"יושבות"- סיפור קצר ליום השבת

 

באמצע רחוב ידידיה, לא רחוק מפינת רחוב שטרן, בצד של הבתים הזוגיים, ניתן לראות שמונה שולחנות עץ וכיסאות סביבם. אם תכנס לחלל בית הקפה המואר היטב תראה עוד 6 שולחנות שגודשים את החלל הצר, מימין דלפק ואחריו מכונת קפה, מטחנת פולים וקופה, ומס' מגשים עליהם מני עוגות ועוגיות.

אם תכנס בשעות הבוקר, מעט לפני שלהט שמש הצהריים תדחיס את אויר הרחוב, ובעוד רכבים של נוסעים לעבודתם עדיין חוצים את הרחוב הרחב, תבחין לצד דלת הכניסה בשתים או שלוש נשים לא צעירות. אם תביט עליהן לאורך זמן תבחין שברוב הזמן בו הן ישובות כמעט ולא נשמע קולן בשיח, והן לוטשות עיניים עייפות אל הרחוב, מיטיבות את שיערותיהן ולוגמות מן הקפה שנתקרר. אם תתקרב מעט יותר, אולי תסב לאחד השולחנות שנותרים ריקים לרוב בשעות אלו, תשמע שפעם בכמה זמן, כן מועברות פיסות מידע בינהן, לא רבות, אך כשלהבות זעירות ביום חם שכזה, הן ניצתות ומבעירות שיחה נלהבת ולוהבת שתוצאותיה, גם אם לא רבה, ודאי שאת זחלת הזמן האיטי, ניצחה.

אם תביט על האחת, שחולצת משי לבנה-צהבהבה לעורה, ובשיערה הלבן היא מצביעה על כך שבגיל אותו היא עונדת כנזר, ההבדלים בין איש לאישה מטשטשים, ונדמה האחד לשניה, והשניה לאחד. אם תביט, אותה אישה, בחולצת המשי וחצאית הפליסה השחורה, מפנה את מבטה לחברתה ששערה צבוע לגוון תכלכל-סגלגל ומסודר ברעמה שמקיפה את ראשה ושואלת, אם יודעת היא את מי ראתה לפני שבוע בכניסה לבניין שסמוך לסניף בנק מסד לא רחוק משם.

חברתה, שמושכת את מבטה שמתקשה להנתק מעל זוג גברים צעירים, שלפי הכתמים על מכנסי העבודה שלהם עוסקים בשיפוץ ובניה, את המשקאות הקרים שלהם לוגמים הישר מצוואר הבקבוק ויושבים סביב השולחן הקיצוני בין אלו שחוץ לבית הקפה, תסב את ראשה אל הראשונה ותשאל, מי? האישה בשיער הלבן תעקוב במבטה לעבר המקום בו היו מקובעות עיני חברתה, ואף היא תביט על זוג הפועלים השותים, בעוד המלצרית הצעירה מגישה להם צלחת עליה שני מאפים גדולים, ושני מזלגות. המלצרית מניחה את הצלחת, ופונה שוב פנימה אל תוך בית הקפה, שם תתישב על כיסא בודד שמונח לצד הדלפק, ממתינה למשימות נוספות. לצד המלצרית עומד מנהל בית הקפה, גבר צעיר בשנות השלושים לחיו, וכותב על גבי מחברת, אולי סכומים, אולי סכומים שעליו להכין, אולי לאחד הספקים, שלעיתים מגיע אל בית הקפה ופורק אל תוכו סחורה שונה. לעיתים יהיו אלו בקבוקי משקה, מאפים ואף מפיות נייר או סכו"ם.

עתה תורה של האישה לבנת השיער למשוך את מבטה חזרה אל רעותה שמבטה כבר נדד חזרה אל הרחוב, ולשאול שוב, אז את יודעת את מי ראיתי שם, ליד בנק מסד? סגלגלת השיער מחזירה את פניה הפעם במהירות רבה יותר ושואלת, מי? ראובן צנטנר, עונה הראשונה, ולוגמת את שארית הקפה מהספל. מי? מקשה השניה, אני לא מכירה אותו. ראובן צנטנר, חוזרת לבנת השיער, את זוכרת את הרמן, אחיו של ארווין, בעלי? זה שעבד בסולל בונה ונסע באפריקה, ובנה שם כבישים. אז הוא התחתן עם אחותו של ראובן צנטנר. סגלגלת השיער מעווה את פניה בתמיהה ושואלת, הרמן עוד חי? לבנת השיער והחולצה מכה בידה על השולחן, בטח שלא, הוא נפטר לפני עשרים שנה, הביטי, אני ראיתי את האח של אישתו, והוא, כמה שהוא הזדקן, היה עם הליכון כזה, שעוזר ללכת, מיד שרה. אבל אותו ראיתי נכנס לבנין שליד בנק מסד. הוא בעצם הכיר להרמן את אחותו, כלומר את אשתו, עוד לפני ארבעים ושמונה הוא הכיר לו אותה, הוא הכיר אותו במחנות, וכשנפגשו באלנבי פתאום, כשהרמן חיפש עבודה, הוא הכיר לו אותה.

 סגלגלת השיער, שחולצתה, אמנם עשויית אריג דמוי משי, אך נמוך בטיבו מאריג חולצת הראשונה, וגוונו ורוד, פולטת מעין קול שמשמעו בין הסכמה להפתעה ושבה לשאת את מבטה אל עבר זוג הבנאים, שהחלו מונים מטבעות ולהניחם על השולחן. צחורת השיער לא שמה ליבה לאנחת חברתה והמשיכה, הוא, הרמן זאת אומרת, סיפר לי שכששלחו אותו עם ההגנה, הוא היה מם-כף, כששלחו אותו במלחמה ללטרון, הוא ראה בכיתה שלו אחד שהכיר עוד מהמחנה, ולא זכר איך קוראים לו. ההוא לא ידע מילה בעברית כי מהאוניה שלחו אותם הרי ישר לקרב, והרמן ניסה לדבר איתו אידיש, וההוא רק אמר כן, כן ככה, ולא דיבר יותר מדי. אז, הרמן אמר לי, אז הוא נזכר מאיפה הוא הכיר אותו. האיש הזה היה איתו במחנה, אבל הוא היה שומר בקנטינה של הגרמנים, שומר, והרמן לא הבין מה הוא עושה שם בכלל. טוב, הוא בטח היה בהלם או משהו כזה, את יודעת, הוא אף פעם לא אהב לדבר על זה, הרמן זאת אומרת.

הבנאים קמו ממקומם והלכו במורד הרחוב, תוך שהם מפטירים שלום רפה למלצרית, שהחלה מפנה מהשולחן את הבקבוקים הריקים וצלחת המאפים. לבנת השיער וסגלגלת השיער עקבו אחר תנועותיה.

לבנת השיער המשיכה, הוא הרמן נפצע בקרב הזה וישב אחר כך בסרפנד חצי שנה עד שהצליח ללכת חזרה, ואת זוכרת אותו? הוא היה כזה גבר חזק, גבוה. לבנת השיער סיימה את דבריה, העבירה בטפיחת יד פרור מעל חולצתה, ושבה להביט על הרחוב, יחד עם חברתה שעשתה כך עוד לפניה.

סגלגלת השיער נאנחה שוב אנחה שחציה סיפוק וחציה כאב ואמרה בקול חלש, כן, היה גבר גבוה ויפה הרמן, נכון, כבר עשרים שנה שנפטר.

אל בית הקפה נכנס גבר השנות הארבעים לחייו, חולצת כפתורים מפוספסת תחובה במכנסיו, וניגש אל הדלפק. שתי הנשים, יושבות השולחן שלצד הכניסה, עקבו אחריו במבטן, ובלי משים, פיה של אחת מהן נפער מעט, רק מעט.

הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*