"על זיכרון ותשוקה" / מתן חרמוני על "יולנדה" של משה סקאל

יולנדה – לַייט אוֹף מַיי לַייף, פַיֶיר אוֹף מַיי לוֹינְס, מַיי סִין מַיי סוֹל. דֶה טִיפּ אוֹף דֶה טונג אִיז טֶייקִינג א טריפּ אוֹף תרִי סטֶפּס פרוֹם פאלאט טו טאפ, אוֹן תרי אוֹן דה תוּת', יוֹ – לַן – דָה.

זה נשמע, איך נגיד, לא כל כך מתבקש. אולי מתבקש, דא עקא, לא כל כך ראוי, באמת. אחרי הכל, מה לנערה המתבגרת מרמסדייל, וורמונט, או איתקה, ניו יורק ולמלכה המצרייה שמתגוררת בדירת חדר וחצי רחוב גרץ בתל אביב. מה לנערה הצעירה, בת המצוה ה וולגרית ולגברת האיסטניסית שלא מרשה לשכב עם בגדים שבאו במגע עם הרחוב, על המיטה, על דביר קודשיה.

ההבדלים אכן גדולים. הנה, גם זה: לוליטה של נאבוקוב היא מה שנקרא אובייקט שנתון להתבוננות, עלמת חמודות שכל תנועה ותנועה שלה נתונה להתבוננות הנוראה של מי שביקש להיות לה אב ואח, ולהפוך את חיקה למקלט ראשו. ואילו יולנדה, יולנדה היא המתבוננת. היא זו שמעיניה לא נמלט. היא זו שמתבוננת במספר, והוא זה שמונח לפניה, לפעמים עקוד כמעט. היא לא סתם מלכה מצרייה, היא ספינקס.

קהיר וגיזה רחוקות אפוא כל כך מרמסדייל, אבל במידה רבה, ואחרי ככלות הכל, לוליטה ויולנדה עשויות מחומרים דומים למדיי.

בפתח הרומאן האוטוביוגרפי "דבר, זיכרון" אומר נאבוקוב כי לא בהיסטוריה ולא בגנטיקה הוא תולה את הסיפור האישי, המשפחתי, וכאן הוא כותב את אחת משורות, פסוקיות, ההתניה היפות שאני מכיר:

Whenever the lamp of art is made out to shine through lifes fools cap – בשעה שאורו של פנס הקסם של האמנות זורח מבעד למצנפת השוטים של החיים.

יולנדה, כמו לוליטה, ממקדת אליה את אלומות האור של פנס הקסם. יולנדה, גם היא סוכנת של זיכרון. אלא שהזיכרון ברומאן של משה סקאל הוא דבר מתעתע. לקראת אמצע הרומאן אומר המספר, מומו, בן דמותו של סקאל, ל'שאולִי' – אני מנסה לנחש בן דמותו של מי הוא זה – כי הזיכרון לסופר הוא כמו האצבעות לפסנתרן. את השורה הזו חזרתי וקראתי שוב ושוב. ניסיתי לגלגל את המשפט הזה על הלשון, ובין האצבעות, מה שנקרא. האם הזיכרון הוא האיבר הכל כך חיוני לסופר. האם הזיכרון הוא איבר שניתן להפעיל. אולי הזיכרון הוא כלי העבודה של הסופר. הוא הקרדום לחפור בו, האזמל, אולי הזיכרון לסופר הוא כמו הפסנתר לפסנתרן. מאידך גיסא, אולי לא הסופר הוא שמפעיל את הזיכרון אלא הזיכרון הוא שמפעיל את הסופר. ואולי האצבעות הן שמפעילות את הפסנתרן. קשה לדעת.

מה שבטוח הוא שהזיכרון לסופר הוא דבר משונה למדי. מה שאמור להיות איזו קופסת שימורים, שכל מה שכלוא בתוכה הוא הד או צללית או שזהו הדבר עצמו. זה הזיכרון הפסיבי. כעת, על הסופר לחלץ את אותו הזיכרון מתוך קופסת השימורים: וכאן פעולת התעתוע. כדי לחלץ את הזיכרון מתוך קופסת השימורים צריך לפתות אותו. ומה שמפתה אותו, כן, ברל'ה צא, אלה הם על פי רוב, טקסטים. זיכרון מְנֶמוֹני, נקרא זיכרון שכזה – והוא צרה צרורה. Mixing memory and desire אמר שנוא נפשו של נאבוקוב. זיכרון שמעורבת בו תשוקה.

והזיכרון הזה מוליד לא רק צללי חיים, הוא מוליד צללי ספרות: מין תערובת טקסטואלית שפּרוסט משמש בה בערבוביה עם אמיל אז'אר ועם פלובר ועם ז'קלין כהנוב ואפילו רחמנא ליצלן עם עמוס עוז שגם הסבתא שלו, מה לעשות, היו לה הרגלי ניקיון קפדניים, גם אם שונים מאלה של יולנדה. אבל אל מול מיטתה של יולנדה עומדים מורכני ראש עמוס עוז ופרוסט וואמיל אז'אר ופלובר: עשרים מדאם בוברי ורק שלא יעלו על המיטה בבגדים שבאו במגע עם כל מה שהולך שם בחוץ. אבל יולנדה, צריך להדגיש – לא התנגדה לחיים ולא הפקיעה עצמה מתוך החיים – היא רק התעקשה שהחיים יתנהלו על פי החוקים שלה. גם החיים וגם הספרות.

לא רק המסַפר מערבב זיכרון בתשוקה. זאת עושה גם הגיבורה. נדמה שהיא לא ממש צריכה את החיים בשעה שיש לה תשוקה וצללי זיכרון. יולנדה שבּזה לצרפתית במבטא המרוקאי שלומד הנכד בבית הספר, ומי שמגלמת בכל יישותה איזו נהייה אחרי העיר שאליה עושה בסופו של דבר הנכד את דרכו וממנה הוא גם שב. פריז שאליה הוא נוסע היא פריז שלה. היא לא תתן לו לעולם להפוך את פריז לשלו. אבל היא, לעומתו, לא היתה מעולם בפריז. כאמור – זיכרון ותשוקה.

הזיכרון המעורב בתשוקה הוא הציר המרכזי של הרומאן. מה שמעורר תשוקה – ולא משנה אם זהו מין – סליחה, צ'יקיביק – או היופי או כל דבר אחר. כל דבר אחר סר מלפני התשוקה.

זהו למשל תיאור המוות של יולנדה:

אני הייתי הרופא ויולנדה אהבה לשחק את החולה המדומה ולגנוח "הריאות, הריאות". כמו ביום שבו, ארבע עשר שנים מאוחר יותר, היא תקיץ נחרדת משנתה בבית האבות ותזעיק את בת', הריאות, הריאות, ואז יאשפזו אותה, היא תמשוך עוד קצת, עד שתמות.

עכשיו, התיאור הזה נתון בסוגריים. סוגריים ממשיים. את המוות של יולנדה אי אפשר לתאר אלא בסוגריים – כבדרך אגב, כמשהו שאמנם חייב להיאמר, אבל רצוי ועדיף היה אילו לא נאמר.

האם זהו המוות הראוי לה, למי שהיא כדברי המספר "מי שהמוות הוא חלק ממנה. חיה שבוערת במוות כמו שאנשים בוערים האהבה?" האם עבור מי שמים רבים לא יכבו אצלה את המוות, האם אצלה אפשר לשים את המוות בכבודו ועצמו בסוגריים?

אפשר. ולא רק שאפשר, אלא כך גם ראוי.

במוות עצמו אין תשוקה, כמו בתשוקה למוות – הנה טפו,טפו, טפו, אולי אני טועה. אבל כשאתה מת, בתהליך המיתה, כלומר נוטה למות, אתה לא משתוקק אל המוות. אם אתה בר מזל או גדול נפש, אתה משלים אתו, אם לא, אפשר שאתה זועם נגד מותו של האור, כמו שכתב דילן תומס, אבל התשוקה נעלמת. התשוקה היא עניין שבחיים. לכן על החיה שבוערת באש המוות אפשר לכתוב אבל את המוות עצמו כדאי לשים בתוך סוגריים.

במידה רבה – כך נדמה לאורך הספר, כל זמן שהגיבור הולך ומתבגר, ככה הולכת יולנדה והופכת צעירה יותר ויותר. החושים מתחדדים, ההבחנות חיות יותר, והמוות הממשמש ובא מאיים פחות. יולנדה, כל איכויותיה היו בזקנה – היא מי שנולדה זקנה ושוכבת וממתינה עד שהמספר הנכד, מומו, לא ייאסף אל אבותיו, אלא ייאסף אל סבתו.

תודה על הספר הנפלא הזה.

דברים שנאמרו באירוע לכבוד צאת הספר "יולנדה" מאת משה סקאל  הספר ראה אור בהוצאת "כתר", 2011, בעריכת דרור משעני. הרומן של מתן חרמוני, "היברו פבלישינג קומפני", ראה אור לאחרונה בהוצאת זמורה ביתן. חרמוני כותב דוקטורט על מקומה של אמריקה במחשבה העברית של תקופת ההשכלה.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*