מקומו הספרותי של "אנשים טובים " מאת ניר ברעם

ספרו של ניר ברעם "אנשים טובים " ( הוצאת עם עובד 2010)  העוסק בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה הוא ספר יוצא דופן בספרותנו הצעירה,זהו רומן המבוסס על תחקרי מדוקדק של תקופה רחוקה.,דבר שהוא לחלוטין לא מקובל כיום בין הסופרים הצעירים שדומה שלרובם אין  שום תחושה של ההבדל בין העבר וההווה.זהו גם "הרומן ההיסטורי " הראשון שנכתב בעברית על תקופה זאת שכל כל מי שכתב עליה לפני ברעם כתב עליו כסוג של הווה שהוא חי בו וחווה אותו.

ניר ברעם לעומת זאת שנולד שנים לאחר האירועים המתוארים יכול לכתוב על התקופה בסוג של ריחוק שאף לא אחד לפניו היה מסוגל להשיג.לאור חשיבות הספר שברור כבר עכשיו שהוא אחד הספרים הבולטים ביותר שיצאו בעברית בשנים האחרונות ( והיה מעומד לפרס ספיר ) להלן מאמר ראשון מתוך כמה שיתפרסמו ביקום תרבות " על "אנשים טובים" כפרוייקט מיוחד.

לרשימה זאת מצורפת רשימת קישורים למאמרים והביקורות המרובים שפורסמו על הספר במקומות שונים ומראים היטב על תשומת הלב יוצאת הדופן שהוא עורר.

מקומו הספרותי של "אנשים טובים "

מאת

איריס לעאל

הרצאה שניתנה  הערב לכבוד הספר "אנשים טובים", במשכנות שאננים, ה-14.12.2010

איך קוראים את 'אנשים טובים' כרומן? מה מקומו הספרותי?

אולי כך:

סופר צעיר, ישראלי בתחילת שנות השלושים לחייו כותב במאה ה- 21 רומן המתרחש באירופה ב-1938 ונפתח בליל הבדולח בברלין. אין בו רפלקסיה על המפעל הציוני או הטרמות לסיכסוך ואפילו לא דיון ישיר בגורל העם היהודי. דומה שגם הצורה שהרומן לובש רחוקה ככל האפשר מהז'אנר המקומי הידוע בשם "ספרות עברית", וכל דבר בו מעיד על השתייכותו דווקא למסורת הרומן האירופי הגדול של המאה ה-19. ואם לא די בזה, הרומן עצמו – ככל שניתן לשייך לו רצון וכוונה – מבקש שנראה אותו כמי שצמח מכוח עצמו או כבעל שלמות אימננטית ולפיכך ברצונו שנניח אותו בתוך זמנו ההיסטורי, עם גיבוריו, סיפורו ונושאיו בלי לכפות עליו קריאה אנלוגית.

ניר ברעם

את הבקשה הזו לא נוכל למלא במלואה לצערנו משום שהרומן "אנשים טובים" שייך לסוגה כבדת הראש הקרויה "רומן היסטורי" ומעמדו בשל כך מעמד הביינים המיוחד במינו של האצבע המורה ושל הדבר עליו היא מצביעה, כלומר הוא מתקיים במישורי חלל וזמן שונים, שם-ואז, כאן-ועכשיו המתלכדים במוקד הסיפור.

בניית העולם ב'אנשים טובים' אמנם דייקנית ומרשימה ורבות כבר נאמר על היקף עבודת התחקיר אבל זהו רק מרכיב אחד שאין צורך להפריז מדי בחשיבותו בכל שהדבר נוגע לספרות ולא למחקר. רבים הספרים, הסרטים והמחזות שיצאו להשיג את רושם הדיוק התקופתי באמצעות תכונות החפצים ושיחזור האווירה ואף הצליחו בכך בצורה מרשימה ולא חשובה בכלל. ספרות הנוסטלגיה והקולנוע או התיאטרון התקופתי אינם מספקים התבוננות בהיסטוריה – אלא עוסקים בסיאנס. הם מעלים באוב את האסתטיקה של התקופה ומזניחים לגמרי את משמעותה.

הרומן ההיסטורי לעומת זאת אינו יכול או רוצה לחמוק מזיקה גלויה ומפורשת בין זמנו של הכותב והקורא לבין המציאות ההיסטורית שעומדת בלב היצירה ואנשים טובים אינו יוצא מן הכלל הזה: אמנם הוא מקים לתחייה את שלוש השנים שבין 1938 ועד 1941 כדי לספר את סיפורם של אנשים הלכודים, חסרי אונים בקורים שטוו עבורם הנאציזם והסטאליניזם אבל באותה העת הוא מתבונן בזמננו ובקורים שטווה עבורנו הקפיטליזם הבינלאומי.

העבר אינו הרקע, תפאורה שאפשר להחליפה בנקל ומלפניה נעות הדמויות. העבר הוא הנושא ואל מארג האירועים הממשיים והעלילות הבדויות, דמויות היסטוריות, בדיוניות ולעיתים גם אינטרטקסטואליות (כלומר דמיות מרומנים גדולים של אחרים ), מוטענים המתחים של ההיסטוריה ומוארים בתאורה של ההווה.

גם מבחינה סיפרותית מצוי הספר בין שתי התקופות, רגל פה רגל שם: הוא לובש את צורתו של הרומן המודרני – יש שיוסיפו את התואר "גדול" – כדי לגנוב את הגבול, מצוייד בתעודות מזוייפות המעידות על נאמנותו המוחלטת לדפוסים העיקריים של הרומן הראליסטי של המאה ה19 תוך כדי הפעלה חסרת בושה של אסטרטגיות פוסט מודרניסטיות של שימוש בפסטיש.:

עטיפת הספר “אנשים טובים“ של ניר ברעם

"bonjour, סאשקה היקרה," קרא.

מיד הבינה שהוא זומם משהו.

"אם זה לא היה בלתי הולם, הייתי מחבק אותך."

"ולדימיר, מתנהגים אליך יפה?" שאלה והחוותה בידה על הכיסא.

מורזובסקי התקרב אליו, נענע אותו כבודק אם יחזיק את גופו,

והתיישב.

"כן, יפה, יפה," השיב. "קיבלתי חדר קטן, שני חלונות, ארון לילה

ומיטה, כבר שנים לא ישנתי לבדי בלילה."

"אני שמחה לשמוע."

"חסרים לי ספרים," אמר מורזובסקי, "שבע שעות נותנים לישון, אבל

התאורה חזקה מדי אז ישנים בקושי ארבע, טיול בוקר וערב עשרים

דקות, שירותים בוקר וערב עשר דקות, עשר דקות מנקים את התא,

נשארות תשע-עשרה שעות ועשרים דקות. אהיה המאושר באדם אם

יאשרו לי לקבל ספרים."

"אבדוק אם אני יכולה לעזור," אמרה סאשה.

"לא דחוף, לא דחוף," קרץ לה.

אני מודה שהדבר הזה גרם לי לכאב ראש רציני תוך כדי הקריאה בספר וגם לאחריה. חיי הגיבורים, כך למדנו, מתבטאים ברוח הלשון, ואם נבחן מעט מהרומנים ההיסטוריים של העשורים האחרונים, מ"רגטיים" המופתי של א"ל דוקטורוב עבור ב"תת עולם" של דון דלילו ואפילו "ידיד קטן" הצנוע של דונה טרט, נמצא ששלושת הסופרים פנו אל ההיסטוריה של עמם ולכן גם של לשונם. הם שיחזרו את האנגלית האמריקאית ואת מאפייני הדיבור של הזמן כחלק מהפרשנות והביקורות. לשון כידוע מבטאת השכלה, חינוך, תנאים כלכליים, חבלי ארץ ויחסי דומיננטיות וסבילות תרבותיים של המרכז ופרובינציה.

ואילו כאן אין עברית מקראית וגם לא גילגול עגנוני שלה; אין עברית פלמחית, או עברית רצוצה של עולים מזרח אירופאים וצפון אפריקאים. אין רזה ואין עבה. אין סלנג של קבוצה תרבותית וכלכלית מסויימת. יש, כמו שהקטע הדגים, משהו אחר לגמרי.

ברומן של ברעם, לצד הבניה המפרכת של כל פרטי התקופה, תובע השיחזור הלשוני שימוש נרחב בפסטיש, בחיקוי של סיגנון –מאפיין עיקרי של הרומן הפוסט מודרני – ולפיכך הוא מחייב זניחה של סיגנון אישי שהוא המגדיר המובהק של המודרניזם. הסיבה לכך פשוטה: הלשון הרוסית והגרמנית ידועות הן לנו הקוראים וגם לסופר עצמו מהתרגומים שנעשו מן השפות האלו, והעולם המשכנע בחיותו של 'אנשים טובים' מתקיים באמצעות התודעה של גיבוריו ודרך שימושם בשפה: הם חוקרים ומענים, הם משקרים ואוהבים ומקדמים את ענייניהם ומסתירים עניינים אחרים תוך שימוש בשפה. אמנם יש לברעם מרחב רב – בעיקר בתיאורי הנוף המצויינים וברגעי תנועה עוצרי נשימה כמו תיאור הפינוי ההמוני של יהודי לובלין – לעצב את מאפיניה היחודים של לשון הספר אבל שפת הדיבור ושפת התודעה של הגיבורים והדמויות המשניות היא, תרגומית או מוטב, היא גרמנית ורוסית שעברית ניטרלית כלאה אותן. הדים מהשירה של מנדלשטם וצ'בטייבה, מהפרוזה של טולסטוי ופלאטונוב ומהרומנים של פונטנה ותומאס מאן בתירגומם לעברית, נשמעים בקרב מקהלת הקולות של הספר.

הציפיה שהעמדה המתעתעת הזו תצדיק את עצמה כבר מההתחלה ותפטור אותי מכאב הראש שסיפרתי עליו קודם היא טיפשית כמובן. ההבנה המלאה מושהית עד שהספר יתעכל על כל משמעויותיו. רק כשמתברר הציר שעליו נע הספר מתבררת הלשון שלו: ניטרלית, פרקטית, יעילה. עברית מזן חדש של רומן מזן חדש לגמרי. השימוש הזה בלשון מתגלה כיותר ממכשיר גרידא. הוא הופך להיות המהלך העיקרי של ברעם.

ניר ברעם הפך עבור הקורא הישראלי את היוצרות ועבור הסופר העברי הוא סיכסך אותן לגמרי. אם במהלך אלפיים שנות גלות חיי העם היהודי התקיימו בתוך השפה, בתוך הטקסט, בספר הספרים, אם על נהרות בבל, שם ישבנו וגם בכינו וגעגועינו היו אל ציון, הרי שבמהלך ההתיישבות בציון והקמתה של המדינה פנו הסופרים, שרגע קודם העלו את ירושלים על ראש שימחתם, ונשאו את עינייהם אל ספרות העולם, כפי שנהוג בפרובינציה מאז ומעולם. שוב בכינו, הסופרים הישראלים אלא שהפעם מגעגועים לפלובר ולבלזק, לטולסטוי לדוסטוייבסקי ולתומס מאן, ושמעתי שיש אפילו שבכו אל היינריך בל ואל גונטר גראס.

עגנון לא זז בלי נילס לינה של יאקובסן בתרמילו ויעקב שבתאי קרא במלחמה ושלום לפני שהתחיל את יום עבודתו על זיכרון דברים ודויד גרוסמן שינן את ברונו שולץ כאילו היה דף גמרא ויש עוד דוגמאות רבות: רביקוביץ וסלביה פלאת, זך ואודן. . . כולם, כולנו, היינו עסוקים בבניין הארץ הספרותי ובלשונה. בספרו הרביעי ניר ברעם החליט בתערובת מסחררת של חוצפה, תמימות תעוזה וערמומיות, לכתוב אחרת.

הוא הפך את המיתוס של פאוסט ודרכו גם "דוקטור פאסטוס" של תומס מאן ו"מפיסטו " של בנו קלאוס לתימה המרכזית של סיפרו ואת המסחר, בגוף או בנשמה של שני הגיבורים, לארכיטיפים של רוח התקופה ואת גורלם הוא עיצב כדגם של גורל התרבות הגרמנית והרוסית והתרבות המערבית בכלל.

אם אדריאן לוורקין, גיבורו של "דוקטור פאסטוס", הוא התגלמותו המודרנית של פאוסט של גתה , תומס הייזלברג , גיבורו של ברעם הוא התגלמותו הפוסטמודרנית: לוורקין של מאן מוכר עשרים וארבע שנות יצירה לשטן והייזלברג של ברעם מוכר את "המודל" שיצר להבנת האדם הפולני שבמקורו שימש לצרכים מסחריים ושיווקים, לתועלתה של מכונת ההשמדה הנאצית. כמו באגדת פאוסט המקח וממכר עם השטן מרושש בהדרגה את הנפש ומותיר את הגוף כמעטפת דימוי חלולה: כל פעולה של תומס, כל הונאה או מאמץ להעפיל אל איזו פיסגה דמיונית, כל תימרון מלוכלך מרוקנים אותו מנשמתו. זה האדם המכני והוא יציר ההיסטוריה כפי שמלמדנו ברעם.

בניגוד לתומס, סשה וייסברג היהודיה מלנינגרד לא סוחרת בנשמתה, אבל היא מנהלת את המסחר המסורתי של הנשים בגופן כלומר נישאת לבכיר בנקוו"ד. היא מסגירה אנשים מהחוג החברתי של הוריה, מתגלה כחוקרת מחוננת המסוגלת להוציא הודאה כמעט מכל אחד ולא מהססת להפעיל את מיומנותה גם על חברי משפחה ותיקים שעל ברכיהם גדלה אבל מטרה אחרת מזו של תומס מנחה אותה.

ברעם ברא גיבורה מלאת סתירות, מעוררת אמון, אמפתיה ופלצות שקשה למצוא שניה לה בספרות של השנים האחרונות. אם נכונה הטענה שסופר ניכר ביכולתו לעצב דמויות ממשיות וזכורות מהמין ההפוך, ניר ברעם שיחק אותה. ההבדל המהותי בין תומס לבינה הוא שהראשון פועל למען עצמו ואילו היא, שוב כדרך הנשים, פועלת למען הצלת משפחתה. ההנגדה והמתח הנוצרים בין תומס המפיסטוטאלי שמבקש להמנות עם האנשים הגדולים של גרמניה ומגלם ברוחו את שגעון הגדלות הארי, לבין סשה המחללת בלהט ליבה ובכח אהבתה לאחיה את כל כללי ההגינות האנושית – הם אלו שמטעינים את הסיפור בארוס המרשים שלו גם אם שתי הדמויות קרירות מהבחינה המינית משום שהוויתם הסתלפה במידה כזו שכל מקורות החיים הפנימיים שלהם הזדהמו.

עולמם של שני הגיבורים נטוע אמנם בשני המשטרים הדכאנים והמרושעים של המאה העשרים אבל הוא מבטא את הראליזציה של החרדה האיומה ביותר של תקופתינו. בלי להפחית דבר מכוחו לספר על הרגע ההיסטורי המסויים הזה ועל משמעויותיו, הספר לא היה מגיע להישג שהגיע אליו אלמלא היה מכה את הקורא הלם ההכרה שהוא אינו כלוא בעבר; שהדרמה של הכניעה האפשרית לכוחות השולטים בחיינו נכונה היום כפי שהיתה אז. מה אם גם אנחנו, שואל הקורא, בני חורין בחברת הצריכה המערבית נאלצים לוותר, בעידן זה של קפיטליזים התאגידי, על הזהות האישית שלנו לא פחות מהם, מתומס ומסשה עבדי האידיאולוגיות הגדולות? מה אם אנחנו שבנקים להשקעות הימרו בכספי הפנסיה שלנו והפסידו; שעודדו אותנו ללוות כדי לרכוש נכסי נדלן שאיבדו ברגע כמעט את כל ערכם וזיקנתנו עלולה להיות מרה אם לא נמהר ונעשה משהו חריג, משהו נועז שלא הולם את אופיינו שכן אנחנו – כולנו בסך הכל אנשים לא רעים?

זו הזיקה המצמררת שמשרטט ברעם בין אירופה של שנות הארבעים, בה היו הנסיבות והתנאים קיצוניים באופן גלוי, לבין המערב הממוסחר, החומרני והשאנן של זמננו בו הדיקטטורה חדשה וסמוייה יותר. הופעתה של חברת "מילטון" האמריקאית בה עובד תומס בגרמניה והתפשטותה בכל היבשת מהווה רמז מובהק לקפיטליזם כצורתו החדשה של שלטון דורסני המתחיל לבסס את מעמדו כסכנה הממשית של המאה העשרים ואחת. השאלה מה אם? ההיפותזה המדכאת שתנאים קיצונים יכולים להצמיח חברה המפנה עורף לאנושיות הבסיסית בכל מקום וזמן היא מתנאיו החשובים של הרומן ההיסטורי ו"אנשים טובים" מקיים אותו.

החיפוש אחרי אפשרויות חדשות וצורות חדשות של ביטוי ודרכים חדשות שאפשר לסלול הם מתנאיה החשובים של הכתיבה, וניר ברעם מקיים גם אותם. הוא העז לפנות למחוזות חדשים שלפניו, ודאי בני דורו, לא העלו על דעתם. הוא הוציא את הספרות העברית מהמקום ומהלשון.

הסופר האנגלי, ג'וליאן בארנס השיב פעם ברוגז גלוי על השאלה לאיזה כיוון תפנה יצירתו הבאה, שהעובדה שכתב על התוכי של פלובר לא אומרת בהכרח שספרו הבא יעסוק באוגר של טולסטוי.

ואת זה אני בעצם אומרת לניר יותר משאני אומרת לכם, אבל אני בטוחה שהוא כבר יודע את זה.\

עוד ביקורות על אנשים טובים

הספר "אנשים טובים "

פרק מ"אנשים טובים "

ראיונות על "אנשים טובים "

"כל אחד מאיתנו הוא נתין של הרייך השלישי ": ניר ברעם על "אנשים טובים "

בגובה העיניים עם ניר ברעם

ניר ברעם מדבר בטלוויזיה על "אנשים טובים"

עוד ראיון טלוויזיוני עם ניר ברעם

שיחה ברדיו על "אנשים טובים "

רנה ורבין עורכת   ממליצה

ביקורות בעד ונגד "אנשים טובים "

אנשים קטנים :ניסים קלדרון על "אנשים טובים ":

הקונפורמיסטים :נעמה שפי על "אנשים טובים "

חדירה ללב הלילה :ראובן מירן על "אנשים טובים "

הרומן האירופי החדש של ניר ברעם :קובי בן שמחון על "אנשים טובים "

"אנשים טובים "האומנם ? גד גזית על הספר

דן לחמן על "אנשים טובים "

הכל אנשים :יובל אביבי על "אנשים טובים "

יומרני היקר : דוד רוזנטל על "אנשים טובים "

המקצוענים "אייל דותן על "אנשים טובים "

האיש שרצה יותר מידי :אריק גלסנר על "אנשים טובים "

וגם

יגאל גודקוב על "אנשים טובים "

אוריה בר מאיר על "אנשים טובים "

שמואל גרג'י על "אנשים טובים "

ניר גולדברג על "אנשים טובים "

אריאלה רביב על "אנשים טובים "

תמי על "אנשים טובים "

 גל אלגר על "אנשים טובים "

עדנה אברמסון על "אנשים טובים "

יוסי נפקר על "אנשים טובים "

בלוגרית על "אנשים טובים"

אביגיל בורשטין מעירה על "אנשים טובים "

 מכתב למערכת נגד ניר ברעם

"אנשים טובים " בשפות אחרות

 אלי אשד סוקר את הקריירה של ניר ברעם :החלומות של ניר ברעם

וראו עוד רומן היסטורי על תקופת מלחמת העולם השנייה

הייתי רוצח המונים נאצי :על "נוטות החסד "

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על מקומו הספרותי של "אנשים טובים " מאת ניר ברעם

  1. מאת אין חידוש בכך שהקפיטליזם החדש הוא סוג של טוטליטריזם חודרני והרסני יותר מהמשטרים הטוטליטרים הישנים:‏

    מפני שהוא מלהטט בתוך הנפש ולא כופה כביכול דבר בכוח. שליטה מבפנים במקום שליטה מבחוץ. מתוחכם פי אלף ובלתי ניתן פי אלף למיגור. דווקא מפני שזו הבעיה, אין מקום לכתוב בדרך הישנה, כמו שעושה ברעם, על המצב החדש. נכון שתמיד נחמד וברור לפגוש את מה שכבר היכרנו.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*