קובלנת הסוד המושתק (וקיללתו) : על גרשום שלום

 

 ד"ר אלי שי הוא  מומחה לשבתאות ופרנקיזם וגם חוקר תולדות חייו של גרשום שלום ותולדות חקר הקבלה והמשיחיות בארץ  ובחו"ל.במאמר זה הוא סוקר את חייו של גרשום שלום "בלש הקבלה " ואת מערכת יחסיו עם הסופר ש"י עגנון  מזווית בהחלט לא שיגרתית.

הערת העורך : מאמר זה הוא רק הראשון בסדרת מאמרים שיעסקו בחוקר הקבלה המפורסם גרשום שלום במסגרת פרוייקט מיוחד עליו באתר "יקום תרבות ".

 קובלנת הסוד המושתק (וקיללתו);

מאת ד"ר אלי שי

הופיע במקור בשם : קובלנת הסוד המושתק (וקיללתו); לקרוא מחדש את עגנון ואת שלום קורא את עגנון ואת רות" בתוך :ספר זיכרון לגרשם שלום במלאת עשרים וחמש שנים לפטירתו, עורך: יוסף דן, ירושלים: המכון למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית תשס"ז ע" 543-561 כרך ב"

ד"ר אלי שי

 

א.      הפות של השקצה וקובלנתו של שלום

 גרשם שלום – מי שראוי להיחשב כבלש הגדול ביותר של המיסטיקה היהודית במאה שעברה, נהג לאסוף חומר מגוון על תולדות הפשע היהודי. למרות שהתנגד לאפולוגטיקה היהודית בטענה ש"אין לנו להסתיר דבר מפחד מה יאמרו הגויים",  העדיף – בהשפעת לקחי השואה – שלא לתת פרסום לממצאיו על העולם-התחתון היהודי. ("דברים בגו", 537)

 

הנטייה להצנעת המימד הרגיש האסור שבלטה ביחס לפשע היהודי המאורגן ניכרת בביקורתו הקיצונית בחריפותה של שלום על רב-המכר של פיליפ רות – "קובלנתו של פורטנוי". הספר תואר על-ידו כיצירה גועלית, המלאה ניבול-פה שחצני. מחברו אופיין כסופר מושחת ונטול אחריות בחציפותו, המעז לעצב את האם היהודיה כדמות שדית, וגיבורו הוצג כאישיות זוועתית הנוקמת על חינוכה היהודי. היצירה תוארה כחלומו הרטוב של כל אנטישמי ) "חיכו לו בכיליון עיניים"(  והיא הוצגה כגרועה בהשלכותיה מהפרוטוקולים הנודעים לשמצה של זקני ציון. תשוקתם שלום, שהתבטא בנושא בסערת רגשות ובהתנגדות חסרת-תקדים, פרסם נבואת פורענות, שאיימה בתוצאות הרות-שואה ליהודים בעקבות הספר.  מבחינתו הדברים היו כה חמורים עד כי ניתן למעשה לדבר על חזות אפוקליפטית קשה העתידה לצמוח לתפישתו בגינו של פורטנוי זה;

"שעל הספר הזה ניתבע כולנו לדין… שלא יתמהמה לבוא… מה יהיה המחיר שכלל ישראל… עתיד לשלם… ואוי לנו מיום הדין ההוא… יש לשלם את המחיר המלא"( (535-7) . החטא טמון אפוא בחישופו של מימד אסור שנותר נחבא אל הכלים וטוב שכך, ואילו העונש אמור להטיל שואה על מי שכתם זה של נליזות מינית ידבק בו.

 השוואתו של רות את פורטנוי לחמודותיה של הגויה נחשבה כזרע פורענות נורא העלול להמיט שואה חדשה.

קיצפו של שלום יצא על עיצוב דמות הגיבור היהודי כמי שתכלית חייו ממוקדת מסביב ל"תאווה אחת הקובעת את התנהגותו; להשיג "פות של שקצה"". בכעס עצור ציין בביקורתו כי "ייתכן שבסלאנג העברי החדש יש מילה גסה מזו שנעלמה ממני" (הכוונה כנראה למילה ערבית שימושית ורווחת שנפיצותה והתקבלותה בחיק העברית המדוברת רק עלתה עם השנים(תוך שהוא שב ומדגיש את הצירוף ההרסני שבמרכז העלילה: "דווקא "פות"(CUNT במקור)   ודווקא "שקצה" וכל הכרוך בה".(ע"  535)

 שלום היה כה מזועזע מפורטנוי של רות עד ששב על נבואות הזעם בראיון לאהוד בן עזר, שהתפרסם ב"דבר" וחזר והתפרסם במהדורות שונות בספריהם של המראיין והמרואיין; "אתה חושב שלא נשלם, למשל, את מלוא המחיר עבור ההצגה הזדונית של יחס היהודי לנשים הנוכריות ב"קובלנת פורטנוי"", קבל בפני המראיין, אלא שהלה נמנע ממענה ועבר לקושיה הבאה בדבר הביטחון היהודי והציונות.

( וראה; שלום – "רציפות ומרד", 28)..

מתברר עם זאת, שחטאיו של פורטנוי, שעיקרם כאמור איזו, תאווה  משונה ובלתי נכבשת לאיברה המוצנע של הגויה, אינם אלא בגדר גחמות בתוליות של מתבגר שטוף באוננות – בהשוואה להעזה הסקסואלית מרחיקת הלכת פי כמה של הריטואל השבתאי. האשמות בדבר "בעילת בת אל נכר", המלוות כמה ממנהיגיה הבולטים של השבתאות, אינן העבירה המינית היחידה, או החמורה ביותר בתנועה, שדגלה  בגילוי-עריות והתנסתה בעשי חילול מפליגים מתוך  שימוש אורגיסטי בוטה בתשמישי קדושה.. אין עסקינן כאן במעשי הפקרות סתמיים של מתבגר מיוחם, אלא בתפישה עמוקה ומפותחת המבוססת על רשת של הקדמות, הקשרים של דרש אסוציאטיבי ונוסחאות גימטריות, הפרושה על פני רבדים מהותיים של התיאולוגיה המשיחית ביהדות. דווקא המתחם המקודש ביותר של דת זו אוצר העזה מינית חריגה.

הסופר פיליפ רות .עורר את זעמו של גרשום שלום.

מי שהזהיר כי הסיפורת של רות עלולה להמיט שואה על יהדות אמריקה בספקה לכאורה לעוכרי ישראל הוכחה מבפנים על שחיתותם הסקסואלית של היהודים, עלול היה להיקלע למצב ביש מביך ממש בשעה שהוא בא לכתוב את סיפורה המלא של הכת הפראנקיסטית. זו אכן סיפקה הלכה למעשה לכנסיה הפולנית את הדלק למדורות שריפת התלמוד ולעלילת הדם הישנה כנגד היהדות, תוך שהיא מלבה את האנטישמיות בשורה של הוכחות שקריות מבפנים. במקביל גילמה הכת הפראנקיסטית בעומק הווייתה, הווי של ריטואל אורגיסטי מתוך קידוש יזום ועקרוני של עבריינות מינית.

פורטנוי שתואר כרומאן היהודי השערורייתי ביותר של המאה, אינו נושא את הערך המוסף ההיסטורי הטמון בפרובוקציה הפראנקיסטית ולהבדיל מן הקבלה השבתאית – אף אינו מחובר ישירות במקורות הנסתרים של תורת הסוד היהודית במרכזה של האורתודוכסיה הדתית

. לא יפלא אפוא כי פורטנוי הפך לרב-מכר חסר תקדים, בעוד ספר "דברי האדון" נותר גנוז בכתב היד הפולני כנחלתם של חוקרים בודדים. היו גורמים שביקשו הקפאתו של מצב זה, כדי שהשערוריות הנוראות האצורות במניפסט הפראנקיסטי – לא יחרגו מדלת אמותיו של עיסוק אקדמי.

 העובדה ששלום מוכן היה לחישוף נועז של היסוד המיסטי הנחבא ביהדות, אך הזדעזע נוכח הצבעה ספרותית מקבילה על המימד המיני האסור, מחזקת את ההתרשמות כי נטה להדחקה מסוימת של יסוד זה במחקרי הקבלה ועוד יותר מכך בעבודתו על השבתאות. מתוך כך סבל מעכבות בכתיבת הספר על השלבים המאוחרים בתולדות התנועה שחייבו מגע בעייתי  במימד המוקצן  של המהפכה המינית במיסטיקה השבתאית ולפיכך העמידו את שלום בפני מילכוד מחקרי; אם יממש את דרכו הבלשית העומדת על אמינות הקרובה לשלימות, יהא אחראי ליצירה בעייתית פי כמה מפורטנוי. אם לעומת זאת יכסה על המימד המיני יפגע באמות המידה של המחקר ההיסטורי המתנגד עקרונית לצנזור אזורי הצל של היהדות. הבעייתיות הכרוכה בחישוף או בהצנעת המימד המיני ביהדות קשורה אפוא גם ביחס שבין כתיבה בדיונית לכתיבה עיונית  במרחק שבין הזיות אוננות לריטואל אורגיסטי שאירע במציאות ההיסטורית.

בביקורתו הנזעמת על רות ועל סניגוריו קובע שלום כי אין לו עניין בערכו של הספר כתעודה ספרותית, אלא טענותיו מופנות אל היצירה "כהיסטוריון וכבודק משמעותו החברתית". מן הבחינה הזאת הוא מתרעם על הצגה פנימית אותנטית כביכול של דמות היהודי כרודף הפות של הגויות וכמי שהתעניינותו הכפייתית בבנות חברת הרוב גובלת בניבולי פה.

ואולם בדיקה של הדברים במקצה השבתאי מגלה כי שם מצוי מגוון עשיר וחמור הרבה יותר של עבריינות מינית במתחם casino הכרוך במימד האזוטרי והעמוק ביותר של תורת הסוד והגאולה היהודית ובהוויה פנימית והיסטורית שאין לה דבר עם בדיון ספרותי. יתרה מזאת,

 

עגנון משקר והוא שומר על זכות השתיקה

ש"י עגנון

 

מערך העכבות שחסם פרסומו של ספר ההמשך על השבתאות, ניכר היטב מיחסו של שלום לכתיבתם הספרותית של מחברים כעגנון וכרות; שני המקצים הללו פונים לכאורה לקהלים שונים – הראשון קשור בספרות העברית, השני בספרות יהודית-אמריקנית, ואולם בשעה שהם נקראים מבעד למשקפי הקריאה של חוקר השבתאות , עולה באלתורים שונים הפרובלמטיקה של חישוף המימד המיני ביהדות. ביחסו לרות הוא חד-משמעי לשלילה, משום שהלה נראה בעיניו כמי שתולה את מצעי המיטה של השבט לעיניי כל. ביחסו לעגנון הוא מביע עמדה מורכבת , שכן הלה נתפש כיוצר הפועל מעומק המסורת, אך דווקא מתוך כך משתקפת פה ככמראה חרדתו של שלום מחישוף המטען הסקסואלי במגרשו שלו. 

בתוכנית  הכללית שסימן שלום לחקר השבתאות ניתן היה לחוש  בחתירה המתמדת לעבר השלבים המאוחרים שלה, האוצרים את המהלך הקיצוני והניהיליסטי  בתולדות המהפכה המשיחית. אך לצד המשיכה, בלטו העכבות, שכן ככל שצבר הררים של חומר, לא הצליח להשלים  את התוכנית לעסוק  בשבתאות שלאחר פטירת המשיח. וככל שהדבר נדחה , כך נראה דווקא השלב הזה , כצופן את השערורייה המינית ולפיכך את הפרק שנותר מצונזר.

התייחסותו של שלום ליצירתו  של עגנון עשויה לתפקד כנייר לתמוס משובח לבדיקת הרגישות הטעונה של המימד הסקסואלי בתרבות היהודית – במיוחד כשהוא כרוך בתורת המוסר הדתית. הצנזורה על הרכיב המיני הנחבא – נחשפה כמבלי משים כמערך נפשי מורכב  במהלך ראיון שערך בשנת 1987 דן מירון עם חוקר המיסטיקה היהודית –  גרשם שלום על כתיבתו של עגנון.( שלום – "רציפות ומרד", 76-87.)  

הראיון לא נותח באורח מפורט מבחינת המשמעויות המפליגות הגנוזות בו בספרות שנכתבה על שלום ועגנון וראה למשל היעדר התייחסות של ממש בביוגרפיה רחבת ההיקף של לאור – "חיי עגנון"("  תחילה טען שלום שעגנון נהג צנזורה בהכנסת המימד האירוטי ליצירתו "ימים נוראים": "עגנון גנז גניזה גמורה", טען חוקר הקבלה, בעודו מדגיש במקביל את הנוכחות הבולטת של הנושא המיני על מדפי הספרים שלו ושל עגנון, העמוסים בכתבי מוסר וחסידות. "עגנון ידע שיש בקבלה, בהנהגות מקובלים, דבר הנקרא "תיקון הברית… ראיית קרי וכיוצא באלו… יש ספרות עצומה בקבלה, אבל אתה תחפש לשווא הד לזה בספרי עגנון".

שלום מספר כי הקשה על הסופר בפירוש; "עגנון,  תגיד מדוע גנזת את כל העניין המיני, את כל הארוטיקה?"

 ועל כך השיב עגנון כי הדור אינו כשר עתה. התשובה לא סיפקה את בן שיחו הסקרן שנודע בתאוות הדעת הבלתי נדלית; וכי "איך יתכן", הקשה בתרעומת, בהצביעו דווקא על הספרות החסידית הברסלבית כשיא המגמה הסקסואלית; "הרי אתה יודע מה זה… איזה שיגעון בעניין הארוטי מצוי אצל נחמן". לפיכך גמר שלום בדעתו  שמדובר בתופעה מובהקת של הדחקה ;

"אתה מבין", אמר בדיעבד למירון  – "זה צנזורה". ( 81)

גרשום שלום הצעיר

קובלנתו מתחדדת בהתמקדו בסיפור אחר של עגנון – "אגדת הסופר"; המגולל את גורלם של סופר סת"ם ורעייתו הצדקת כזוג הנותר בלא צאצאים. אחר שנכזבה תקוותם לבנים והרעיה כבר נפטרה, נראה שהסופר מצליח לסיים, בטהרה ובתום מאמץ ממושך את כתיבת התורה. הסיפור נחתם במעמד אקסטאטי – ספק חזיון, ספק פטירה. "המנורה דועכת ורפאל מעוטף בטליתו וספר תורה בזרועו, והספר מעוטף בבגד… ושמה של מרים אשתו… רקום בבגד… והם מרקדים… ומרים עומדת באמצע… ונתגלו פניה ושפתותיה… פתאום קפצה לשון של אש והאירה את החדר… את פניו של רפאל הסופר שצנח עם ספרו. ושמלת חופתה של אשתו פרושה עליו ועל  ספרו". )( אגדת הסופר" , "אלו ואלו", קמד-ה) .

שלום שהסיפור נראה לו מושלם והותיר בו חותם עמוק ( "שאני חושב אותו לסיפור עצום, עצום") ניסה להוציא מעגנון  בפיתויים ובהשתדלויות את פרשנות המחבר לתעלומה הטמונה במעמד האחרון. (  "שאלתי האם הוא נפטר ? או זה רק וויזיון, חזון?"( ( 82) . עגנון ענה בטון של גערה, כמלעיג להנאתו על כישוריו הבלשיים המבריקים של חוקר הקבלה הצעיר: "לא הבינות את הרמז. אני מתפלא על בחור כמוך".

 אחר שחבט קלות בגדול הבלשים שקמו אי פעם לתעלומות המיסטיקה היהודית, הסביר לו "שרפאל רואה קרי… וזה רמוז במשפט האחרון – בגדר רמז לצנועים".

שלום שנותר פעור פה, התרשם עמוקות (  "רושם גדול… אני יכול להישבע… לא חלמתי שזה הרמז" ) פתאום נתברר לו סוף סוף – ישירות מפי בעל הדבר בכבודו – סופו של הסיפור: נרטט משמחה מגמר כתיבת התורה, מתאחד רפאל הסופר סת"ם עם הספר שכתב – שסימן עבורו כתשמיש מקודש את נוכחות השכינה ומתוך כך גם את רעייתו המנוחה. אלא שברגע השיא הזה שבמגעו עם הספר כהתגלמות העיקרון הנקבי, חווה הסופר ריגוש מיני אסור, הגורם להוצאת זרע ולחילול הקודש. לכאורה, זכה לפרי מאוחר בצורת הספר, אך דווקא כשהשלימו, הגיע למעין איחוד  מסוכן שלאחר המוות עם אשתו. מתוך כך פרחה נשמתו, כשם שאיבד את המעלה הכרוכה בהשלמת מלאכת הקודש.

כעבור זמן, לאחר שעגנון עבר מטאמורפוזה דתית ונעשה ירא שמים, חזר שלום לגלגל עימו שיחה על אותה אגדה  שכה הרשימה אותו בעבר. וראה זה פלא; כמו לא היו עכשיו דברים מעולם, שכן עתה הכחיש המחבר כליל את הפרשנות הסקסואלית הבוטה שהעניק במו פיו ליצירתו: לא זו בלבד שחזר בו משל הייתה כל פגישתם הקודמת שיחה בטלה כחלום חולף, אלא "התרגז מאוד, התרגש מאוד… ואמר: מעולם לא אמרתי דבר כזה". שלום נאלץ למשוך את תנוכי אוזניו, שכבר אז היו ארוכים למדי ויש התולים בהם סימני משיכה לתורת הנסתר,  ולמלמל בקול רפה; "הרי אינני מבין… אמרת לי במינכן דבר אחר לגמרי", עגנון! היעלה על הדעת שהסופר המחונן בזיכרון פיל והמסוגל לשחזר על יריעת יצירתו העצומה פרשות חיים שלמות, כרוניקות של משפחות, פרטי תכולות של ארגזי נדוניות, מפות סמטאות של עיירות נשכחות, איבד במפתיע בנסיבות חשודות את זיכרונו ביחס לדברי עצמו?!

לבסוף נאלץ בלש הקבלה הראשי לרשום לעצמו מתוך אי-נעימות הכרחית – "שהוא (-כלומר עגנון)  משקר"!( ע" 83)

אם נסכם את עלילת הפענוח הזאת עד כה, הנה בשלב הראשון עמד שלום על כך שמכלול טעון של נושאים מיניים, המצוי במקור בשפע רב בספרות המוסר  בקבלה, בשבתאות ובחסידות – אינו בא לידי ביטוי מספיק ביצירה העגנונית. בשלב השני הוא מתוודע לפרשנות הרמטית של הסופר המגלה לו – במסירה אישית ישירה לצנועים – צופנת פענח סקסואלית מדהימה ביחס ליצירתו. בשלב השלישי מתברר לו שזו פרחה, התפוגגה והועלמה בנסיבות חשודות עד מאוד בלשון המעטה.

מכאן שבמרחק הזמנים בין המקורות היהודיים, ליצירה הספרותית ולפרשנותה המאוחרת, מתחולל תהליך הפוך ממה שניתן היה לצפות; במקום שהנושא המיני ייחשף ביתר תוקף כפי שהיינו מצפים בשלב המאוחר יותר, הוא נעשה מכוסה ומצונזר יותר – דווקא במעברו מן המדיום הדתי לספרותי, מן היצירה לפרשנות עליה ומהמוקדם למאוחר.

רגע נראה עגנון כמסגיר סוד, אך במפגש השני הוא מעלים אותו בתוקף. עתה שמורים הדברים בכספת שבעומק תודעתו של הבלש הקבלי, השב ונפגש עכשיו כחלוף השנים עם המבקר והפרשן הספרותי המחונן, מירון.(82) ("אני יכול להישבע שמה שאני אומר לך אומנם קרה. זו לא המצאה שלי… בכלל לא הייתי מוכן") , כך שלום,  אלא שבפגישה הזאת השנייה מתרחש דבר מה משונה בעליל – מוזר עוד יותר ממבוך המהלכים הסותרים שהיו לפני כן; ההתקף הצנזוריאלי המופיע כבהצתה מאוחרת מתוך הכחשת השלב הקודם, מתפרץ פעם נוספת בעוצמה מביכה – אך הפעם, אויה, בתודעתו של שלום עצמו הנדמה כנדבק באותה הדחקה. כי הנה מירון המראיין מעיר נכוחה, בנימוס המתבקש, שערירייותו של הזוג ( -שבסיפור נובעת מתוך הטקסט העגנוני מסיבה פשוטה למדי; ש"כלל אינם מקיימים מגע מיני", כך לפי בדיקתו של מירון שהסתתר מתחת לסדינים ברווחים הלבנים שבין השורות הציץ ונפגע.

דן מירון ראיין את גרשום שלום על ש"י עגנון

 

וראה זה פלא חדש; בא אותו המרואיין שקודם כזכור (בתפקידו כמראיין) , הלין על הסופר שהעלים כביכול את הצד האירוטי ביצירתו, ועתה הוא מכסה אותו במו פיו כשהוא עולה באורח נחרץ מדי בקושייתו של מירון. שלום מדחיק את הפרשנות המתבקשת המבצבצת באותו מקטע טעון של שיחתם והוא נקלע לסידרת תשובות רגוזות ובלתי משכנעות בעליל, המבקשות לעקוף את העניין בדרך המזכירה עד מאוד את תגובתו של עגנון: "חולק על זה… חדש בשבילי… סותר לגמרי… שאין זה כך" וכו". (80-1) .

 קריאת הקטע הזה בראיון מבעד לפרספקטיבה של מכונת אמת  מאוחרת מגלה מרואיין הסובל מאי-שקט פנימי מוזר. כמעט היינו מתארים את התנהגותו של שלום כפי שהלה תיאר קודם את התנהגותו התמוהה של עגנון; "התרגז מאוד… התרגש מאוד".

מירון שב וחוזר, כמבקש לרענן את תודעתו של מרואיינו, על הפרשנות המינית המתבקשת שהוא אמון עליה היטב; "הם פורשים זה מזו… אין שום קירבה… מעשה שחוזר על עצמו… מצפים לבן כנס. פרי בטן ללא מגע מיני",

 הכיצד ואיך יתכן? ואילו שלום שב ומתנער מצדו פעם אחר פעם מן הפרשנות הזאת – התנערות סידרתית נחרצת מכל אינטרפרטציה המצביעה על הימנעות חוזרת של הדמויות ממגע מיני.

מתוך כך מסתמן כאן בקריאה לאחור דפוס מרובע; עגנון הסופר, יצירתו הספרותית ( -"אגדת הסופר") , שלום – חוקר הקבלה ועבודתו בהבנת המיסטיקה היהודית ומירון בדמות הפרשן הספרותי. הדברים הנאמרים ועוד יותר מהם הבלתי נאמרים בין הצדדים, מקרינים בעקיפין – לא רק על יצירתו ואישיותו של עגנון שהיא מושא הדיון הגלוי, אלא גם על חייו ועבודתו של  שלום שבמרכז מחקריו ניצבים חקר הקבלה ועוד יותר מזה פרשת השבתאות. העלילה המשיחית נטווית מסביב לדמותו של  שבתי צבי כגואל אישי ומיתולוגי, מבשרו של ניהיליזם מיני הנובע מעצם הסבך הפסיכוסקסואלי של אישיותו. זה נגלה לנו מבעד לדיוקן שהוכן עבורו בידיו האמונות של שלום על טלטלת נפשו, הרינונים המלווים את נישואיו וזיווגו לשרה האשכנזיה המשרכת דרכיה תרתי משמע.

ואולם ניתוח מערך השיחות בצירים שלום-עגנון  וכן שלום-מירון  – מלמד כי לצד כושר האבחנה  והתחקור השולמי, נחבאים גם אזורי ההדחקה שלו. הוא מאשים את עגנון בצדק בצנזור המיניות, סוחט ממנו לרגע אחד פירוש נועז, שב ותופשו בהכחשה מוזרה עד כדי שקר מביך ממש וחוזר ומדחיק את הדברים בעצמו. מאחורי השיחות הללו על חילופי הנוסחאות ושיבושי הזיכרון שלהן, נחבאת למעשה הדראמה של צנזור המיניות בתרבות היהודית בצומת המשלבת קבלה ופסיכוסקסואליה. עגנון המאוחר שהצטרף אל מחנה היראים, מצנזר את עצמו למבוכתו – נוכח תנוכי אוזניו הבולשות של שלום, אך שלום עצמו נדמה כשב ומדחיק את הנושא שבשלב קודם קבל על היעלמו מזיכרונו הסלקטיבי של הסופר.

הצומת הכרוכה בפרשנות ל"אגדת הסופר" אינה בחזקת אזכור כללי של הנושא המיני, אלא היא מסמנת מילכוד מורכב, המתגלגל מן הסיפור אל הסופר וממנו אל פרשנותו של שלום. . שכן הסופר סת"ם מגלם בהווייתו את הטרגדיה של הכתיבה בעצם האקט המוחשי ביותר של מעשה הכתב; פעולה זו מחייבת אותו להיטהרות, אך מסכלת את תקוותו לפרי בטן וכשהוא זוכה להעמיד לו זכר בצורת הספר הקדוש, כבר איבד את אשתו לבלי שוב ועתה הוא מאבד את זרעו וטהרתו, כמו גם את חייו ותודעתו ואת ההישג הכרוך בהשלמת התורה

. הסופר מגלם אפוא את דמותו המקוללת של האיש הכותב ועוד יותר מזה את האדם הכותב "את" ו"על" הספרים הקדושים והמסורת הכרוכה בהם, כפי שבאה לידי ביטוי באישיותם של עגנון ושלום. לפיכך האזוטריקה של הכתיבה והמערך הנפשי והפסיכוסקסואלי העומד מאחוריה, טמונים כבצופנה בסיפור ובפירושים הניטווים סביבו, אך אלו שבים ונאפפים בסדרות של הדחקות, שיכחות חשודות והכחשות, המעידות על רגישותו הגבוהה של הנושא בעבור הדנים בו.

קללת הכתיבה מרחפת כצל מעל האיש הבא לחשוף את ספר הסודות; בין אם הוא עושה זאת בכתביו שלו, בין אם הוא מבקש לגלות את הדבר האסור בגילוי בספרי אחרים. והרי המסורת היהודית אינה אלא סדרה של פירושים על פירושים והדרמה של ספר הסודות האסור שהוא ספר הרזים המיניים וספר אותות הגאולה נפרשת במרחק שבין הספר הגנוז והשרוף של רבי נחמן, לכתבים הקרועים והשרופים של המחתרת השבתאית. הקללה האופפת את הכותב בעל הספר מגלה הסודות היא בעיקרה קללת העריריות והאבדון, הבאה לידי ביטוי במחיקת השם והזכר מכל צאצא עתידי. מכאן שספר הסודות האסור מסכן בעצם כתיבתו את יכולתו של מחברו ליהנות מפיריו של המעשה המיני והוא מאיים עליו בהשמדת קיומו ובחשש להשתמדות.

הדראמה הזו, המעמידה על הכף האחת את הספר האסור ועל הכף השניה את החיים והפריון, משתקפת היטב בחייו של מייסד החסידות הברסלבית, שנאלץ לגנוז ולשרוף את כתביו והיא שבה ומשתקפת בחיי עגנון שספרייתו עלתה בלהבות. (קיללת העריריות והמתח בציר היחסים עגנון-שלום שבים ומוצפנים ב"עידו ועינם" שכולו סוד בתוך סוד). והנה בשני צידי המשוואה הטעונה של הספר האסור והעונש עליו – מסתתר המטען המיני, שהרי חיבור הרזים אוצר את האזוטריקה הסקסואלית של הקבלה והעונש על גילויו מסמן את ביטול פיריו של המעשה המיני. לפיכך נידונים הן המשיח, הן הבא לחשוף את סודותיו, לגורל של עריריות קשה. העונש על הגילוי תופח למימדים של שואה אפוקליפטית בביקורתו הנזעמת של שלום על רות, שמן הבחינה הספרותית והתרבותית היא נראית כחורגת מכל פרופורציה סבירה. וכך מבעד לקובלנתו של שלום על "קובלנתו של פורטנוי" ומבעד לקובלנתו על עגנון המסתיר טפחיים, ולקובלנתו של מירון המלין בתורו על תמרוניו המוזרים של שלום  – נחבא מנגנון הצנזורה על היסוד המיני ביהדות, שהשבתאות לא הייתה אלא מעשה המחאה והקובלנה המשיחית שכנגד הדחקתו.

ראו גם על גרשום שלום

גרשום שלום בלש הקבלה :הרצאה מאת אלי אשד

איך ללמד קבלה

גרשום שלום וולטר בנימין

גרשום שלום מספר על ראשית התעניינותו ביהדות

 

אודות אלי שי

ד"ר אלי שי הוא עיתונאי חוקר ומרצה עוסק בחקר הקבלה והשבתאות והמיסטיקה וגם בחקר ספרות עברית. פירסם את הספר משיח של גילוי עריות :היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית (משכל, 2002)
הפוסט הזה פורסם בתאריך הגות ופילוסופיה, פילוסופיה יהודית עם התגים , , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*