי אִשָּׁה, מְיַבֶּבֶת לַאֲהוּבָהּ בֶּן־הָעֲזָאזֵל !

וּמִתְּהוֹם זוֹ, בְּרַעַשׁ מַתְמִיד רוֹגֶשֶׁת,

כְּאִלּוּ אֲדָמָה זוֹ בִּכְבֵדוּת וּבִמְהִירוּת מִתְנַשֶּׁמֶת,

עֵין מַיִם אַדִּירָה מִדֵּי רֶגַע בָּקְעָה :

אֲשֶׁר בְּפִרְצָהּ הַמְּסֹרָג־לְמֶחֱצָה

רְסִיסֵי עֲנָק זִנְּקוּ כְּנִתּוּר הַבָּרָד,

אוֹ כִּתְבוּאַת־מוֹץ תַּחַת מַחְבֵּט־דַּיִשׁ טֹרָד :

וּבֵינוֹת אֲבָנִים מְפַזְּזוֹת אֵלֶּה, כָּל רֶגַע בַּחֹדֶשׁ

הָיָה מַטִּיל מַעְלָה אֶת נְהַר־הַקֹּדֶשׁ.

חֲמִשָּׁה מִילִין קוֹלֵחַ בְּנַפְתּוּלִים,

אָץ נְהַר הַקֹּדֶשׁ בֵּינוֹת גַּיְא וְיַעַר,

חָלַף מְעָרוֹת לֹא יִמְדְּדֵם זָקֵן וָנַעַר,

וְשָׁקַע בְּשָׁאוֹן לְאוֹקְיָינוֹס חֲסַר חַיִּים :

וּמִתּוֹךְ שָׁאוֹן זֶה, שָׁמַע קוּבְּלָא מִמַּרְחַקִּים

קוֹלוֹת אֲבוֹתָיו, מִלְחָמָה מְנַבְּאִים !

צֵל הֵיכַל־הַתַּעֲנוּגוֹת הַלֵּז

עַל פְּנֵי הַגַּלִּים רִחֵף מַעֲדַנּוֹת ;

שָׁם נִשְׁמַע הַמִּקְצָב הָעוֹלֵז

מִן הַמַּעְיָן וְהַמְּעָרוֹת.

הָיָה זֶה מוֹפֵת שֶׁל תִּכְנוּן נוֹעָז,

הֵיכַל־תַּעֲנוּגוֹת שְׁטוּף־שֶׁמֶשׁ עִם מְעָרוֹת כְּפוֹר עַז !

עַלְמָה עִם קַתְרוֹס

בַּמַּחֲזֶה רָאִיתִי:

אָמָה כּוּשִׁית זוֹ הָיְתָה,

וּבַקַּתְרוֹס הִיא נִגְּנָה,

שׁוֹרְרָה עַל הַר אָבוֹרָה.

לוּ בְּקִרְבִּי אֲחַיֶּה

שִׁירָתָהּ וְזִמְרָתָהּ,

לְעֹנֶג כֹּה עָמֹק תְּשַׂגְּבֵנִי,

עַד בְּנִגּוּן רָם וְכַבִּיר,

הֵיכָל זֶה אֶבְנֶה בָּאֲוִויר,

אוֹתוֹ קִמְרוֹן שְׁטוּף שֶׁמֶשׁ ! אוֹתָן מְעָרוֹת כְּפוֹר !

וְכָל שֹׁמְעָהּ יִרְאֵם אָז שָׁם,

וְכֻלָּם יִקְרְאוּ, חָזִיז וָרַעַם !

עֵינָיו הָרוֹשְׁפוֹת, שְׂעָרוֹ הַסּוֹמֵר בְּזַעַם !

עֹגּוּ עִגּוּל סְבִיבוֹ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים,

וְעֵינֵיכֶם בְּחֶרְדַּת־קֹדֶשׁ עִצְמוּ,

כִּי הוּא – מִצּוּף דְּבַשׁ מְזוֹנוֹ,

וַיֵּשְׁתְּ מֵחֲלֵב גַּן־עֲדָנִים.

בְּזַנַּאדוּ, קוּבְּלָא חָאן

עַל הֵיכַל־תַּעֲנוּגוֹת נֶאְדָּר צִוָּה :

שָׁם אַלְף, נְהַר הַקֹּדֶשׁ, זָרַם

בֵּין מְעָרוֹת לֹא מָדָד כָל[1] אָדָם

מַטָּה, אֶל יָם נְטוּל־שֶׁמֶשׁ.

אָז פַּעֲמַיִם חַ”י דּוּנָם אַדְמַת־עִדִּית יָפָה

בְּחוֹמֹת וּמִגְדָּלִים סָבִיב הֻקְּפָה :

וְהָיוּ שָׁם יוּבַלּוֹנֵי־עֲקַלָּתוֹן, נָצְצּו בָם גִּנּוֹת,

שָׁם עֲצֵי־לְבוֹנָה לָרֹב פָּרְחוּ;

וְכָאן הָיוּ יְעָרוֹת עַתִּיקִים כַּגְּבָעוֹת,

עוֹטְפִים פִּנּוֹת־שֶׁמֶשׁ שֶׁל יֶרֶק־אָחוּ.

אַךְ אֲהָהּ ! תְּהוֹם זוֹ הָעֲמֻקָּה, הָרוֹמַנְטִית, אֲשֶׁר נָטָת

בְּמוֹרַד גִּבְעַת־הַיָּרָק, חוֹצָה אֶת מִסְתֹּר אֶרֶז־אֵל !

מָקוֹם פִּרְאִי ! כֹּה קָדוֹשׁ וּמְכֻשָּׁף

כְּפִי אֲשֶׁר אֵי־פַּעַם, תַּחַת יָרֵחַ גּוֹוֵעַ, נִרְדַּף

בִּידֵי אִשָּׁה, מְיַבֶּבֶת לַאֲהוּבָהּ בֶּן־הָעֲזָאזֵל !

וּמִתְּהוֹם זוֹ, בְּרַעַשׁ מַתְמִיד רוֹגֶשֶׁת,

כְּאִלּוּ אֲדָמָה זוֹ בִּכְבֵדוּת וּבִמְהִירוּת מִתְנַשֶּׁמֶת,

עֵין מַיִם אַדִּירָה מִדֵּי רֶגַע בָּקְעָה :

אֲשֶׁר בְּפִרְצָהּ הַמְּסֹרָג־לְמֶחֱצָה

רְסִיסֵי עֲנָק זִנְּקוּ כְּנִתּוּר הַבָּרָד,

אוֹ כִּתְבוּאַת־מוֹץ תַּחַת מַחְבֵּט־דַּיִשׁ טֹרָד :

וּבֵינוֹת אֲבָנִים מְפַזְּזוֹת אֵלֶּה, כָּל רֶגַע בַּחֹדֶשׁ

הָיָה מַטִּיל מַעְלָה אֶת נְהַר־הַקֹּדֶשׁ.

חֲמִשָּׁה מִילִין קוֹלֵחַ בְּנַפְתּוּלִים,

אָץ נְהַר הַקֹּדֶשׁ בֵּינוֹת גַּיְא וְיַעַר,

חָלַף מְעָרוֹת לֹא יִמְדְּדֵם זָקֵן וָנַעַר,

וְשָׁקַע בְּשָׁאוֹן לְאוֹקְיָינוֹס חֲסַר חַיִּים :

וּמִתּוֹךְ שָׁאוֹן זֶה, שָׁמַע קוּבְּלָא מִמַּרְחַקִּים

קוֹלוֹת אֲבוֹתָיו, מִלְחָמָה מְנַבְּאִים !

צֵל הֵיכַל־הַתַּעֲנוּגוֹת הַלֵּז

עַל פְּנֵי הַגַּלִּים רִחֵף מַעֲדַנּוֹת ;

שָׁם נִשְׁמַע הַמִּקְצָב הָעוֹלֵז

מִן הַמַּעְיָן וְהַמְּעָרוֹת.

הָיָה זֶה מוֹפֵת שֶׁל תִּכְנוּן נוֹעָז,

הֵיכַל־תַּעֲנוּגוֹת שְׁטוּף־שֶׁמֶשׁ עִם מְעָרוֹת כְּפוֹר עַז !

עַלְמָה עִם קַתְרוֹס

בַּמַּחֲזֶה רָאִיתִי:

אָמָה כּוּשִׁית זוֹ הָיְתָה,

וּבַקַּתְרוֹס הִיא נִגְּנָה,

שׁוֹרְרָה עַל הַר אָבוֹרָה.

לוּ בְּקִרְבִּי אֲחַיֶּה

שִׁירָתָהּ וְזִמְרָתָהּ,

לְעֹנֶג כֹּה עָמֹק תְּשַׂגְּבֵנִי,

עַד בְּנִגּוּן רָם וְכַבִּיר,

הֵיכָל זֶה אֶבְנֶה בָּאֲוִויר,

אוֹתוֹ קִמְרוֹן שְׁטוּף שֶׁמֶשׁ ! אוֹתָן מְעָרוֹת כְּפוֹר !

וְכָל שֹׁמְעָהּ יִרְאֵם אָז שָׁם,

וְכֻלָּם יִקְרְאוּ, חָזִיז וָרַעַם !

עֵינָיו הָרוֹשְׁפוֹת, שְׂעָרוֹ הַסּוֹמֵר בְּזַעַם !

עֹגּוּ עִגּוּל סְבִיבוֹ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים,

וְעֵינֵיכֶם בְּחֶרְדַּת־קֹדֶשׁ עִצְמוּ,

כִּי הוּא – מִצּוּף דְּבַשׁ מְזוֹנוֹ,

וַיֵּשְׁתְּ מֵחֲלֵב גַּן־עֲדָנִים.

בְּזַנַּאדוּ, קוּבְּלָא חָאן

עַל הֵיכַל־תַּעֲנוּגוֹת נֶאְדָּר צִוָּה :

שָׁם אַלְף, נְהַר הַקֹּדֶשׁ, זָרַם

בֵּין מְעָרוֹת לֹא מָדָד כָל[1] אָדָם

מַטָּה, אֶל יָם נְטוּל־שֶׁמֶשׁ.

אָז פַּעֲמַיִם חַ”י דּוּנָם אַדְמַת־עִדִּית יָפָה

בְּחוֹמֹת וּמִגְדָּלִים סָבִיב הֻקְּפָה :

וְהָיוּ שָׁם יוּבַלּוֹנֵי־עֲקַלָּתוֹן, נָצְצּו בָם גִּנּוֹת,

שָׁם עֲצֵי־לְבוֹנָה לָרֹב פָּרְחוּ;

וְכָאן הָיוּ יְעָרוֹת עַתִּיקִים כַּגְּבָעוֹת,

עוֹטְפִים פִּנּוֹת־שֶׁמֶשׁ שֶׁל יֶרֶק־אָחוּ.

אַךְ אֲהָהּ ! תְּהוֹם זוֹ הָעֲמֻקָּה, הָרוֹמַנְטִית, אֲשֶׁר נָטָת

בְּמוֹרַד גִּבְעַת־הַיָּרָק, חוֹצָה אֶת מִסְתֹּר אֶרֶז־אֵל !

מָקוֹם פִּרְאִי ! כֹּה קָדוֹשׁ וּמְכֻשָּׁף

כְּפִי אֲשֶׁר אֵי־פַּעַם, תַּחַת יָרֵחַ גּוֹוֵעַ, נִרְדַּף

בִּידֵי אִשָּׁה, מְיַבֶּבֶת לַאֲהוּבָהּ בֶּן־הָעֲזָאזֵל !

וּמִתְּהוֹם זוֹ, בְּרַעַשׁ מַתְמִיד רוֹגֶשֶׁת,

כְּאִלּוּ אֲדָמָה זוֹ בִּכְבֵדוּת וּבִמְהִירוּת מִתְנַשֶּׁמֶת,

עֵין מַיִם אַדִּירָה מִדֵּי רֶגַע בָּקְעָה :

אֲשֶׁר בְּפִרְצָהּ הַמְּסֹרָג־לְמֶחֱצָה

רְסִיסֵי עֲנָק זִנְּקוּ כְּנִתּוּר הַבָּרָד,

אוֹ כִּתְבוּאַת־מוֹץ תַּחַת מַחְבֵּט־דַּיִשׁ טֹרָד :

וּבֵינוֹת אֲבָנִים מְפַזְּזוֹת אֵלֶּה, כָּל רֶגַע בַּחֹדֶשׁ

הָיָה מַטִּיל מַעְלָה אֶת נְהַר־הַקֹּדֶשׁ.

חֲמִשָּׁה מִילִין קוֹלֵחַ בְּנַפְתּוּלִים,

אָץ נְהַר הַקֹּדֶשׁ בֵּינוֹת גַּיְא וְיַעַר,

חָלַף מְעָרוֹת לֹא יִמְדְּדֵם זָקֵן וָנַעַר,

וְשָׁקַע בְּשָׁאוֹן לְאוֹקְיָינוֹס חֲסַר חַיִּים :

וּמִתּוֹךְ שָׁאוֹן זֶה, שָׁמַע קוּבְּלָא מִמַּרְחַקִּים

קוֹלוֹת אֲבוֹתָיו, מִלְחָמָה מְנַבְּאִים !

צֵל הֵיכַל־הַתַּעֲנוּגוֹת הַלֵּז

עַל פְּנֵי הַגַּלִּים רִחֵף מַעֲדַנּוֹת ;

שָׁם נִשְׁמַע הַמִּקְצָב הָעוֹלֵז

מִן הַמַּעְיָן וְהַמְּעָרוֹת.

הָיָה זֶה מוֹפֵת שֶׁל תִּכְנוּן נוֹעָז,

הֵיכַל־תַּעֲנוּגוֹת שְׁטוּף־שֶׁמֶשׁ עִם מְעָרוֹת כְּפוֹר עַז !

עַלְמָה עִם קַתְרוֹס

בַּמַּחֲזֶה רָאִיתִי:

אָמָה כּוּשִׁית זוֹ הָיְתָה,

וּבַקַּתְרוֹס הִיא נִגְּנָה,

שׁוֹרְרָה עַל הַר אָבוֹרָה.

לוּ בְּקִרְבִּי אֲחַיֶּה

שִׁירָתָהּ וְזִמְרָתָהּ,

לְעֹנֶג כֹּה עָמֹק תְּשַׂגְּבֵנִי,

עַד בְּנִגּוּן רָם וְכַבִּיר,

הֵיכָל זֶה אֶבְנֶה בָּאֲוִויר,

אוֹתוֹ קִמְרוֹן שְׁטוּף שֶׁמֶשׁ ! אוֹתָן מְעָרוֹת כְּפוֹר !

וְכָל שֹׁמְעָהּ יִרְאֵם אָז שָׁם,

וְכֻלָּם יִקְרְאוּ, חָזִיז וָרַעַם !

עֵינָיו הָרוֹשְׁפוֹת, שְׂעָרוֹ הַסּוֹמֵר בְּזַעַם !

עֹגּוּ עִגּוּל סְבִיבוֹ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים,

וְעֵינֵיכֶם בְּחֶרְדַּת־קֹדֶשׁ עִצְמוּ,

כִּי הוּא – מִצּוּף דְּבַשׁ מְזוֹנוֹ,

וַיֵּשְׁתְּ מֵחֲלֵב גַּן־עֲדָנִים.

כסָנָדוּ בשנית /

משה דור

In Xanadu did Kublah Khan….

S.T. Coleridge

הגענו אל כסנדו כקבוע וכמתכנן,

גמלינו טעונים לעיפה וצרור הכסף מזמן.

החומות היו עיי-מפלת. הארמונות נתאכלו באש.

גני הורדים רמוסים. צִבּוּר החללים כבר בואש.

הַחָן הגדול דקר על סף הרמונו. פניו

שבשו במות. הכרנוהו על-פי לבושו ושהרוניו.

אך השמים היו כחלים כמי האגם המלאכותי

לפנים. עתה עמדו אלה עכורים ונשחתים.

אף לא הברכנו גמלינו. סבנו לאחור.

משהו התנפץ על תחתית זכרוננו ככד-זכוכית שחר.

השמש קפחה על ראשינו בצאתנו מן השערים.

שתקנו שעה ארכה. אחר-כך נולדו הספורים.

ראו גם

ארמונו של קובלאי חאן מאת אסף עינברי

/

ועוד שיר והמשכו

עדיין מחכים לברברים :מאת קוואפיס ואמיר אור

הברברים באים מאת קוואפיס ואמיר אור

10 תגובות

  1. משה דור כותב לי:

    “קראתי בנשימה עצורה את המחקר הספרותי-הבלשי על השיר של קולרידג’. זהו נושא שאני מתעניין בו כבר שנים רבות. “האורח מִפּוֹרְלוֹק”, כפי שמכונה אותו טרחן שקטע את כתיבת השיר, אפילו זכה לסיפור מן הז’אנר הפנטסטי שבו מי שהתדפק על דלתו של קולרידג’ אינו אלא שליח מכוכב אחר שתפקידו למנוע בעד המשורר להמשיך לתאר את ההיכל וכיצד מגיעים אליו”.

    • הנה התרגום המקורי של השיר לעברית :
      קובלא חאן / סמואל טיילור קולרידג

      מאנגלית: ראובן אבינועם (גרוסמן) )מ”מבחר שירת אנגליה” (מסדה, 1942)

      בזאנאדו קובלא החאן

      פקד דביר-עונג להקים.

      אלף, יובל-קודש, שם יגחן,

      מבעד נקרות איש לא בחן

      עד ים לוט-מחשכים.

      סביבות כברות פרייה הוצבו צריחים,

      חומה על עשרה מילין ברוכים;

      גנים, לופתים אורחם, בם יאורים,

      עצים ניחוחיהם אט מפכים.

      גם יערות, קדומים כהררים,

      עוטפי מחבואי-אור ירקרקים.

      אך הה! נִקרת-דמיון, צל סוד גדשה,

      לנוכח מחבואים של ארזים,

      פראית, לא-נושבה! כשופה, קדושה,

      כמקום שם ערגתה תערה אשה

      לבוא דוד-זד לאור לבנת-רזים.

      מתוך לועה, בשאון רִתחת אין-סוף,

      כמו האדמה תחפוז תִשוף,

      מעין איתן תמיד משם יזנוק,

      ובלב הזנק, חליפות יפסוק,

      גושים, כמו גבישי ברד, חורגים,

      וכמוץ עולה מתחת מוריגים.

      ובין פלחי האבן, על טסים,

      מימי יובל הקודש ניתזים.

      כן חמישה מילין ארחו יעקֹש

      בחורש ובקעה ירוץ-יגחן,

      ובא עד לנקרות, איש לא בחן,

      עד בהמולה בים-דומה יכבוש

      ראשו. או-אז קובלא תוכה ישמע

      קולות קדומים ניבאים למלחמה!

      צל דביר-העונג צף ובא,

      הגיע עד לב-הגלים;

      שם מנקרות בערבוביה

      וממעיין קולות עולים.

      אכן זה פלא מפלאים ייקר:

      דביר-שמש הוא ובו נקרות כפור קר!

      עלמה ונבל אוחזה

      בחלומי ליבי חזה;

      עלמה בת-חבשים היתה,

      עלי נבלה דומם פרטה,

      על הרר אבורה חרזה.

      הה, לו קרבי אוכל

      החיות את רינונה

      תגל נפשי ותתחלחל,

      עד אם בשיר ובקול רינה

      על אפסג את דביר האור,

      דביר-שנש, בן נקרות הכפור!

      כל השומע יראם שם

      וגורו! סורו! קול ירעם!

      שערו נטרף! עיניו אש-דם!

      בשלוש-עוגות סיגרו עליו,

      עיצמו עיניים בחיל-דת,

      כי טל של דבש הוא לו כפת,

      וישת מעדן-גן חלב.

      * * *

  2. עופרה עופר אורן כתבה מאמר על השיר של קולרידג’ והנה הוא :

    https://ofra-offer-oren.com/2017/07/31/%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%92-%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%94-%D7%97%D7%90%D7%9F-%D7%9E%D7%99%D7%94%D7%95-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%9E%D7%A4%D7%95/
    סמואל קולרידג’, “קובלה חאן”: מיהו האיש מפורלוק וכיצד פגע בשירה האנגלית
    31 ביולי 2017 עופרה עופר אורן
    השנה: 1795. משורר צעיר כבן 25, סמואל קולרידג’, התעורר משנת לילה גדושת הזיות, לאחר שעישן אופיום. הוא חש אל המחברת ומתחיל לכתוב בה חרוזים של שיר. לפני שהלך לישון קרא על זאנאדו, בית הקיץ של השליט המונגולי קובלה חאן – תיאור שכתב איש דת אנגלי כמה עשרות שנים לפני כן. אותו איש דת הסתמך על כתביו של מרקו פולו הסוחר ומגלה-הארצות הוונציאני, שביקר בסין בסוף המאה ה-11 לספירה. כך נכתב בתיאורו של איש הדת האנגלי: “בזאנאדו בנה קובלה חאן ארמון מפואר. חומתו הקיפה מישור ששטחו 18 מייל ובו כרי עשב פוריים, מעיינות ופלגים נעימים, וכל מיני סוגים של חיות ציד. במרכזו היה בית עינוגים מהודר”. זה הכול.

    הכתיבה שופעת מקולמוסו של קולרידג’. אורכו של השיר המתוכנן הוא כ-300 שורות. הוא זוכר את כולו מתוך החלום שחלם כשישן. לפתע נשמעת נקישה בדלת. הוא נאלץ להפסיק לכתוב. מבקר לא קרוא הגיע.

    אחרי שהמבקר הולך לדרכו מנסה קולרידג’ לחזור אל הדף, להמשיך בכתיבה, אבל במפח נפש עמוק מגלה כי בינתיים שכח את ההמשך. מהשיר שקיווה לכתוב נותרו רק 54 השורות − אלה שהספיק להעלותן על הנייר.

    המבקר, תושב העיירה פורלוק, נהפך מאז אותה תקרית למושג בספרות: “האיש מפורלוק” מייצג כל הפרעה לא צפויה ולא רצויה שיוצרים נאלצים להתמודד אתה. “האיש מפורלוק” הופיע מאז כדימוי בעשרות יצירות. כך למשל ברומן הרביעי והאחרון, עמק הפחד, שכתב ארתור קונן דויל, מכתב מאדם בשם פורלוק פותח את הסיפור, ולמעשה מפריע לשרלוק הולמס לפענח את התעלומה (בסוף הולמס מצליח, כמובן…). “האיש מפורלוק” מוזכר גם בספרים של ניל גיימן, פיליפ דיק, רוברט היינליין ורבים אחרים.

    קולרידג’ היה משורר, תיאולוג ותיאורטיקן. הוא טבע לפחות עוד מושג ספרותי חשוב אחד: “השעיית הספק”, שמגדיר את נכונותם של קוראים או צופים להתעלם ממידת הסבירות, המציאותיות או ההיגיון של הנחות יסוד או פרטים בסיפור (זהו כמובן הבסיס ליצירות סוריאליסטיות או סיפורי פנטזיה).

    ביחד עם ידידו הקרוב, המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת’, ייסד קולרידג’ את “התנועה הרומנטית” באנגליה: יוצרים שהתמקדו ברגשות, ונטו להלל את העבר ואת הטבע, כמעין תגובה למהפכה התעשייתית, שהרחיקה את בני האדם מהנופים הכפריים. בשורות השיר “קובלה חאן” שאותן הספיק לכתוב, (כאן בתרגומו של אבינעם מן), אפשר להבחין בנושאים שעסק בהם בשיריו:

    בְּזָאנָאדוּ גָּזַר קוּבְּלָה חָאן:
    כִּפַּת עִנּוּג נִשֵּׂאת תּוּקָם.
    שָם אַלְף, נָהָר קָדוֹשׁ, זָרַם
    בִּמְעָרוֹת שֶאִיש לֹא מְדָדָן
    יָרַד לְיָם לְלֹא חַמָּה.
    כָּךְ עֶשֶׂר פַּרְסוֹת אֲדָמָה פּוֹרָה
    חוֹמוֹת וּמִגְדָּלִים סָבִיב כֻּתְרָה:
    וְגַנִּים הָיוּ עִם נַחֲלֵי עֲקָלָתוֹן
    וּבָשְׂמָם נִדְּפוּ עֲצֵי אֲפַרְסְמוֹן;
    וִיעָרוֹת עַתִּיקִים כְּמוֹ הַגְּבָעוֹת
    וְקָרְחוֹת יַעַר בַּשֶׁמֶשׁ מוֹרִיקוֹת.

    וְהוֹ! אוֹתָהּ תְּהוֹם עֲמֻקָּה שֶׁהִשְׁתַּפְּעָה
    בְּגִבְעָה יְרֻקָּה בָּאֲרָזִים מְכֻסָּה!
    מָקוֹם פִּרְאִי! כָּל כָּךְ קָדוֹשׁ וְכָשׁוּף,
    כְּאִלּוּ בּוֹ אִשָּׁה, לְאוֹר יָרֵחַ שָׁדוּף
    אֶת מְאַהֲבָהּ הַשֵּׁדוֹנִי בִּכְּתָה.
    וּמִתְּהוֹם זוֹ, לְלֹא חֲדָל תּוֹסֵס בִּמְהוּמָה,
    כְּאִלּוּ הָאֲדָמָה מַהֵר וּבִכְבֵדוּת נָשְׁמָה,
    מַעְיָן אַדִּירִים בְּעָצְמָה נָבַע:
    וּבֵינוֹת הִתְפָּרְצוּיוֹתָיו הָחֲפוּזוֹת
    גּוּשֵׁי עֲנָק כְּגַרְגֵּרֵי בָּרָד דִּלְגוּ,
    כְּגַרְגִּירֵי חִטָּה תַּחַת הַמּוֹרָג:
    וּבֵין אוֹתָם סְלָעִים רוֹקְדִים אַחַת וּלְעוֹלָם
    בְּרָב כֹּח הַנָּהָר הַקָּדוֹשׁ זָרַם.
    חָמֵשׁ פַּרְסוֹת וּמִתְפַּתֵּל בִּתְנוּעַת מָבוֹךְ
    דֶּרֶךְ חֹרֶשׁ וְשָׂדֶה הַנָּהָר הַקָּדוֹשׁ זָרַם,
    הִגִּיעַ לַמְּעָרוֹת שֶׁאִישׁ לֹא יִמְדְּדָן,
    וּבִמְעַרְבֹּלֶת שָׁקַע בְּיָם חֲסַר חַיִּים.
    וּמֵרָחוֹק שָׁמַע קוּבְּלָה חָאן מִתּוֹךְ הַמְּעַרְבֹּלוֹת
    קוֹלוֹת אָבוֹת קְדוּמִים הַמְנַבְּאִים קְרָבוֹת!

    וְצֵל אוֹתָהּ כִּפַּת פְּלָאִים
    צָף בֵּין הַגַּלִּים וְהָאַדְווֹת;
    שָׁם נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת מְעֹרָבִים
    מִן הַמַּעְיָן וְהַמְּעָרוֹת.
    הָיָה זֶה נֵס שֶׁעַיִן לֹא רָאֲתָה,
    מְעָרוֹת קֶרַח וְכִפָּה שְׁטוּפַת חַמָּה!

    עַלְמָה תּוֹפֶסֶת בְּגִתִּית
    לִי פַּעַם נִשְׁקְפָה:
    בַּת כּוּשׁ הָיְתָה,
    עַל גִּתִּית פָּרְטָה,
    עַל הַר אַבּוֹרָה שׁוֹרְרָה.
    לוּ בִּי יָכֹלְתִּי לְהַחֲיוֹת
    אוֹתָהּ שִׁירָה וּמַנְגִּינָה,
    עֹנֶג כֹּה עָמֹק אָז בִּי יֵעוֹר,
    עַד שֶׁבְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה,
    אָקִים אוֹתָהּ כִּפָּה קְסוּמָה,
    אוֹתָן נִקְרוֹת קְפוּאוֹת! כִּפָּה שְׁטוּפַת חַמָּה!
    וְכָל שׁוֹמְעֵינוּ בָּם יַחֲזוּ,
    וְיִקְרְאוּ: רְאוֹ! רְאוּ!
    בְּרַק עֵינָיו, רִחוּף שַׂעֲרוֹתָיו!
    שְׁלוֹשָׁה מַעְגָּלִים סְבִיבוֹ הַתְווּ,
    בְּחִיל מְקֻדָּשׁ עֵינֵיכֶם עִצְמוּ,
    כִּי טַל-דְבַשׁ הִיא אֲרוּחָתוֹ,
    בְּחָלָב עֵדֶן יַרְוֶה צְמָאוֹ.

    השיר מהלל בשפע ססגוני את יופיו של מקום דמיוני, “כיפת עינוג” שהמלך קובלה חאן החליט לבנות. יש שם נהר שזורם לים, אדמה פורה, גנים מכותרים בחומה, גבעה מיוערת. מקום פראי, מכושף וקדוש. אפשר לשמוע בו את קולה של אישה המבכה את מאהבה. כל הצלילים מתערבבים עם אלה של מעיין מפכה, של תסיסת האדמה ושל המפגש בין הנהר לים. בין פלאיו של המקום יש מערות קרח וכיפה לוהטת באור השמש. כל אלה נדמים כהקדמה למשהו שעתיד עדיין להתרחש, אבל, כאמור, קולרידג’ נעצר כאן, וההמשך כבר לא נכתב.

    רבים מבני דורו של קולרידג’ פקפקו בסיפור על האיש מפורלוק, האורח שמנע את המשך הכתיבה, ולא התפעלו במיוחד מהשיר. במרוצת הזמן הוא זכה לתהילה שהלכה והתעצמה ברבות השנים.

    כיום הוא נחשב אחד החשובים בשירי התקופה הרומנטית באנגליה. הוא מופיע באנתולוגיות רבות, והעותק המקורי של כתב היד מוצג בקביעות בפני קהל המבקרים במוזיאון הבריטי.

  3. מאמר מאת אסף ענברי על “קובלאי קאן ” עם תרגום :

    אסף ענברי
    ארמונו של קובלאי חאן
    http://inbari.co.il/kubla1.htm

    בסתיו 1797 חלה משורר אנגלי צעיר בדיזנטריה. שמו היה סמיואל טיילור קולרידג’, וזוהי העובדה המוצקה היחידה בהשתלשלות שתתואר להלן. כל השאר – הדיזנטריה, התרופה שנטל לשיכוך הכאב, ההתגלות שבה זכה, לטענתו, בהשפעת התרופה, ושאותה תיעד בשירו – הכל מוטל בספק. לפנינו שיר. איננו יודעים איך נולד. וזהו השיר הנחקר ביותר בתולדות הספרות האנגלית, אם לא בתולדות ספרות-המערב כולה.

    משום מה, פירסם קולרידג’ את השיר רק ב-1816, בלוויית הקדמה המספרת על נסיבות-כתיבתו – הקדמה אשר מאות החוקרים שדשו בה עד כה, לא הגיעו לכלל הסכמה באשר למהימנותה. יתכן כי קולריד’ג שיטה בכולם; יתכן כי השיר נכתב ב-1816 ולא 19 שנה לפני כן; יתכן כי השיר לא היה “התגלות” אלא המצאה בראש קר. אך אם היתה זו רק מתיחה, הרי שמדובר במתיחה הספרותית המוצלחת ביותר מאז התנ”ך: מתיחה – אם אכן היתה זו מתיחה – שפיתתה גדודים של חוקרים ופרשנים לנבור בשירו של קולרידג’ ביראת קודש ובנוקדנות אובססיווית שכמוה כנבירה היהודית ב”חזון מרכבה” (יחזקאל, פרק א’). עשרות ספרים נכתבו על השיר הזה – ספרים שלמים, עבים, על שיר אחד מוזר – ומאות מאמרים. זהו טירוף; היפנוזה המונית של פרשני שירה; עד שאגמור לכתוב את השורות האלו, יתפרסם אי-שם, בכתב-עת אקאדמי, מאמר נוסף על השיר “קובלא חאן”.

    על פי גירסתו, פרש קולרידג’, כשחלה בדיזנטריה בגיל 25, לבקתת-כפר מבודדת, כדי לפוש בה ולהחלים, כשבאמתחתו מנת-אופיום להפגת יסוריו וספר ישן להתרגעות ולהסחת הדעת. הספר – “מסע-הצליינות של פרצ’ס”, 1613 – הכיל 900 עמוד והיה גדול וכבד ככרך של אנציקלופדיה. כבר כאן מתעורר חשד קל באשר לעדותו של קולרידג’ אודות הקורות אותו באותו היום; האמנם יסחוב אדם מוכה דיזנטריה, מעונה מעיים, משקולת שכזו בתרמילו, בדשדשו אל הבקתה המרוחקת שבה ביקש הקלה מכאביו? אך הבה נשעה את חשדנותנו ונשמע את המשך עדותו. בהיכנסו לבקתה – כך סיפר לימים – בלע את האופיום, צנח לכורסא וקרא בספרו של פרצ’ס. עיניו התערפלו מהשפעתו המרדימה של האופיום. השורות האחרונות שהספיק לקרוא לפני שנטרקו עפעפיו, היו:

    “בזאמדו הקים קובלאי חאן ארמון שחומתו הקיפה 16 מייל רבועים של כרים פוריים, מעיינות נאים, נחלים משובבי-נפש, שלל חיות יאות-לצייד, ובמרכז – בית-תענוגות מפואר הניתן להזזה ממקום למקום”.

    קולרידג’ נרדם לשלוש שעות, שבמהלכן הפציע במוחו שיר בן 200 עד 300 שורות, שכולו מראות חיים ומפורטים מאין כמותם; הוא “ראה” ו”שמע” את השיר כהתגלות שלא ניזומה מצדו. כשהתעורר, זכר עדיין את המראות שהופיעו בשנתו, התנפל על דף-נייר וכתב בקדחתנות את מה שהצליח להציל מן החלום. בעודו כותב, נשמעה דפיקה בדלת. הוא קם לפתוח וקיבל את פניו של מכר שסר לבקתה כדי לדון איתו באיזה עניין עסקי. כשנפטר מן המכר והתיישב לחדש את הכתיבה, היה זה מאוחר מדי. זכר-החלום נגוז. נותר רק מה שנכתב עד בוא האורח: 54 שורות ותו לא – חמישית או שישית מן השיר ה”שלם” שנגלה לו, לטענתו.

    בְזַנָדוּ החַן הורָה
    היכל של עונג להקים
    מעל האַלְף – נהר נורא
    אשר חותר בַמַחשָכּים
    ממערה למערה
    בחללים הענקים
    עד הִשַפכוֹ מן הנִקרה
    אל ים אֲפֶל-מעמקים.
    קרקע נִרחבת ופורה
    הוקפה חומות, צריחים כותרה,
    כל עץ בַגן נתן ריחו
    ונחל התפתל נחפז
    עם אור השמש בתוכו
    ביערות העתיקים
    כמו ההרים הירוקים
    המנומרים כתמים של פז.
    אך שֶסַע בְגבעה תלולה
    ירד ובין הארזים נבלע:
    מקום פראי, אפוף קדושה,
    כאילו שם עמדה אשה
    מוכת-כישוף שֶיִללה
    אל האהוב-השֵד שלה
    באור-ירח שנִקלַש.
    ומן השסע המפולש
    פרץ סילון בִרתיחה,
    האדמה נשפה, גנחה,
    ואז לחצה אל-על זרנוק.
    בגלל הפֶרֶץ השנוק
    זועזעו גושי-סלעים:
    כמו שנרתע ברד מוצלף
    או כִמעופו של מוץ-זרעים
    הם הורקדו, ונהר-האַלְף
    גאה לפתע ועלה,
    פילס דרכו הנפתלה,
    חצה בקעות, חורשות צלח,
    במערות העצומות
    קדח דרכו עד שהושלך
    לַים המת בהמולה.
    ואז, מתוך ההמולה,
    את אבותיו שמע קובלא:
    והם ניבאו לו מלחמות.
    על הגלים נפרש צִלה
    של הכיפה. כמקהלה
    המו המים מקירות
    הנקיקים, המערות.
    היה זה פלא; תחבולה:
    למטה קרח, ומעל
    זרחה השמש בַהיכל.

    ראיתי פעם חיזיון:
    עלמה אשר נגנה ושרה.
    מאתיופיה היא היתה,
    על מין נֶבל היא פרטה
    וזִמרה על-אודות הר אָבּוֹרָה.
    אילו יכולתי להחיות בקרבי
    את מה שהיא שרה, את מה שנגנה,
    זה היה מענג עמוקות את לבי
    והייתי נושא את קולי בִרננה,
    מזָמֵר זאת בקול רב-עוצמה ומתמיד,
    והייתי או-אז באוויר מעמיד
    את כיפת-ההיכל שקַרניה אורות
    על הקרח שבו מערות פעורות!
    וכל השומע יראה בעליל
    את מה שהקמתי בַזֶמֶר שלי,
    וכולם יצעקו: “הִשַמרוּ מפניו!
    שערו צף-גולש! בעֵרה בעיניו!
    הַקיפוהו שלוש פעמים בִסגידה,
    באימה הקיפוהו, בְחִיל ורעדה,
    ועִצמו עיניכם, אל תביטו עליו.
    הוא אכל טל של דבש. טל של דבש הוא רדה.
    מגן-עדן שתה הוא חלב.”

    כשהשיר פורסם, המבקרים הגיבו בביטול. הוא היה, בעיניהם, תאונת-עבודה: טקסט לא-גמור (או כן גמור, אבל פשוט גרוע), קילוח-מראות כאוטי שאינו מתגבש לשום-דבר משמעותי. יתכן כי קולרידג’ עצמו חשב כמותם: מתחת לכותרת-השיר הוסיף את כותרת-המשנה “חיזיון בחלום, פראגמנט” (כאילו התנצל: זה רק חלום, זה רק קטע, לא יותר מזה), וכשנשאל לימים על השיר, פטר אותו כ”קוריוז פסיכולוגי”. בני-דורו, והוא עצמו, לא שיערו שהבאים אחריהם, למן המחצית השניה של המאה ה-19 ועד הלום, יתייחסו אל השיר הזה כאל מסתורין שאין גבוה ועמוק ממנו, ויקדישו מאמצים כבירים לפיצוחו. הם לא שיערו כי השם “זאנאדו” יהפוך למטבע-לשון עולמי ויופיע כשמם של בשמים, מותגים, פזמונים ומה לא. אבל ככה עלה בגורל “זאנאדו”, בדומה לגורל השם “רוזבאד”, שסביבו רקם אורסון וולס את סרטו “האזרח קיין”. שימו לב, אגב, לשמו של הארמון בסרט.

    מהי “זאנאדו”? מהו “נהר-האלף” התת-קרקעי, הזורם במערות-הקרח? מיהי האשה המייללת אל אהובה הדמוני? ומיהי העלמה האתיופית? האם יש קשר בין כל אלה – או שמטופש לחפש קישורים בשיר-אופיום? פרשנים הנוטים לרכילות, חיפשו את התשובות בביוגרפיה של קולרידג’ (נישואיו הכושלים, תשוקתו אל אחותה של אשתו, מערות-הנטיפים שבהן ביקר בקיץ 97′, וכו’); פרשנים הדוגלים בפסיכואנאליזה, העמיסו על השיר פירושים מיניים לתיאבון (הם הסכימו ביניהם כי השיר בנוי כמשגל מתנשף הגואה אל שיאו בסילון רותח מתוך – או לתוך – האדמה הפעורה, אך התווכחו, וחלקם עדיין מתווכחים, אם “כיפת היכל העונג” פירושה שד, פטמה של שד, או שמא עטרה של פין זקור); פרשנים הלהוטים אחר ההקשר הפוליטי, גרסו כי השיר מבטא חרדה מעליית כוחו של נאפוליון: הגאון הבודד הממליך את עצמו לקיסר-העולם. בהן צדק: היו שאמרו גם את זה על השיר.

    אך כל הפרשנים שקראתי, מתעלמים מן האפשרות שקולרידג’ אכן ראה בהזיית האופיום את ארמונו של קובלאי חאן. מאחר שהמופלא הוא אויבם הטבעי של אנשי-אקדמיה, הזדרזו החוקרים והפרשנים “להוכיח” כי שירו של קולרידג’ לא נולד מהתגלות נארקוטית, אלא מהספרים שהוא קרא. מלבד ספר מסעותיו של פרצ’ס (שעליו, כמקור-השראה, העיד קולרידג’ עצמו), קבע חוקר א’ כי שורה זו וזו בשיר שאובה מ”הסופה” של שיקספיר, וחוקר ב’ טען כנגדו שהשיר מושפע – אם כבר שיקספיר – דווקא מ”מאקבת”; חוקר ג’ גרס כי שורות אלו ואלו שאובות מ”גן-העדן האבוד” של מילטון, וחוקר ד’ פסק כי גן-העדן המקראי (עם הנחש המתפתל בו, כמו הנהר המתפתל בגן של קובלא חאן), הוא מקור-היניקה של קולרידג’. חוקר נמרץ אחר מנסה כבר שנים לעשות נפשות לטענתו כי עמוד מסוים ברומאן “טום ג’ונס” של פילדינג (ספר 1, פרק 4), הוא המפתח הסודי של השיר; וחוקרים כמוהו יש בשפע. הם חנקו את השיר בהשערותיהם הטרחניות על מקורותיו הספרותיים, במקום לכבד, או לפחות לקחת בחשבון, את האפשרות כי קולרידג’ חווה את מה שהוא חווה על פי טענתו: התגלות חזיונית שלא ניזומה מצדו; התגלות שהוא עצמו אינו מבין אותה; התגלות שהבזיקה בו כשהוסט, כשהוטס, אל מצב-תודעה אופיומאלי.

    “המשורר” – כתב אפלטון בדיאלוג “איאון” – “אין בכוחו לומר דברי שירה עד שתבוא עליו השראה אלוהית ועד שתעזבנו הבינה ולא תהיה עוד דעתו בו”. כשם ש”בנות-לווייתו של דיוניסוס שואבות מתוך הנהרות דבש וחלב כשהאל כופה אותן, אך לא בהיותן שפויות בדעתן – כך פועלת גם נשמת המשוררים”. המשוררים, אומר אפלטון, “מלקטים את הנעימות ממעיינות זבי דבש, מגני המוזות וחורשותיהן, ומביאים לנו אותן כמו דבורים, שכן כדבורים מתעופפים גם המה”. הרוצה לעופף, יסניף חומר טוב.

    ב-1854, 20 שנה אחרי מותו של קולרידג’, תורגם לאנגלית ספר-היסטוריה פרסי מימי-הביניים, אשר אי-שם בין דפיו נחבאה הערה אגבית אודות ארמונו של קובלאי חאן. לדברי ההיסטוריון הפרסי, חלם קובלאי חאן, לילה אחד, על ארמון מיוחד במינו; כשהתעורר זכר היטב את פרטי החלום, כינס את אומני החצר, תיאר באוזניהם את הארמון, והם הקימוהו על סמך תיאור זה.

    כמאה שנה אחרי שספר פרסי נידח זה תורגם לאנגלית, פירסם חורחה לואיס בורחס מאמר שהוקדש להקבלה עוכרת-השלווה בין שני החלומות. קובלאי חאן חלם על ארמון, והקים אותו; קולרידג’ חלם שיר על אותו ארמון עצמו, וכתב אותו. בורחס טען כי לא יתכן שקולרידג’ ידע על חלומו של קובלאי חאן. אינני בטוח שהצדק איתו. באחד ממכתביו של קולרידג’ נתקלתי במשפט הנוגע ל”ארמון-החלום שהקים קובלא חאן”, והביטוי התמוה הזה – “ארמון-החלום” – עשוי להעיד כי קולרידג’ ידע על חלומו של קובלאי חאן, גם אם אין כל דרך לברר או לשער כיצד לעזאזל ידע זאת, אם מקור-המידע היחיד אודות חלומו של קובלאי חאן הוא ספר פרסי שתורגם לאנגלית רק 20 שנה אחרי מותו.

    עלינו לבחור בין שתי אפשרויות בלתי מתקבלות על הדעת. אם לא ידע קולרידג’ על חלומו של קובלאי חאן, הרי שהארמון שהופיע בחלומו של קולרידג’ לא היה סתם “קוריוז פסיכולוגי” אלא מאורע פארא-פסיכולוגי; אותו חיזיון, אותו ארמון, שהופיע בחלומו של הקיסר המונגולי, הופיע מקץ 500 שנה בחלומו של המשורר האנגלי – ומי יודע: יתכן כי 500 שנה לפני קובלאי חאן הופיע אותו חיזיון בחלומו של מישהו אחר, שחזר וחלם את מה שעלה בחלומו של מאן-דהוא 500 שנה לפניו, וכה הלאה לאחור, אל עומק העבר, עד מצריים הפרעונית, או אטלאנטיס, או אדם וחוה. זוהי האפשרות שעליה הימר בורחס. אך האפשרות הנגדית – שלפיה ידע קולרידג’, כפי שעולה אולי מן המכתב שהזכרתי, כי ארמונו של קובלאי חאן נבנה על-פי חלום – אינה סבירה יותר.

    קובלאי חאן היה האיש החזק בעולם במחצית השניה של המאה ה-13. בשונה מסבו השטני, גי’נגיס חאן (או צ’נגיז, כפי שיש לבטא את השם), אשר הכיר רק את כוח הזרוע ואשר התיז יותר ראשים מכל אדם אחר לפניו או אחריו, שלט קובלאי חאן באימפריה האסיאתית לא רק על ידי הטלת אימה, אלא גם על ידי משהו המזכיר תבונה פוליטית. במקום להחריב את סין לאחר כיבושה בידי צבא-המונגולים, הפך אותה קובילאי (אשר כך, למען האמת, יש לבטא את שמו) למרכז-האימפריה, ואת עצמו – למלך סין. בהשוואה לסבו, הוא היה דיפלומט, איש-תרבות, לא לגמרי מפלצת; כמעט בן-אדם. והיה לו אפילו חבר. איטלקי בן 20, שסיפר לימים, כשחזר לוונציה, על הארמון הנהדר אשר בו התארח.

    “בעיר שאנגטו הקים החאן ארמון עצום משיש ומאבנים טובות”, כתב מארקו פולו בספר מסעותיו. “חומה פנימית לחומת העיר סוגרת על 16 פרסאות של גן ובו מידשאות ופלגים. בגן הזה – אשר אליו אפשר להיכנס רק דרך הארמון – מחזיק החאן חיות-ציד מכל הסוגים (איילים וכו’), המספקים מזון למאות הבזים המוחזקים במקום-מסתור. פעם בשבוע ניגש החאן בעצמו למחבוא הבזים, כדי לראות מה שלומם. לעתים קרובות הוא נכנס לגן רכוב על סוסו, עם נמר על עכוז הסוס; בראותו אייל, הוא משסה בו את הנמר, ובגופת האייל הוא מאכיל את הבזים. זהו תחביבו.

    “באמצע הגן הסגור הזה, בלב חורשה יפהפיה, הקים החאן ארמון גדול נוסף, הבנוי כולו מקני במבוק. מבפנים, הוא מצופה זהב ומעוטר חיות וציפורים. הוא נישא על עמודים מוזהבים, בוהקים, אשר על כל אחד מהם רובץ דרקון הלופת את העמוד בזנבו והתומך את הגג בגפיו המתוחים. הגג עשוי אף הוא מקני במבוק, העמידים למים הודות ללכה שבה הם משוחים. קני במבוק אלה, שמהם עשוי הארמון כולו, היקפם יותר משלוש כפות-ידיים, ואורכם בין עשרה לחמישה-עשר צעדים. החאן תיכנן את שיטת החיבור בין הקנים כך שהארמון ניתן להזזה ממקומו. כל עוד ניצב הארמון על עומדו, הוא מרותק למקומו על ידי מאתיים מיתרים של משי. החאן שוהה בשאנגטו שלושה חודשים בשנה – יוני, יולי, אוגוסט – כדי לחמוק מן החום וכדי ליהנות מן התענוגות שמספק המקום. במשך שלושה חודשים אלה, מתנשא הארמון בזקיפות; במשך שאר השנה, הוא מפורק. וכך, שנה בשנה, מקים אותו החאן ומפרקו חליפות, להנאתו.”

    “החאן עוזב את הארמון ואת העיר ב-28 באוגוסט כל שנה”, ציין מארקו פולו, והסביר מדוע מקפיד החאן על תאריך זה. “החאן מחזיק עדר של סוסי-הרבעה צחים כשלג וסוסות צחות כמותם, שאין אף כתם על גופן. מספר הנקבות לבדן – למעלה מעשרת-אלפים. זהו עדר קדוש; רק לחאן ולבניו מותר לשתות את חלב הסוסות. האסטרולוגים ההודים שלעצתם שועה החאן, אמרו לו כי מדי שנה, ב-28 באוגוסט, עליו להתיז אל האוויר ואל האדמה מחלב הסוסות, כדי שהרוחות ישתוהו. אם ישתו הרוחות מן החלב ביום זה, הן יגמלו לחאן בהגנה עליו, על נשותיו וילדיו, על עבדיו, חיותיו, ציפוריו, יבולי שדותיו וכל שאר נכסיו.”

    כדי להבהיר לקוראיו שלא כדאי לזלזל באסטרולוגים ההודים, וכי החאן עשה בשכל כשציית לעצתם, העיר מארקו פולו, כבדרך אגב, כי בחודשי שהייתו של החאן בארמון-הקיץ, “פיזרו האסטרולוגים-הקוסמים הללו את העננים מעל לארמון כל אימת שמזג-האוויר התקדר. וכך, בשעה שסביב הארמון שרר סגריר עגום, שרר מעל לארמון מזג-אוויר בהיר ונאה להפליא. אסטרולוגים אלה – קאשמירים, טיבטים – פועלים בשירות השטן, אך משלים את כולם כי הם עובדים את אלוהים. הם מתהלכים מזוהמים, מוזנחים, לא אכפת להם כלל איך הם נראים ומה חושבים עליהם אחרים. לעולם אינם מתרחצים או מסתרקים. כשיושב החאן באולם-הארמון אל שולחנו הגבוה, ובמרחק עשר פסיעות ממנו, על הרצפה, עומדות כוסות של יין וחלב, גורמים להן הקוסמים להתרומם מעצמן, לרחף ולנחות על השולחן. קסם זה בוצע שוב ושוב בנוכחות אלפי עדים. כשמתרוקנות הכוסות, גורמים הקוסמים לכדי היין והחלב שבפינות-האולם לנסוע מעצמם אל הכוסות, למלאן ולחזור למקומם.”

    אני מצטט את כל זה מספר מסעותיו של מארקו פולו, משום שבניגוד לבני-דורו האיטלקים, שראו בו בדאי ונוכל ושלא האמינו למלה מתיאוריו – אני נוטה להאמין לו. אני מאמין לו, ראשית, משום שה”שקרים” שבגינם הוא הושלך לכלא כששב לונציה ממסעותיו, הוכחו ברבות השנים כתיאורים מהימנים של פלאי הטבע ופלאי התרבות הגודשים את המרחב האסיאתי (ומאחר שתיאוריו של מארקו פולו את פלאי פרס, פלאי אפגאניסטאן ופלאי הודו התבררו כנכונים, איני רואה מדוע לפקפק בתיאור שהוא מוסר לנו מארמון-הקיץ של קובלאי חאן); אני מאמין לו, שנית, משום שמארקו פולו לא יכול היה לשאוב את תיאורו מן השיר של קולרידג’, שנכתב 500 שנה אחרי מותו; ואני מאמין לו, שלישית, משום שלאחרונה התגלגל לידי ספר-מחקר ששמו “אופיום: דיוקנו של השד השמיימי”. בעמוד 26 של ספר זה – אשר ממנו למדתי כי צריכת האופיום באירופה במאה ה-19 היתה שגרתית כצריכת האקמול בימינו (האופיום שימש אז אפילו להרגעת תינוקות, וחלק מהתינוקות שהושקו בו, נרגעו לתמיד) – גיליתי פרט שכדי לחלוק אותו אתכם אבקשכם לשבת.

    אופיום מעובד (שהוכשר לעישון, בניגוד לאופיום גולמי), נקרא בסינית “צ’אנדו”. כך כתוב שם, בעמוד 26 – ואם קראתם קודם בריכוז את תיאורו של מארקו פולו, הרי שזכור לכם שמה של העיר אשר בה, לדבריו, הקים קובלאי חאן את ארמון-הקיץ הפלאי שלו.

    צ’אנדו (בשפת סחר האופיום), שאנגטו (אצל פולו), זאמדו (אצל פרצ’ס), זאנאדו (אצל קולרידג’): האם אלו ארבע מלים – או ארבע גירסאות של אותה המלה? זאנאדו (או צ’אנדו, או שאנגטו, או זאמדו) היא מקום, היא ארמון, היא חלום והיא אופיום. אין דרך אחת, “נכונה”, לבטאה, כשם שאין דרך אחת, “נכונה”, לממש את ארמון-החלום; מה שמימש קובלאי חאן בקני-במבוק, מימש קולרידג’ בשורות-שיר (ובורחס, בספקולאציה פילוסופית). יתכן שישנן עוד דרכים.

  4. תרגום של ישי רוזנבאום
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13361&blogcode=1098300

    המסע לזאנאדו

    (או: זה ארוך, זה כבד, אבל מי יודע, אולי תלמדו משהו)

    אני לא אוהב ללמוד. לא, לא מדוייק. אני מאוד אוהב ללמוד. לא. גם לא מדוייק. אני אוהב “to learn” אבל אני לא אוהב “to study”. וסליחה שאני גולש כאן לאנגלית. אני אוהב ללמוד ולהשכיל, להחכים, להרחיב אופקים, לרכוש ידע, אבל אני לא אוהב את העבודה שכרוכה בכך. מה גם שאני די בלגניסט וזה בטח לא עוזר.
    לא משנה. בכל אופן, ולמרות סלידתי מהעיסוק ב”לימוד” (study), החלטתי בכל זאת להתאמץ קצת בסמסטר הנוכחי. סתם כדי לראות איך זה מרגיש. בגלל שאין לי מה לכתוב כאן, החלטתי לשתף אתכם קצת בעניין האחרון שעסקתי בו במסגרת לימודיי. אל תבהלו, נכון שיש לי כמה נושאים נורא משעממים באמתחתי (משנתו המדינית של מרטין לותר, למשל. או מונרכומכים פרוטסטנטים בצרפת במאה ה-16. בחיי), אבל לא רק. אחד הדברים היפים בלימוד היסטוריה הוא ההזדמנות שניתנת לנו – לעיתים די רחוקות יש לומר – להתעסק בחומרים ובטקסטים שהם לא “היסטוריים” גרידא. כלומר, הם בהחלט מעניינו של המחקר ההיסטורי, אבל לא מדובר על כתבי-הגות סבוכים, איגרות משעממות, דו”חות דיפלומטיים מפוהקים, או פרוטוקולים אפרוריים של בתי-דין. לא, הכוונה לטקסטים ספרותיים. לרומנים, מחזות, אגדות, וכמובן – שירה (וגם מוסיקה, פיסול, אדריכלות וציור, אבל נניח להם כרגע). אלה, לצערי, תמיד נדחקים לאיזו קרן זווית. תמיד מוקדש להם איזה שיעור מסכן. רוב המרצים מעדיפים – טוב, אולי בצדק – להתמקד בטקסטים ה”משעממים”.

    הרומנטיקה
    בקיצור (לא באמת בקיצור), במסגרת קורס שעניינו המאה ה-19, עסקתי בשבועיים האחרונים בתנועת הרומנטיקה.
    הרומנטיקה היא זרם באמנות ובפילוסופיה שראשיתו במחצית השנייה של המאה ה-18 וסופו, אם יש לו כזה, באמצע המאה ה-19. הרומנטיקה התגבשה כמעין תגובת נגד אמנותית רוגשת לאירועים הדרמטיים של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19: המהפכה התעשייתית (החל מ-1770, נניח), המהפכה הצרפתית (1789-1799) ו”מלחמת העולם הקטנה” הידועה גם כ”המלחמות הנפוליאוניות” (1799-1815), שכולן ביחד וכל אחת בנפרד שינו לחלוטין את פניה של אירופה והשליכו אותה בתוך תקופת זמן קצרה יחסית – ובאלימות, יש לומר – אל תוך העידן המודרני.

    הרומנטיקה היא תנועה מלאת ניגודים וקשה להגדיר את גבולותיה, אבל ככלל ניתן לומר שהיא מבטאת ערגה וכמיהה לתקופה שלפני המהפכות והמלחמות, היא מבטאת כיסופים לעבר הפשוט, הכפרי, הטבעי, הבראשיתי. ה”צייטגייסט” (הלך הרוח של התקופה) היה שהעולם עובר טלטלה עזה, שהוא סטה חמורות מהמסלול, והרומנטיקנים ביצירותיהם זעקו “תעצרו את הקידמה – אני רוצה לרדת”. הם גילו למשל התעניינות מרובה ברומנסקות וסיפורי-אבירים מימי הביניים והחיו אגדות-עם שהפכו, בהתאם לרוח התקופה, למיתוסים לאומיים (וילהלם טל ורובין הוד, למשל). הם סלדו מהעירוני והעריצו את הכפרי וגילו הערכה מפתיעה לכנסייה הקתולית על אוצרות התרבות (בעיקר האדריכליים) שהעניקה לעולם. אבל מצד שני ביקשו להשתחרר, כמו כולם, מאחיזתה החונקת. וזהו רק ביטוי אחד לניגודיות שהיא ביסודה של הרומנטיקה.

    אחד החידושים הגדולים של הרומנטיקה היה בקביעה כי היצירה האמנותית אינה “מראה מול הטבע” כפי שגרסה האמנות הקלאסית – שדגלה בקוהרנטיות (בכתיבה) ובפרספקטיבה נכונה (בציור) – אלא ביטוי לפנימיותו המורכבת של האמן. האמן הרומנטי אינו רק מתווך בין הטבע לנייר או לקנבס אלא הוא יוצר, בורא דבר-מה חדש יש-מאין. הוא “מתבטא” ולא “מבטא”. באופן טבעי הדגש ביצירה הרומנטית הוא על הרגש ולא על הראציונל, אם כי שניהם משמשים בה בערבוביה. היום אנחנו מקבלים את כל אלה כמובנים מאליהם, אבל אז זה היה חידוש מהפכני בתפיסת האמנות. ואכן, זוהי הרומנטיקה: מהפכנית מצד אחד ושמרנית-ריאקציונית מצידה האחר.

    קובלא חאן – השיר, האיש והמסתורין
    היצירה בה עסקתי היא שירו המוזר של המשורר האנגלי סמואל טיילור קולרידג’ “קובלא חאן”, אחד השירים היותר נחקרים ומדוברים בתולדות השירה האנגלית ואולי בתולדות הספרות כולה. עד היום מתווכחים ביניהם חוקרים האם מדובר באחד השירים העמוקים והיפים בתולדות הספרות או פשוט בבדיחה טובה במקרה הטוב או בפיסת שירה די מחורבנת במקרה הרע.

    נסיבות כתיבת השיר לוטות בערפל. העדות היחידה אודותיהן מגיעה מהמשורר עצמו והוא, כפי שיתברר מיד, אינו בדיוק מקור מהימן. קולרידג’ מספר כי ב-1797 (יש אומרים: 1798) הוא פרש לביתו שבכפר כדי להתאושש ממחלת הדיזנטריה. כל שנשא עימו היה ספר מסעות מהמאה ה-17 וכדור אופיום. כן, זה המקום לספר שהאופיום היה חביב ביותר על ידידנו סם, אבל הדבר לא היה חריג במיוחד בימים ההם. בקיצור, קולרידג’ נכנס לבקתה, התיישב בכורסה, בלע כדור והחל לעיין בספר. הוא הגיע לקטע בו מספר המחבר (כומר אנגלי בשם פרצ’ס שטייל בתחילת המאה ה-17 במזרח הרחוק ובארצות ערב) אודות הארמון שבנה קובלא-חאן בסין, כאשר עיניו החלו להיעצם…

    פה המקום לספר מעט על אותו קובלא חאן. קובלא הוא נכדו של השליט המונגולי המפורסם ג’ינגס חאן. במחצית השנייה של המאה ה-13 היה קובלא חאן אחד האנשים החזקים על פני כדור-הארץ וללא ספק האיש החזק ביותר במזרח. בניגוד לסבו, אחד משופכי הדם הגדולים בהיסטוריה, הוא ניחן בקצת יותר תבונה פוליטית וב-1279 הוא עשה מה שאיש לפניו לא הצליח: כבש את סין (שנקראה אז “זאנאדו”. ראו בשיר) ואיחד אותה תחת שלטונו. הוא גם העביר את מקום מושבו לשם וקבע את פקינג (בייג’ינג) כבירת האימפריה שלו. שם גם בנה את ארמונו.

    מקור המידע העיקרי אודות קובלא (או קובילאי, ליתר דיוק) הוא לא אחר מאשר מרקו פולו שהגיע לסין באותה תקופה. מרקו פולו מספר כי התוודע לקובלא שהפך לידידו ואירח אותו בארמונו. סיפוריו המופלאים התקבלו אמנם בספקנות רבה בתקופתו, אבל מאוחר יותר הם נהיו לקלאסיקה והפכו את קובלא למעין “גיבור תרבות” במערב. קולרידג’, כמו כל מלומד בן-זמנו היה ללא ספק בקיא מאד בכתביו של מרקו פולו וזהו, ביחד עם ספרו של פרצ’ס (אגב, ז’אנר ספרי המסעות קיבל דחיפה עצומה עם הרומנטיקה שמצאה בארצות הרחוקות את אותו “קסם בראשיתי” שאבד לאירופה), מקור ההשראה העיקרי שלו בכתיבת השיר.

    בחזרה לבקתה. קולרידג’ נרדם, כאמור. ובחלומו/הזייתו הוא ראה הארמון שבנה קובלא בסין. הוא גם שמע קול המתאר את המראות בשירה. לכשהתעורר, זינק אל השולחן והחל לכתוב במרץ את ש”שמע” בחלומו. הוא הספיק לכתוב רק 54 שורות כאשר נשמעה דפיקה בדלת. קולרידג’ קם כדי לקבל את פני האורח שהתברר כי היה מכר ותיק שבא לדון איתו בעניין כלשהו. לאחר שנפטר ממנו חזר אל השולחן אלא שזכר החלום נמוג והוא נותר עם אותן 54 שורות (מתוך 200 או 300 ששמע בחלום לדבריו).

    השיר התפרסם רק ב-1816 והתקבל בזלזול. המבקרים ראו בו מעין “תאונת עבודה”: שיר לא גמור או סתם גרוע. אין ספק כי יש יסוד לטענתם: כל מי שקורא את השיר מתקשה מאד להבין מה רוצה המשורר להביע. מדובר על רצף של תיאורים די הזויים שאינם מתחברים לשום תמונה ברורה – אפילו לא במונחים רומנטיים. רק מאוחר יותר הפך השיר למה שהפך וכל השאר היסטוריה.

    כאשר בחרתי בשיר הזה, אותו אני מכיר כבר מגיל 13 בערך, לא ממש ידעתי מה לעשות איתו. כלומר, ידעתי מה אני צריך לעשות איתו במסגרת הקורס, אבל הרגשתי שצריך ללכת צעד נוסף. פה עלה לי הרעיון לתרגם אותו לעברית.

    התרגום
    המפגש הראשון שלי עם “קובלא חאן” היה בנסיבות די מעניינות ואף מפתיעות. השיר משולב במלואו בספרו של דאגלס אדאמס זצ”ל “סוכנות הבילוש של דירק ג’נטלי” שאותו, ביחד עם ספריו האחרים של אדאמס, בלעתי בפעם הראשונה (מתוך עשרות פעמים) בערך בגיל 13. אולי 14. כמובן שקראתי אז את הספר בעברית, כמו גם את “קובלא חאן” שמופיע בו. התרגום ההוא (של השיר) נעשה ב-1942 ע”י ראובן גרוסמן והוא לקוח מתוך הספר “מבחר שירת אנגליה” (הוצאת “מסדה”) המכיל את מיטב השירה האנגלית מתורגמת לעברית.

    התרגום של גרוסמן לא לגמרי תואם את המקור האנגלי. אם בוחנים את התרגום הזה כשיר בפני עצמו, מדובר על יצירה מקסימה. גרוסמן הקפיד מאוד לשמר את החריזה, את הקצב והמשקל, ואת הרוח הרומנטית של השיר. גם אם נטל לעצמו מעט חירות יצירתית – לא נורא. התוצאה הסופית, גם אם היא מתנתקת מקולרידג’ האנגלי, עדיין נפלאה בעיניי. בפעם הראשונה שקראתי את השיר, בגיל 13 או 14 כאמור, הוא הדהים והקסים אותי. כמו כל אחד אחר שאי פעם קרא את “קובלא” גם אני לא הבנתי מה לעזאזל רוצים ממני, אבל השיר הרעיד נימים רדומים בקרבי כפי שרק שיר רומנטי אמיתי יכול. הוא ריגש אותי בלי שלעזאזל הצלחתי להבין מה רוצים ממני. כנראה שזו היתה הכוונה. גם כאשר קראתי לראשונה את המקור האנגלי לא יכולתי שלא לחוש את אותו “משהו” נע בקרבי.

    אבל עבור מה שנדרשתי לעשות בקורס המאה ה-19, הרגשתי כי התרגום הזה אינו מספיק. יכולתי כמובן להסתפק במקור האנגלי, אבל רציתי לעשות משהו מיוחד, שונה – לתרגם את השיר בעצמי.
    זו יומרה די גדולה לתרגם שיר. כל טקסט מאבד משהו בתרגום אבל שיר מאבד הכי הרבה. אין שום דרך כמעט להעביר את הרוח הרומנטית הגועשת של קולרידג’ האנגלי בן המאה ה-19 אל הקורא הציני בן המאה ה-21, גם אם הוא בריטי שגדל על שייקספיר, ביירון, דיקנס ו…קולרידג’. ועל אחת כמה וכמה אם הוא ישראלי דובר עברית שתקוע אי שם בלבנט ושהקשר היחידי שלו לאימפריה לשעבר היא שאבא שלו, בהיותו בן 5, ראה שוטרים בריטיים מחפשים נשק בקיבוץ וחשב שהם חיילים גרמנים. לכל קורא שאינו סמואל קולרידג’ בעצמו לעולם יהיה חסר ההקשר – ההיסטורי, הפוליטי, התרבותי, וככל שיחלוף יותר זמן כך יתרחק הקורא מאותו הקשר.

    אז למה לתרגם? כי למרות המרחק העצום, השיר בכל זאת מצליח לעשות משהו לקורא שלו. כלומר, לי. בזאת גדולתו. והנסיון שעשיתי הוא לראות האם אצליח גם אני, ביומרות התרגום שלי, לעורר את אותו “משהו” אצל קוראים אחרים (כלומר, המרצה שלי וחבריי לכיתה) בדיוק כמו שגרוסמן בדרכו הצליח לעורר אצלי. וגם, כמובן, כי “יומרה” היא שמי השני. מרגע שעלה בי הרעיון היה לי ברור שאני לא אלך לישון עד שהוא ייצא לפועל. פה אני חב גם תודה גדולה לגברת טול. בתקופה האחרונה עסקה הבלוגרית המוכשרת הזאת בתרגום המחזה “הדוב” (“הפרא”) לאנטון צ’כוב מרוסית לעברית. הפרוייקט הזה הוא שנתן לי את הדחיפה לקחת על עצמי משימה שאולי קצת גדולה ממידותיי.

    גדולה? כנראה. אבל לשמחתי היא התאפשרה הודות לעובדה שצעדתי בדרך שכבר כבשו אחרים לפניי. וכך, במהלך חיפושיי אודות מידע על השיר והמחבר, נתקלתי במאמר מעניין של אסף ענברי אודות “קובלא” וכן בתרגום של השיר שצמוד אליו. ענברי עשה עבודה טובה בהעברת התוכן של השיר ובעיבודו לעברית עכשווית, אבל מסיבותיו בחר לשבור את המבנה השירי ואת החריזה המקורית שלו. מה שאני ניסיתי לעשות הוא להתבסס על התרגום של גרוסמן מ-1942, לעדכן את העברית שלו אבל גם להשאר נאמן עד כמה שאפשר למבנה השירי, לרצף ה”סיפורי” ולמבנה החריזה של קולרידג’.

    ולבסוף, למי שמתעניין בחייו הסוערים של ס.ט. קולרידג’, יכול לקרוא עליהם (באנגלית) כאן.

    וכך, ערב שישי אחד לפני שבועיים ישבתי עד ארבע לפנות בוקר, מוקף במילונים ובניירות ועמלתי על תרגום השיר. ואם רק יורשה לי לציין – הוא התקבל בהערכה ע”י קהל היעד הראשוני. עכשיו נשאר לכם לשפוט. אני מרכין את ראשי ומוכן לכל.

    אז ללא עוד הקדמות מיותרות, הנה, לפי הסדר הנכון, השיר על גלגוליו השונים:

    Kubla Khan by Samuel Taylor Coleridge

    In Xanadu did Kubla Khan A stately pleasure-dome decree:

    Where Alph, the sacred river, ran

    Through caverns measureless to man

    Down to a sunless sea.

    So twice five miles of fertile ground

    With walls and towers were girdled round:

    And there were gardens bright with sinuous rills,

    Where blossomed many an incense-bearing tree;

    And here were forests ancient as the hills,

    Enfolding sunny spots of greenery.

    But oh! that deep romantic chasm which slanted

    Down the green hill athwart a cedarn cover!

    A savage place! As holy and enchanted

    As e’er beneath a waning moon was haunted

    By woman wailing for her demon-lover!

    And from this chasm, with ceaseless turmoil seething,

    As if this earth in fast thick pants were breathing,

    A mighty fountain momently was forced:

    Amid whose swift half-intermitted burst

    Huge fragments vaulted like rebounding hail,

    Or chaffy grain beneath the thresher’s flail:

    And ‘mid these dancing rocks at once and ever

    It flung up momently the sacred river.

    Five miles meandering with a mazy motion

    Through wood and dale the sacred river ran,

    Then reached the caverns measureless to man,

    And sank in tumult to a lifeless ocean:

    And ‘mid this tumult Kubla heard from far

    Ancestral voices prophesying war!

    The shadow of the dome of pleasure

    Floated midway on the waves;

    Where was heard the mingled measure

    From the fountain and the caves.

    It was a miracle of rare device,

    A sunny pleasure-dome with caves of ice!

    A damsel with a dulcimer

    In a vision once I saw:

    It was an Abyssinian maid,

    And on her dulcimer she played,

    Singing of Mount Abora.

    Could I revive within me

    Her symphony and song,

    To such a deep delight ‘twould win me,

    That with music loud and long,

    I would build that dome in air,

    That sunny dome! those caves of ice!

    And all who heard should see them there,

    And all should cry, Beware! Beware!

    His flashing eyes, his floating hair!

    Weave a circle round him thrice,

    And close your eyes with holy dread,

    For he on honey-dew hath fed,

    And drunk the milk of Paradise.

    והנה התרגום של גרוסמן (ותסלחו לי שאני לא מנקד אותו. אין לי כוח):

    קובלא חאן / סמואל טיילור קולרידג

    מאנגלית: ראובן אבינועם (גרוסמן)

    בזאנאדו קובלא החאן

    פקד דביר-עונג להקים.

    אלף, יובל-קודש, שם יגחן,

    מבעד נקרות איש לא בחן

    עד ים לוט-מחשכים.

    סביבות כברות פרייה הוצבו צריחים,

    חומה על עשרה מילין ברוכים;

    גנים, לופתים אורחם, בם יאורים,

    עצים ניחוחיהם אט מפכים.

    גם יערות, קדומים כהררים,

    עוטפי מחבואי-אור ירקרקים.

    אך הה! נִקרת-דמיון, צל סוד גדשה,

    לנוכח מחבואים של ארזים,

    פראית, לא-נושבה! כשופה, קדושה,

    כמקום שם ערגתה תערה אשה

    לבוא דוד-זד לאור לבנת-רזים.

    מתוך לועה, בשאון רִתחת אין-סוף,

    כמו האדמה תחפוז תִשוף,

    מעין איתן תמיד משם יזנוק,

    ובלב הזנק, חליפות יפסוק,

    גושים, כמו גבישי ברד, חורגים,

    וכמוץ עולה מתחת מוריגים.

    ובין פלחי האבן, על טסים,

    מימי יובל הקודש ניתזים.

    כן חמישה מילין ארחו יעקֹש

    בחורש ובקעה ירוץ-יגחן,

    ובא עד לנקרות, איש לא בחן,

    עד בהמולה בים-דומה יכבוש

    ראשו. או-אז קובלא תוכה ישמע

    קולות קדומים ניבאים למלחמה!

    צל דביר-העונג צף ובא,

    הגיע עד לב-הגלים;

    שם מנקרות בערבוביה

    וממעיין קולות עולים.

    אכן זה פלא מפלאים ייקר:

    דביר-שמש הוא ובו נקרות כפור קר!

    עלמה ונבל אוחזה

    בחלומי ליבי חזה;

    עלמה בת-חבשים היתה,

    עלי נבלה דומם פרטה,

    על הרר אבורה חרזה.

    הה, לו קרבי אוכל

    החיות את רינונה

    תגל נפשי ותתחלחל,

    עד אם בשיר ובקול רינה

    על אפסג את דביר האור,

    דביר-שנש, בן נקרות הכפור!

    כל השומע יראם שם

    וגורו! סורו! קול ירעם!

    שערו נטרף! עיניו אש-דם!

    בשלוש-עוגות סיגרו עליו,

    עיצמו עיניים בחיל-דת,

    כי טל של דבש הוא לו כפת,

    וישת מעדן-גן חלב.

    * * *

    כפי שאמרתי, אני מת על התרגום הזה. אבל לטעמי יש בו בעייתיות מסויימת. למשל, השימוש במלה “דביר”. דביר, כידוע, הוא קודש-הקודשים בבית המקדש. האגף הפנימי שהגישה אליו מותרת לכוהנים בלבד. “דביר” שולח את הקורא העברי למחוזות שלא בטוח שקולרידג’ התכוון אליהם. הוא מצידו מכנה את ארמונו של קובלא “pleasure-dome”, כיפת-עונג. אפשר כמובן להתווכח על הכוונה שלו (הפרשנות המקובלת מוצאת ב”כיפת-עונג” רמז מיני עבה. אני משאיר לכם לשפוט), אבל מה שבטוח – “דביר” זה לא.

    גרוסמן מוכיח כאן בקיאות רבה במקורות ההשראה של קולרידג’: כזכור, ארמונו של קובלא חאן מוזכר הן בספרו של הכומר האנגלי פרצ’ס והן בכתביו של מרקו פולו. האחרון מתאר אותו כ”ארמון בתוך ארמון”. לפיכך, זהו אמנם מעין סוג של קודש-קודשים. אם מתעקשים. אבל לטעמי זו פרשנות קצת מרחיקת לכת ומוטב היה לדבוק ב”כיפת עונג” ושלום על ישראל.

    מעבר לכך, גרוסמן שומר היטב על המבנה השירי ועל החריזה. אלא שהוא נדרש לא-אחת לעקם קצת את התחביר כדי לשמור על הקצב (“וישת מעדן-גן חלב”, למשל). אי אפשר לגנות אותו על זה כיוון שבסופו של דבר מדובר על תרגום מבריק, אבל בעיניי הקפדניות זה קצת צורם.

    מה זה למשל “…יובל קודש, שם יגחן”? האם נהרות, יובלים, נחלים, גוחנים? לא, הם לא, אבל בהיעדר פועל אחר שמתחרז עם “קובלא חאן” (בדקתי) אנחנו נגרום גם לאלף, יובל הקודש, לגחון.

    אבל מה, זה מה יש. גם אני, בתרגום שלי להלן, נכנעתי והשתמשתי ב”יגחן”. אז מי אני כי אלין על גרוסמן.

    התרגם הבא הוא של אסף ענברי:

    קובלאי חאן / סמואל טיילור קולרידג’

    מאנגלית: אסף ענברי

    בְזַנָדוּ החַן הורָה
    היכל של עונג להקים
    מעל האַלְף – נהר נורא
    אשר חותר בַמַחשָכּים
    ממערה למערה
    בחללים הענקים
    עד הִשַפכוֹ מן הנִקרה
    אל ים אֲפֶל-מעמקים.
    קרקע נִרחבת ופורה
    הוקפה חומות, צריחים כותרה,
    כל עץ בַגן נתן ריחו
    ונחל התפתל נחפז
    עם אור השמש בתוכו
    ביערות העתיקים
    כמו ההרים הירוקים
    המנומרים כתמים של פז.
    אך שֶסַע בְגבעה תלולה
    ירד ובין הארזים נבלע:
    מקום פראי, אפוף קדושה,
    כאילו שם עמדה אשה
    מוכת-כישוף שֶיִללה
    אל האהוב-השֵד שלה
    באור-ירח שנִקלַש.
    ומן השסע המפולש
    פרץ סילון בִרתיחה,
    האדמה נשפה, גנחה,
    ואז לחצה אל-על זרנוק.
    בגלל הפֶרֶץ השנוק
    זועזעו גושי-סלעים:
    כמו שנרתע ברד מוצלף
    או כִמעופו של מוץ-זרעים
    הם הורקדו, ונהר-האַלְף
    גאה לפתע ועלה,
    פילס דרכו הנפתלה,
    חצה בקעות, חורשות צלח,
    במערות העצומות
    קדח דרכו עד שהושלך
    לַים המת בהמולה.
    ואז, מתוך ההמולה,
    את אבותיו שמע קובלא:
    והם ניבאו לו מלחמות.
    על הגלים נפרש צִלה
    של הכיפה. כמקהלה
    המו המים מקירות
    הנקיקים, המערות.
    היה זה פלא; תחבולה:
    למטה קרח, ומעל
    זרחה השמש בַהיכל.
    ראיתי פעם חיזיון:
    עלמה אשר נגנה ושרה.
    מאתיופיה היא היתה,
    על מין נֶבל היא פרטה
    וזִמרה על-אודות הר אָבּוֹרָה.
    אילו יכולתי להחיות בקרבי
    את מה שהיא שרה, את מה שנגנה,
    זה היה מענג עמוקות את לבי
    והייתי נושא את קולי בִרננה,
    מזָמֵר זאת בקול רב-עוצמה ומתמיד,
    והייתי או-אז באוויר מעמיד
    את כיפת-ההיכל שקַרניה אורות
    על הקרח שבו מערות פעורות!
    וכל השומע יראה בעליל
    את מה שהקמתי בַזֶמֶר שלי,
    וכולם יצעקו: “הִשַמרוּ מפניו!
    שערו צף-גולש! בעֵרה בעיניו!
    הַקיפוהו שלוש פעמים בִסגידה,
    באימה הקיפוהו, בְחִיל ורעדה,
    ועִצמו עיניכם, אל תביטו עליו.
    הוא אכל טל של דבש. טל של דבש הוא רדה.
    מגן-עדן שתה הוא חלב.”

    * * *

    גם ענברי עשה כאן לטעמי עבודה טובה. הוא אמנם שובר את מבנה החריזה ואת מבנה השיר המקורי (יש פה, למשל, הרבה יותר מ-54 שורות), אבל הוא מצליח להעביר את תוכן השיר בשפה קלה לעיכול.

    והנה התרגום שלי.

    כאשר ניגשתי להוציא אותו לפועל הכוונה הייתה לשמור על החריזה ופחות-או-יותר על המשקל של השיר. אפשר לומר שזהו נסיון לשלב בין ה”שיריות” של גרוסמן והבהירות המעודכנת של ענברי. אבל בשונה מהם, ניסיתי לבנות את התרגום כך שלא ישמר רק את המבנה השירי ואת מבנה החריזה המקורי אלא גם את “סידור” השורות. כלומר, אם נציב את התרגום מול המקור השורות “יחפפו” ומול כל שורה של קולרידג’ יופיע תרגומה לעברית.

    ודבר אחרון: יש בתרגום הזה, חשוב לציין, שורה או שתיים שנלקחו ישירות מתוך התרגום של גרוסמן. ובתקווה שיסלח לי, היכן שלא יהיה.

    קובלא חאן / סמואל טיילור קולרידג’

    מאנגלית: ישי רוזנבאום

    בזאנאדו קובלא החאן

    ציווה כיפה של עונג להקים:

    אלף, נהר הקודש, שם יגחן

    בין מערות איש לא בחן

    ועד ים לוט-מחשכים.

    על אדמה פורה הוצבו צריחים,

    סביבם חומה על עשרה מילין ברוכים:

    וגם גנים פורחים ונחלים זורמים,

    עצים פורחים שאת ריחם אט מפכים

    ויערות עתיקים כהררים קדומים

    עוטפים כתמי-אור ירקרקים.

    אך הה! אותו נקיק עמוק, רומנטי, משופע

    למורדות גבעה של ירק, מעבר למחבוא עץ-מחט!

    מקום פראי אותו קדושה עוטפת כחופה!

    מתחת לירח חיוור, רדוף, מוכה חרפה

    לנוכח יללת אשה הממתינה לבוא אהוב בן-שחת.

    ומן הבקע, במערבולת אינסופית גועשת,

    כמו האדמה היתה נושפת ורוגשת,

    סילון איתן לרגע מתרומם

    ובין מטח למשנהו חליפות דומם.

    רסיסי-ענק מרקדים כפתיתים של ברד

    או כמוץ העולה מבין שיני המורג.

    וכך, כתמיד, הסלעים הרוקדים

    את מימי הנהר מתיזים לפרקים.

    לאורך חמשת מילין לאיטו הוא זורם

    דרך יער ועמק כובש הנהר את דרכו

    אז יגיע אל אותן מערות נשכחות

    ויושלך בהמולה אל הים הדומם.

    וכמו מאי-שם ישמע קובלא מתוך המהומה

    את קולות אבותיו מנבאים מלחמה!

    צל כיפת העונג מוטל על הים

    צף מעדנות בינות לגלים;

    שם קולות ורחשים משמשים בערבוביה

    ממערות ומעיין באים ועולים.

    אכן זה פלא כה נדיר ומוזר

    כיפת-עונג בת-שמש ומערות של כפור קר!

    עלמה חסודה אוחזת בנבל

    בחלומי חיזיון אז ראיתי.

    עלמה בת-חבשים היתה

    עלי נבלה דומם פרטה,

    אודות הר אבורה היא זימרה.

    לו רק יכולתי להחיות בקרבי

    את ניגונה וצליל קולה,

    אז עונג כה עמוק היה אוחז בי,

    ובמנגינה של נצח שעולה ועולה,

    אבנה כיפתי תלויה בחלל

    את כיפת השמש! את מערות הקור!

    וכל מי שישמע ויראה – יתחלחל,

    השמר! השמר! כך יזעק הקהל,

    עיניו הרושפות! שערו המגודל!

    מעגלים שלושה יקיפוהו סחור-סחור

    ויעצמו עיניהם בחרדה של קדושה,

    כי הוא הואכל בטללים של דבשה,

    ושתה מגן-עדן את חלבו הצחור.

    וזהו. זה כל מה שיש לי להגיד בנושא.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה + 15 =