המאמר שחלקו הראשון מוצג כאן  עוסק בתולדות ארץ ישראל מנקודת מבט פרטית לכאורה , מנקודת תולדותיו של בית כנסת שכונתי בתל אביב בית כנסת הגר”א ברחוב הירקון בתל אביב .

פרופסור רוזנסון מראה איך מקום ספציפי  עשוי ללמד על היסטוריה של מרחב שלם סביבו  ואיך הוא יכול להוסיף על הזכרון הקשור לבנין או דמות מסוימת.חלקו הראשון של המאמר יעסוק בנושא באופו כללי.  המאמר יתאר בקצרה את תולדות חייו של בית הכנסת וימחיש איך זכרון היסטורי עשוי להשמר על ידי כתובות ההקדשה והספרים שנמצאים בבית הכנסת הגר”א. בחלקו השני יעסוק בנושא מבחינה פרטית יותר.

בית הכנסת הגר”א –  הוא בית הכנסת הליטאי הראשון בתל אביב.  הוא נוסד בשנת ה’תרצ”ד (1934 על ידי הרב יוסף צבי הלוי,  ובידי הרב אליהו לנדא . בית הכנסת הוקם ברחוב הירקון, על מגרש שתרמה העירייה ובמימונה החלקי. כל מנהגי בית הכנסת היו כמנהג הגר”א, ובשנותיו הטובות התפללו בו כמאתיים מתפללים קבועים. כיום בית הכנסת פעיל חלקית, מתקיימים בו שיעורי תורה, תפילות וסעודות שבת‏[8

מאמר זה הוא אחד הסקירות הבודדות היחידות הקיימות כיום על תולדות בית כנסת ספציפי בארץ ובוודאי באיזור תל אביב.לאמיתו של דבר בית הכנסת היחיד שזכה לסקירה מפורטת כזאת על תולדותיו הוא בית כנסת “החורבה” בירושלים ששוחזר לאחרונה,ונבנה בידי סבו של אחד ממקימי בית כנסת הגר”א ,הרב אליהו לנדא. יש לקוות שבעקבות סקירה זאת יכתבו מאמרים מקבילים על בתי כנסת אחרים בתל אביב ותולדותיהם.

תלמידי הגר''א בארץ ישראל:
היסטוריה, הגות, ריאליה - קובץ מחקרים

המאמר לקוח מ”תלמידי הגר”א בארץ ישראל – היסטוריה, הגות, ריאליה” שיצא לאור בהוצאת מכללת אפרתה, ירושלים, תשע”א, עמ’ 177 – 210.‘בית הכנסת שעל שם גאון עוזנו’[1] – על בית כנסת הגר”א בתל אביב

מאת ישראל רוזנסון

חלק א’

בית כנסת כ’מחוז זיכרון’

כתובת עם שם בית הכנסת הגר”א  צילמה דינה מרקון

ניתן ללמוד את קורותיהם של בתי כנסת במעגלי הקשר שונים ומגוונים; וגם אם רק מעטים מהם זכו למעמד לאומי מוכר,[2] רובם ככולם הם חלק מסיפורה של סביבה-מרחב, חברה, קהילה, עדה או תרבות מיוחדת. ניתן אפוא להבין קורות בית כנסת בהקשרים אלו, וניתן ללומדן כעניין העומד בפני עצמו הקשור למעמדו בעיני ציבור מתפלליו הספציפיים. קורותיו של בית כנסת יכולות לפי זה להיות ‘מקרה פרטי’ של לימוד העבר, וטעונה בירור בפני עצמו היא השאלה איך ישתלבו קורות אלו ב’תמונה הגדולה’: האם יהיו בבחינת ‘בניין אב’ להכרת ‘הסיפור הגדול’ יותר, וכמעין לבנה בבסיס שעליו מושתתת פעולה אינדוקטיבית של איסוף פרטים והאחדתם לתמונה היסטורית רחבה יותר, או שיוותרו כזיכרון עצמאי יחסית הנשזר באופן רופף במרקם של זיכרון כללי הימנו.

הדגש שיושם להלן בחקירת ‘בית הכנסת הגר”א’ בדרום תל אביב, לא יתעלם מזיקתו לסביבתו המיוחדת בעיר, אך ייסוב בעיקר על מעמדו כנוצר זכר הגר”א; מבחינה זו ניתן לראותו כ’מחוז זיכרון’ הקשור לתופעה הכללית של זיכרון אישים ואידיאולוגיות (בניסוח זה נושבת רוח דברים מפורסמים שכתב פייר נורה במאמרו על ‘הבעיה של המקום’[3]) באמצעות בתי כנסת, ובדגש זה ייחקר בשורות הבאות.

נעסוק בבית הכנסת הגר”א ברחוב הירקון 42 בתל אביב שנוסד בשנת תרצ”ד (1934). כמוהו כבתי כנסת רבים בתל אביב, בשלב זה לא נכתב עדיין סיפורו הרשמי,  וגם על זיקתו לתל אביב, לא נאמר הרבה.[4] בשורות הבאות נעלה נקודות מספר הקשורות לסיפור זה; יחד עם זאת, לבד מעצם הסיפור, בית הכנסת הזה מציג מודעות עמוקה ומתמשכת לזיכרון ולהנצחה. אכן, בהתחשב במעמדו כבית כנסת שכונתי לא-גדול במיוחד שאינו שונה בממדיו מבתי כנסת רבים אחרים, הוא זכה למוניטין, ומרבים להזכירו במקומות שונים. חזיתו וחללו עשירים בלוחות זיכרון והנצחה מעניינים (להלן), מצויים בו ספרי קודש וגמ”ח המשרתים את קהיליית המתפללים כבר משנותיו הראשונות, והגבאי ר’ דוד זאובר, המשרת בקודש בעת כתיבת הדברים, ומכהן בו זה עשרות שנים,[5] מודע לייחודו ולזיקתו לגר”א,[6] ומכיר היטב את קורותיו.[7]

להלן נעסוק בבחינות מסוימות של בית כנסת הגר”א כמחוז זיכרון; נבחן בקצרה את קורותיו, נתאר את דרכי ההנצחה הקשורות במבנה, נעמוד על אישים מסוימים הקשורים בו, ובניסיון – לא-קל יש לומר – לאיזו סינתזה, נעמוד על מעמדו כמשקף זיכרונות שונים הקשורים בגר”א.

בית הכנסת הגר”א – כתובות וספרים

שלט בית הכנסת “הגר”א” ברחוב הירקון. צילמה דינה מרקון

מפגש בהווה עם בית הכנסת מגלה כתובות מעניינות רבות המעטרות את מרחבו הפיסי וחומר כתוב המצוי בו; בשניהם יש חומר רב ערך שיש בו כדי לתרום לליבון תולדות בית הכנסת וכדי להבין את דפוסי ההנצחה הקיימים בו.

תמונות של בית הכנסת משנות הארבעים מגלות מעל פתח הכניסה הראשי כתובת: “בי’ הכנ’ הגרא זצוק”ל”. הכתובת המקבלת היום בכניסה את פני באי הבית, ממוקמת באותו מקום, והיא ככל הנראה משנות השישים (הרב הלוי הנזכר בה נפטר בשנת תש”ך 1960), מכריזה: “בית הכנסת הגר”א / ע”ש רבינו אליהו הגאון מווילנא זיע”א / נבנה בשנת תרצ”ד / המייסד רבי יוסף צבי הלוי זצ”ל / אב”ד יפו ותל אביב”, אות וסימן להערצה הרבה שהגו למייסד.

במבואה מקדמים את פני הנכנסים לוחות זיכרון משיש נושאי כתובות, הנעוצים בשני קירות – הימני והשמאלי של הכניסה; צפיפותם על רקע השטח הקטן של המבואה יוצרת תחושה של חדר הנצחה מיוחד. לחלקם אופי מסורתי של הנצחת מתפללי בית הכנסת והתורמים לו, ובחלקם יש זכר לייסוד, למייסדים ולאישיות נכבדה שביקרה בו. בקיר מימין, לוח שבעמודה הימנית שלו, במקבץ השורות העליון, נכתב: “חברת מאה שערים בע”מ ת”א נדבה את המגרש ומאתים ואחד לא”י במזומנים לבניין בית הכנסת / ע”ש הגאון רבנו אליהו זצ”ל מוילנה / תרצ”ד / לוח הכבוד / למזכרת עולם“. מתחת למקבץ שורות זה נכתב:

ועד המיסדים והבונים של ביהכנ”ס הגר”א / הרה”ג רבי יוסף צבי הלוי שליט”א בהרב אברהם זצ”ל / מ”ר שמעון דוד רוזנפלד יו”ר ב”ר עזריאל זעליג ז”ל / ” [=מ”ר] חיים נח גולדשמיד בהרב ר’ שמואל דב שליט”א / ” יצחק יעקב מרקמן ב”ר אברהם יהודה ז”ל / ” נפתלי הערץ זלבנסקי ב”ר דוד הלוי ז”ל / הרב מנחם מאניש יפה בהרב בן ציון ז”ל / מ”ר יצחק מורל ב”ר איסר ז”ל / ” אברהם זאב וולפזון ב”ר יהושע ז”ל / הרב אלי’ ב”ר אלעזר לנדא נכד הגר”א / הרב מרדכי רוביץ ב”ר ישראל,

מקבץ המשפטים שמתחתיו פותח ב”אלה יעמדו על הברכה / […]”, ובו רשימת הנודבים; הראשונים שנזכרו שם הם: ‘מ”ר שמעון רוזנפלד’ הנמנה גם בין המייסדים, ו’בצלאל דבלצקי’ שהוזכר בהקשרים רבים אחרים. ללוח זה היה קשר ישיר למנהגי הזכרת הנשמות בבית הכנסת, כפי שעולה מסעיף עשירי בתקנון שלו (להלן): “י. לסדר הזכרת נשמות ד”פ בשנה, ז”א ג’ רגלים ויוהכ”פ לנשמות אלו החקוקים שמותם (באבן שיש) בפנים עזרת ביהכנ”ס . בראש וראשון יהיה הזכ”נ שם הנדיב ר’ שמעון ב”ר עזריאל זליג רוזנפלד זצ”ל לנצוח שם וזכר הגר”א ז”ל”.

בעמודה השנייה, משמאל, נחקקו בשורות העיליות השמות: “ה”ה טוביה מוקיטוב בן דוב ורייזל / ה”ה רוב מוקיטוב בן טוביה ורייזל / מהנדס אליעזר אלינסון /”, ובשורה שמתחת: “שנה מאיר תל אביב / בו עלה ר’ מאיר ב”ר יעקב דיזנגוף נ”י / לשנת השבעים וחמשה לאיו”ש לברכה / […]”. בצד המשפטים הללו נכתבו ראשי התיבות: “לפ”ק” המציינים שנה עברית. ‘מאיר תל אביב’ מובלט בנקודות מעל האותיות כשיטה הידועה לציון הגימטרייה של השנה. יש במשפט הזה רמז לשמו (מאיר) ולמעמדו כ’מאירה של תל אביב’; והמניין של ‘מאיר תל אביב’ עולה ל-696 שהוא גם מניינה של השנה – ‘תרצ”ו’ 1936 (להלן).

בהמשך הקיר בצד ימין של המבואה, משמאל ללוח שתואר לעיל, נעוץ לוח הנצחה לנפטרים.

מצד שמאל של המבואה, לוחות הנצחה נוספים לנפטרי בית הכנסת. ביניהם מנכדיו ומייסדיו; לענייננו חשובים הרב ישראלי-אישראלוב ורעייתו, הרב אליהו לנדא המוגדר בכתובת כ’נכד הגר”א’, וצאצאים נוספים של הגר”א המצוינים בסימן ‘נו”נ [=נכד ונין’) לגר”א’. בקיר הזה, מימין למתואר, לוח הנצחה לנספים בשואה הי”ד, ביניהם גם מהנרצחים בווילנה.

פנים בית כנסת “הגר”א ” צילמה דינה מרקון.

בתוך בית הכנסת, במסדרון המערבי שמעליו ניצבת עזרת נשים נמצא שלט הנצחה: “לזכרון בהיכל ה’ / ביהכנ”ס הגר”א מאה שערים / חברי חברת משניות […]”; נמנית שם רשימת חברי ‘החברה’ ותומכיה. בקיר הדרומי נחצבה מין גומחה מלבנית קטנה שבשוליה הוצבו דלתות זכוכית, המשמשת אוצר לשמונה עשרה ספריו של הרב יוסף צבי הלוי, ומעליה כתובת המעוטרת בקצה העליון שלה במגן דוד שבתוכו דמות כד. מובעת בה ההערכה הרבה למייסד הדגול: “יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו / לזכר הרה”ג ר’ יוסף צבי הלוי זצ”ל  / אב”ד תל אביב יפו / נפטר ד אדר תש”ך”.

בקיר המזרחי מימין לארון הקודש מוצבת מסגרת זכוכית המכסה על לוח קלף: “מנהגי תפילה מהגאון רבינו אליהו זצ”ל מוילנא / העתק מה שכתוב על לוח בכותל המערבי של בית מדרש הגר”א (קלויז החסיד) / […]”, ובהמשך מופיעים נ”ג [=53] מנהגי הגר”א התקפים בחיי היומיום של בית הכנסת, בתפילות השונות ובמועדים השונים. בכותל המזרח, מצד שמאל לארון הקודש היה נעוץ בעבר שלט שעל פיו תודרך הציבור איך לנהוג באמירת ‘קדושה’ לפי נוסח הגר”א;[8] כלומר, לא לקרוא בקול רם את קטעי ה’קדושה’ הרלוונטיים.[9] עניין זה תועד גם ברשימת מנהגי בית הכנסת הגר”א שהתפרסמה על ידי הרב דבליצקי: “בקדושה רק חזן אמר נקדש וכו’ והקהל ענה קדוש וכו’ “.[10]

בבית הכנסת שמורים מחזורי ענק למועדים שהודפסו בדפוס האחים ראם בווילנה. מתפללים בהם עד היום (להלן); כן שמור בו היום ספר הגמ”ח ההדור והמפואר של חברת ‘אחדות’ (להלן); ניכר בו המאמץ הבלתי רגיל לשוות לזיכרון ועדי הגמ”ח משנת ת”ש 1940 ותש”י 1950, ולזיכרון התורמים; מופיעה בו תמונה מרשימה ביותר של הרב ישראלוביץ-ישראלי. הדרו של הספר מעיד על החשיבות שייחסו למפעל; ויחד עם זאת, הדפים הריקים הרבים מעלים את התחושה כי נתגלע קושי כזה או אחר להנציח את התורמים באופן עקבי בדרך אמנותית כל כך.

קורות בית הכנסת

צילמה דינה מרקון.

בית הכנסת הידוע בשמו הרשמי – ‘בית הכנסת הגר”א’ בתל אביב החל להיבנות בקיץ  תרצ”ד 1934.[11] על ציון המועד בחודש תמוז ראו להלן; בתקנון משנת תש”ו 1946 נכתב: “נוסד בחדש מנחם אב תרצ”ד”, ואין להוציא מכלל אפשרות שיש בהידבקות לחודש זה דווקא משום הד לתפיסתו כמקום בנייה והתחדשות בעל משמעות דתית.[12]

באופן המקובל לציון כתובות של מבנים ואתרים עירוניים, כתובתו היא רחוב הירקון 42, אך בפרסומים שונים בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת הובלט מאוד מיקומו של בית הכנסת בשכונה הקטנה ‘מאה שערים’ שהוקמה החל מסוף שנות העשרים מדרום לשכונת גאולה וכהמשך לה, בואכה הפרבר היפואי מנשייה.[13] (לקרבת בית הכנסת ליפו הייתה גם משמעות הלכתית![14]). בהקשר זה מדובר על שכונת ספר וביטוי לכך היה בימי המאורעות (1939-36) ובמלחמת העצמאות כשנוצר קושי רציני להגיע לבית הכנסת בגלל החשש מצליפות ממסגד חסן בק ומתפלליו נאלצו ללכת בנתיבים מסוימים שלא היו חשופים לעינם הבוחנת של היושבים בצריחו.[15] לאחר קום המדינה ייחודה של השכונה היטשטש; היא נבלעה בסביבתה ושמה לא נשמר.[16] מבחינת מרקם החיים התל-אביבי של שנות השלושים והארבעים, סביבה זו נמצאה בסמוך לאזורים של תרבות ובילוי (מפגש רחוב אלנבי וחוף הים[17]), אך נגעה גם בשכונות שנתפסו כחלק מאזור מעבר, שכונות ספר שלא תמיד מעמדן הסוציו-אקונומי היה מן הגבוהים.

חשוב לציין כי הזיקה של בית הכנסת לשכונת ‘מאה שערים’ לא הייתה גיאוגרפית-טכנית גרידא, מדבריו של הרב יוסף צבי הלוי, שהושמעו בטקס יריית אבן הפינה עולה קשר עמוק יותר – רעיוני במהותו:

זה היום עשה ד’ נגילה ונשמחה בו, יש לנו היום שתי חגיגות, א’ על סיום השכונה, ב’ על תחלת הנחת אבן הפנה לבנין בית הכנסת […] א”כ יש לנו שתי שמחות, שמחת סיום בניני שכונת מאה שערים ושמחה של התחלת הבנין הבית כנסת והכל בעזרת ה’ הילכך זה היום עשה ד’ נגילה על הסיום ונשמח על התחלה לבנין בית הכנסת, כל השטח של שכונת מאה שערים והסביבה היתה שממה והרי חול, בוני שכונת מאה שערים היו החלוצים הראשונים ומעוררים לבנות כל הסביבה חברי בני מאה שערים בעוזר השם יתברך עלה בידם לבנות על מגרשיהם בתים לדורות לקיים מצות ישוב הארץ ישראל נתקיים כמו שאמר אבינו יצחק ומצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ד’, בניני מאה שערים היו גרעיני הישוב של כל הסביבה, ולא נאמר כי כחנו ועוצם ידינו עשה את החיל הזה אלא מאת ד’ היתה זאת. […].[18]

מעבר למליצה הנאה על הזיקה שבין הקמת מוסד רוחני לסביבתו הבנויה והצגת שניהם כמימוש של מצוות ישוב ארץ ישראל, טמון בדרשה קישור מעניין בין בית הכנסת לשכונה: “המגרש הזה הוא אחד מהמאה המגרשים של השכונה והוא המגרש האחרון, ובבנין בית הכנסת הזה שאנחנו מניחים היום האבן הפנה משלימין ומסיימים בניני מאה שערים […]”.[19] המונח הידוע ‘מאה שערים’ נתפס כמציין מאה בתים (שלא כבפסוק המקורי, כאן ‘שער’=בית); הבניין המסיים – במקרה דנן בית הכנסת – הופך אפוא להיות זה המעניק את המשמעות הרוחנית למקבץ הבתים הנושא את השם הידוע ‘מאה שערים’. ואפשר, מהדהד כאן גם זכר לשכונת ‘מאה שערים’ בירושלים. הרב יוסף צבי הלוי היה ממייסדי ישיבת ‘מאה שערים’,[20] וקשה שלא להיזכר ברמזים שתלו החוגים של תלמידי הגר”א בשם ‘מאה שערים’ בירושלים,[21] ובזיקתו האפשרית של הרב יוסף צבי הלוי אליהם, אין לשלול זיקה סמלית בין הרעיונות שנתלו בהרחבת ירושלים על ידי ‘מאה שערים’ להרחבת תל אביב על ידי שכונה בעלת שם דומה.[22]

חתך האוכלוסייה בסביבת בית הכנסת היה מגוון, ובשנות השלושים התגוררו שם רבים שעלו בשנים אלו מווילנה (הרב ישראלי-ישראלוב שיוזכר רבות בהמשך הדברים התגורר ממש בסמוך, בבית שמאחורי בית הכנסת, רחוב יונה הנביא 14; הוא הרבה לסייע בקליטת עולים מווילנה שהספיקו להימלט בטרם ירד הכורת על יהדות העיר[23]), וכן ציבור שהעדיף שלא להתפלל ב’נוסח ספרד’. בחוגים שסבבו את בית הכנסת ראו את הליטוואקים בהגדרתם הרחבה כקהל יעד רצוי לבית הכנסת ולתמיכה בו. כך עולה ממודעת הקוראת לתמיכה הפונה “לתושבי יפו תל אביב וסביבותיה מתפללי נוסח אשכנז […], ובהערת שוליים צוין: “ביחוד ראוי ונכון לכל אלה השייכים מתייחסים למשפחת הגר”א, תלמידיו ותלמידיהון זי”ע ולכל אנשי ליטא וקורלנד, ילידי ותושבי וילנא, קאוונא, הוראדנא, מינסק, ומדינות פולין: סובולק, לאמזע, סערהיי, וערי רייסין: שקאלב, מאהליב וכו’ להתאחד לעזור איש את רעהו בקיום בית הכנסת […]”. בבית הכנסת אכן נכחו מצאצאי הגר”א, ראש וראשון שבהם הרב אליהו לנדא, כפי שעולה מכתובת ההנצחה של מתפלליו (לעיל) ונרמז גם בפנייה זו. יצוין כי בסמוך, ברחוב יונה הנביא 27, היה בית כנסת אחר שבו התפללו בנוסח ספרד – ‘בית שלמה’ (נוסד: לפי השלט בכניסה – תרפ”ב 1922; בתיאורים אחדים – תר”ף 1920), ובו התרכזו בעיקר יוצאי ווהלין.[24]

בית הכנסת הגר”א ניבנה על מגרש שהעניקה עיריית תל אביב, והעירייה אף השתתפה במימון חלקי של הבנייה (הגם שהשכונה עצמה נתפסה כחלק מרצועת שכונות שלא היו חלק אינטגראלי מתל אביב[25]). הפעולה בוצעה באמצעות חברה שנשאה את שם השכונה – ‘חברת מאה שערים ת”א’ (לפי עדות הכתובת בכניסה [לעיל]: “חברת מאה שערים בע”מ ת”א נדבה את המגרש ומאתים ואחד לא”י במזומנים לבניין בית הכנסת / ע”ש הגאון רבנו אליהו זצ”ל מוילנה / […]”). תוכנית להקמת בית כנסת בנוסח הגר”א עלתה כבר ב-1924, שעה שהרב יוסף צבי הלוי פתח במסכת התכתבויות עם מאיר דיזנגוף ראש העירייה ושכנעו לסייע בהקמת בית הכנסת. ההוקרה לדיזנגוף הובעה בלוח הנצחה שנקבע במבואה (לעיל), ובו כונה ‘מאיר תל אביב’. השלט נקבע בשנת תרצ”ו 1936 והוקדש לביקורו של דיזנגוף במקום ועלייתו לתורה במלאת לו שבעים וחמש; היה זה זמן קצר לפני פטירתו בעשרת ימי תשובה תרצ”ז (29.9.36).

מאיר דיזינגוף

בטקס חגיגי של הנחת אבן הפינה (כ בתמוז תרצ”ד[26]) נישאו נאומים ודברי תורה; פתח הרב יוסף צבי הלוי ואחריו החרו החזיקו הרבנים הראשיים לתל אביב ולפתח תקווה ואחרים.[27] דווח שהדגישו את הציפייה להיות המקום ‘זכר עולם לגאון’, ואת היותו של הגאון ‘הראשון לעורר ליישוב ארץ ישראל’.[28] הוקראה איגרת מיוחדת של הרב קוק לכבוד האירוע (להלן), שהתפרסמה על גבי כרוז מיוחד, בלוויית תוספת של היוזם – אחד מן המייסדים – הרב אליהו לנדא (להלן). בתוספתו לאיגרת הביא את חוות דעתו של הרב קוק בשאלת קיום טקס שיש בו מן החגיגיות (כונה ‘חגיגה’), המתקיים ב’שלושת השבועות’; הלכתית, הטקס הותר משום שיש בבניין מקדש המעט צד של בניין בית המקדש.[29]

הרב אליהו לנדא ממקימי בית כנסת הגר”א .

בניין בית הכנסת הוא מרווח ופשוט במבנהו החיצוני; הוא מתאים באופן כללי למגמה לבניית בתי כנסת ב’סגנון הבינלאומי’ (הבאוהאוס) שהייתה מקובלת בארץ בשנות השלושים.[30] גרם מדרגות המתגבה משפת הרחוב אל הכניסה מעניק תחושה מסוימת של עלייה אל הקודש. במונחים של תל אביב ניתן לראותו כבית כנסת בגודל בינוני, ובשנות הארבעים והחמישים דווח על כמאתיים מתפללים בו. הרב יוסף צבי הלוי זכה לתואר ‘מייסד בית הכנסת’ (היו שהבליטו את הרב אליהו לנדא [להלן] כ’מקים’[31]), ומכיוון שנמנו מייסדים נוספים (שמותיהם נחקקו בכתובת ההנצחה שבמבואה, לעיל), בתקנון דייקו וכינוהו “מיסד עיקרי של ביהכ”נ”. הרב הלוי כיהן בו כרב, ויותר מכך כסמכות רוחנית ראשונה במעלה. בסעיף החמישי לתקנון משנת תש”ו (להלן) נקבע: “ה. הנהלה רוחנית תהיה רק לפי דעת והסכם הגאון רבי יוסף צבי הלוי נ”י אב”ד תל אביב ויפו מיסד עיקרי של ביהכנ”ס”.

בשנות הארבעים היה מגיע לפרקים לבית הכנסת הרב יוסף כהנמן – ‘הגאון מפוניבז”, רבה של העיר בליטא וראש ישיבתה שעלה לארץ מעט לפני הפורענות הגדולה, ולימים מייסד ישיבת פוניבז’ בבני ברק; כשפקד את בית הכנסת היה דורש בפני הציבור יחד עם הרב הלוי.[32] במרוצת השנים הרב הלוי התקבל כמעין שילוב מנהיג רוחני-נשיא של בית הכנסת, ובפועל ידועים היו בו כרבנים – תיפקדו כמעבירי שעורים, פוסקים בסוגיות מסוימות וכו’ – גם אחרים; למשל הרב יחיאל הלוי ישראלי-ישראלוב, עד לפטירתו בשנת תש”ו 1946; דווח גם על הרב אליהו לנדא כרב בית הכנסת,[33] ובמהלך השנים ידע המקום גם רבנים נוספים: הוזכר שמו של רב ‘ליטאי’ הרב בנדט אהרן שמידט,[34] וכן הרב נחמן יהודה סילבר.[35]

הרב יוסף צבי הלוי היה קשור לבית הכנסת בקשר אמיץ עד אחרית ימיו (טקס ההלוויה שלו עבר בו[36]). הזיקה שלו לבית הכנסת בפרט ולשכונת מאה שערים בכלל נשענת מן הסתם גם על קרבת מגוריו (רחוב יונה הנביא 24) לבית הכנסת. בשנות כהונתו בבית הכנסת נהג להתפלל ‘ותיקין’ במעין מניין משלו – אחד משלושה מניינים שהיו בבית הכנסת בכל בוקר. בשנות הארבעים והחמישים קיבץ הרב הלוי קבוצת רבנים, בדרך כלל כאלה שלא הצליחו להגיע לכהונה רשמית במקום קבוע למעין ‘כולל רבנים’, שזכה לכינוי ‘כנסת הרבנים’, גוף שהוזכר במסמכים רשמיים שונים של בית הכנסת (סעיף תשיעי בתקנון: “להשתדל ביסוד ישיבת כנסת הרבנים שיהיה לכה”פ מנין של עשרה ת”ח רבנים, גדולי תורה בקביעות ושיהיה לזה תקציב שנתי לתומכם גם מקופת ביהכנ”ס עזרה לפי מרן הגאון רי”צ הלוי”; וגם להלן). מהתומכים החשובים במוסד הזה היה בצלאל דבליצקי.[37] היה מי שאפיין את הקבוצה במוצאה ‘הליטאי’.[38] דווח כי הם עסקו בתורה בבית הכנסת עד לשעות הצהריים (13:30-10:30), ואחר כך קבעו זמן למנחה גדולה. דווח כי בשנות המנדט קיבלו תמורת לימודם שלוש לירות לשבוע – סכום מכובד למדיי באותה העת. ראש הכולל היה הרב כ”ץ, תלמיד חכם חשוב שנודע גם בהווי התל-אביבי כמי שהיה עובר בימי ששי ב’שוק הכרמל’ הסמוך ומזהיר על סגירת הדוכנים לקראת שבת.

מדרכו של עולם, הרב יוסף צבי הלוי הפריד בין תפקידיו כאב בית דין של העיר הגדלה והולכת לבין הנהגת בית הכנסת; אולם, טקס אחד, נדיר למדיי, הקשור לתפקידו התל-אביבי הגדול יותר, התקיים בבית הכנסת. בלשונו של הרב דבליצקי: “[…] החליצות היה מסדר בבית הכנסת הגר”א, ומבעוד יום הכינו המקום על ידי ספסלים בצורת מ”ם מרובע. וכתב הרה”ג ר’ יצחק ידידיה פרנקל זצ”ל באחד ממאמריו, דמעולם לא ראה בית דין כזה ששלושת הדיינים הצדיקים הנ”ל בכו בדמעות שליש בשעת החליצות”.[39]

לאחר עלייתו של הרב ישראלי-ישראלוב (תרצ”ד 1934), התקיימה בהנהגתו בבית הכנסת פעילות נוסח מפעל ‘תפארת בחורים’ בווילנה (להלן), ובמסגרת זו למדו צעירים רבים. הרב ישראלי-ישראלוב יזם את היציאה החגיגית לחוף הסמוך בערב שביעי של פסח כדי לקרוא בציבור את ‘שירת הים’. אירוע אחר בשנה שצוין ברוב עם היה שמחת בית השואבה בחול המועד סוכות שהפך למעין הילולא לזכרו של הגר”א (להלן). בית הכנסת הזה זכה גם לחזנים ידועים למדיי; הידוע ביניהם, הגם שלא הותיר הקלטות מסודרות, היה אליעזר הלוי נובק, שבחיי היומיום כיהן כמזכירו של הרב מימון, והיה קשור למוסד הרב קוק (הוא שהה זמן רב בארצות הברית). במשך שנים (סביב שנות החמישים) הנעים בזמירותיו את חללו של בית כנסת שהמוניטין העיקרי שלו היה קשור דווקא לרצינות הלימוד והתפילה ברוח הגר”א. חזן נוסף היה יוסף טרבינוביץ.[40] גם הרב יוסף צבי הלוי היה ידוע כבעל יכולות בתחום החזנות, ומדי פעם (בעיקר בשבתות חשובות), עבר לפני התיבה; זכר לכך התיאור:

באהבתו הגדולה [של הרב הלוי] את ארץ ישראל לא זז ממנה במשך 68 שנה מלבד פעם אחת בה נזקק לרופא בווינה עקב מיחוש בגרונו. בהיותו בווינה החליט לנצל את הזמן ללמוד את תורת הנגינה, נכנס לקונסרבטוריון של וינה ולמד תווים וכללי שירה. וכששאלו אותו מדוע הוא עושה כך? ענה: ‘אני לוי! ולכן עלי לדעת לנגן ולשיר, כדי שאוכל למלא את תפקידי בבית המקדש ככתוב ולווים לשירם ולזמרם’. הרב היה מחונן בקול נעים וחיבר זמירות שזימר עם בני ביתו, וכשליח ציבור בבית הכנסת לברכת החודש ולתפילת נעילה.[41]

בבית הכנסת פעלה חברת גמ”ח שנודעה בשם ‘אחדות’. היא נוסדה בשנת ת”ש (רישיון מממשלת המנדט ניתן ב-22.1.40); בין המייסדים – שלושה עשר במספר – נמנו בצלאל דבליצקי (אביו של הרב שריה דבליצקי, להלן), הרב יחיאל ישראלי-ישראלוב, והייתה אף אישה אחת – חיה פרל ווינוגרדוב. בשנת תש”י (1950) מנה הוועד שבעה חברים, ביניהם בצלאל דבליצקי. הספר המפואר של הגמ”ח מוחזק עד היום בבית הכנסת (לעיל). כמו כן פעלה בו ‘חברת משניות’ שהונצחה – חבריה ותומכיה – בכתובת מיוחדת בקיר המערבי. יצוין כי כיעד הוכרז על תוכנית לימוד מקיפה יותר באמצעות ‘חברות’ שונות המנהלות במקצועות הלימוד ברוח הגר”א ([…] חברה תורה ונ”ך, חברה ש”ס, משנה עין יעקב, שו”ע, לשמור ולעשות ולקיים את פסקי הגר”א ז”ל והנהגותיו”[42]), אך ההנצחה בלוח רומזת כי ‘חברת המשניות’ הסטנדרטית יותר הייתה גם דומיננטית.

בשנות החמישים (?) עוטרו כותלי בית הכנסת בעיטורים שונים, ובקיר המערבי בציורי קיר, וזאת על ידי צייר שהתגורר בקרבת מקום. במבט אל הקיר המערבי, בצד שמאל, ציור בולט של הכותל המערבי; בצד ימין, והיום במטושטש למדיי, ככל הנראה הר סיני.[43]

במהלך השנים נעשה בבית הכנסת מאמץ לשמור את זכר הגר”א בדרכים שונות (להלן), ובמיוחד הוקפד על נוסח הגר”א בתפילה (הרב שריה דבליצקי שגדל בבית הכנסת מספר על הרב הלוי: “[..] היה ממייסדי בית הכנסת הגר”א שם ברחוב הירקון ומנהלו הרוחני בקפידא על נוסח הגר”א עד יומו האחרון”[44], ‘קפידא’ שהתבטאה בעמידה על קוצו של יו”ד בכל הקשור למבטא בהברה האשכנזית בתפילה ובקריאה בתורה[45]), כך שבית הכנסת נתפס כדוגמה חיה לשימור הנוסח הזה. קונטרס מיוחד שתיעד את המנהגים הוצא לאור על ידי הרב דבליצקי בשנת תשס”ד (להלן). הדבר התבטא גם בכתובות השונות בבית הכנסת (לעיל).

מה היה הפרופיל הדתי-חברתי של בית הכנסת? זוהי שאלה קשה מאוד המחייבת עדויות שאינן מצויות בידיי. הרב דבליצקי רואה אותו בצורה ברורה מאוד: “בהשתדלותו נבנה בשנת תרצ”ד בית הכנסת ע”ש הגר”א זצ”ל ברחוב הירקון ויש מהרה נהפך מקום זה בהנהלתו הרוחנית למקום ריכוז לתורה ולתפילה לרבני גדולי תורה, ת”ח ואנשי מעשה ונכבדי בעלי בתים מהסביבה ומכל העיר למקום תפילה של גאוני וצדיקי ירושלים בבואם לבקר בת”א”.[46] אולם, אפשרית גם נקודת מבט אחרת; בהקשר זה נציין כי שלושה אישים מרכזיים בו – הרב יוסף צבי הלוי, הרב אליהו לנדא והרב יחיאל ישראלי-ישראלוב שיוזכרו בקצרה בפרק נפרד בהמשך, מקיימים זיקה מסוימת לעולם הציוני-דתי שהצדיקה את הכללתם בערכים מיוחדים ב’אנציקלופדיה של הציונות הדתית’.[47] בהקשר זה, ניתן להוציא מידע מסוים בסוגיה זו מדרשותיו הרבות של הרב הלוי שתועדו בספריו,[48] והרושם הכללי המתקבל הוא של דרך דרשנות מסורתית מבלי להבליט יתר על המידה את הקשר הישיר לתקופה, ולבד מהדגשת הצורך בעלייה מיידית לארץ, גם בלי להטעים מסרים ציוניים מובהקים, חזקים וישירים; אולם, יש חריגים.[49] נותרו עדויות המלמדות על שילוב אישים בעלי אוריינטציה דתית-לאומית במעגל מקורביו של הרב הלוי.[50] כאן המקום לציין כי בבית הכנסת ציינו את יום העצמאות (דווח על ‘הלל ללא ברכה’), ודווח כי היה זה בהסכמת הרב יוסף צבי הלוי.

בדור הראשון לפעילותו בית הכנסת תואר במונחים של שגשוג ופריחה.[51] היה זה בית כנסת מאורגן היטב בכל ההקשרים הידועים, הפועל על-פי תקנון (להלן) ו’חזון’ בית כנסת שעוצבו ברוחו של הרב הלוי, שבדבריו נוקב ויורד עד לאנשי כנסת גדולה:

[…] אנשי כנה”ג תקנו בתי כנסיות ובתי מדרשות ותקנו נוסחי התפלות שלש פעמים ביום בבית הכנסת שהוא מקדש מעט, עבודת התפלות במקום עבודת הקרבנות, חילוק עליות לתורה כל אחד לפי כבודו, כהן לוי ת”ח, גבורת ישראל גבור מלחמה במלחמת התורה איזהו גבור הכובש את יצרו מלכי ישראל מאן מלכי רבנן פרנסי העיר גבאי בית הכנסת פקידי בית הכנסת גבאי מוסדות הצדקות, כ”ז סידרו אנשי כנה”ג כדי שימצאו סיפוק המושגים בינינו לבין עמנו, כל התקנות הללו עמדו עלינו בקיום הרכוש הרוחני של עם ישראל.[52]

החל משנות השבעים של המאה הקודמת, עם הירידה המתמשכת באוכלוסייתה הדתית של תל אביב, והיחלשותה החברתית של הסביבה, הלך בית הכנסת ואיבד את מעמדו וצביונו; דווח על עזובה,[53] ומספר מתפלליו פחת, עד שעצם קיומו הועמד בספק. במצבו זה הובעה לגביו חוות הדעת הבאה: “אמנם בית הכנסת עמדה על תילה אחרי פטירת ר’ אליהו [=לנדא] ועדיין קיימת בתל אביב. כיום אין שום קשר בין בית הכנסת לרבנו הגר”א אלא השם בלבד […]”.[54] היום ניכרים בו סימנים ראשונים לתחייה מחודשת; מתקיימים בו מניינים בשחרית ובמנחה-ערבית, ויש לימוד תורה בסמוך לתפילות. שאלת ייחודו עומדת על הפרק בהווה; הנה, בעוד שבשנות התשעים הסתפקו באפיון בית הכנסת בציון הכללי ‘נוסח אשכנז’,[55] הרי שלמצער בחוגים ה’חרדיים’, הוא מוצג היום כ’בית כנסת ליטאי’ ראשון;[56] אך באמת, גדול הספק אם דווקא ‘ליטאי’ הוא האפיון המדויק עבור בית הכנסת הזה בהתייחס לתקופה שבין היווסדו לשנות השבעים-שמונים.[57]

בעת כתיבת הדברים מתבצעים במקום שיפוצים בקצב איטי.[58] המתפללים – רובם ככולם חדשים למדיי[59] – מגלים עניין ומעורבות במתרחש, אך לא תמיד מודעים לכל מכמניו של בית הכנסת. במועדים ממשיכים החזנים לשאת תפילה מתוך המחזורים הענקיים שהודפסו בדפוס האחים ראם בווילנה, אך קשה לומר כי שמירתם בבית הכנסת מובטחת; יש ניסיון מצד בני משפחה לרכוש את המחזורים שעליהם מסומנים תווים של החזן נובק. ספק אם במצבו של המבנה היום יש אפשרות לשמור כראוי על ספריו רבי המשמעות. למרות שחלק מן המתפללים בהווה הם ספרדים, בתפילה נשמר נוסח אשכנז; יתירה מזו, יש ניסיון מסוים לשמר חלק ממנהגי הגר”א (דווח בעיקר על סיום ‘עלינו’ ב’ה’ ימלוך לעולם ועד’ ולא ב’ונאמר והיה ה’ למלך ביום ההוא…’ הלקוח מ’נביאים’; לא להקדים ‘מזמור שיר חנוכת הבית’ ל’ברוך שאמר’, וקריאה בראש חודש). הנה כי כן, גם אם אופיו המיוחד של בית הכנסת התפוגג במידה רבה, משהו ממיוחדותו נותר, ועמו גם האתגר לשימורו.


[1] מתוך קטע החתימה על תקנון בית הכנסת משנת תש”ו; בהקדמה לתקנון הכוללת משפט זה נכתב: “ואנן נותנים להתקנות הנ”ל תקף ועוז עפ”י דין תוה”ק ושיהיו שמורות ומקיימות בביהכנ”ס המקודש הזה לעד ולעולמים”. היום, לאחר יותר משני דורות ספק גדול אם הציפייה הגלומה בניסוח הזה עומדת במבחן המציאות. מכל מקום, כדי להודות למי שסייע בידי להעמיד את זכר בית הכנסת על מכונו אזכיר את אסתר רודי, ר’ דוד זאובר, שלמה גולדברג, עקיבא צימרמן, אליעזר באומגרטן, הרב יעקב פילבר. גדול הקושי להתמודד עם הזיכרון, ומה נעים היה לעשות זאת בסיועם של הללו!

[2] יש כמובן יוצאים מן הכלל, בהקשר התל-אביבי ראש וראשון שבהם הוא ‘בית הכנסת הגדול’. (עדינה מאיר-מריל, ‘בית הכנסת הגדול בתל אביב – תרומתו של אלכס ברוול להקמתו’, קתדרה 57, תש”ן, עמ’ 119-105). בהתייחס לקשיים במלאכת איסוף החומר, נכוחים הדברים שנכתבו בעקבות מחקר של בית כנסת אחר שיוזכר לקראת סיום דיוננו: “מן הקשיים הרבים שעמדו לפנינו בניסיון להתחקות אחר ההיסטוריה של בית הכנסת הזה למדנו, שמידע שאיננו מתועד הולך מהר מאד לאיבוד […]” (מיכאל טל, ‘בית הכנסת “מראות הסולם” של היישוב הישן בנווה צדק’, רימונים, 5, תשנ”ז, עמ’ 87).

[3] נורה מציב יעד מיוחד למתבוננים בעבר בהקשר של ‘מחקר המקרים’: “[…] כוונתי הייתה להחליף דיון בתהליכים היסטוריים כלליים במחקרי מקרים. כך, המתודה שנקטנו היא ניתוח מרוכז של נושאים ספציפיים, המקודדים, מתמצתים, ומעגנים בתוכם את הזיכרון הלאומי של צרפת. עניינים אלו יכולים להיות מונומנטים (ארמון ורסאי, הקתדרלה של שטראסבור); אותות, אתרי הנצחה וסמלים (הדגל הצרפתי הטריקולורי, ה-14 ביולי, המארסייז), פולחנים (הכתרת המלכים בריינס), או אנדרטות לנופלים; ספרי לימוד משותפים לכל ילדי צרפת; טקסטים בסיסיים (הצהרת זכויות האדם), כדי להראות כיצד כל הנושאים הללו, השונים אלו מאלו, יכולים להיות מכונסים יחדיו תחת אותה קטגוריה של ניתוח ופרשנות”. (פייר נורה, ‘בין זיכרון להיסטוריה – על הבעיה של המקום’, זמנים, 45, 1993, עמ’ 19-4).

[4] פנחס יורמן שתיאר את אירועי שנת 1934 בתל אביב (פנחס יורמן, ‘תל אביב 1934: תמונת מצב’, עידן 3, תל אביב בראשיתה [עורך: מרדכי נאור], ירושלים תשמ”ד, עמ’ 175-158), לא זו בלבד שלא התייחס לבניית בית הכנסת הגר”א, הוא הקדיש לכלל בתי הכנסת של אותה שנה רק במשפט אחד: “שומרי מצוות פקדו 120 בתי כנסת”! (עמ’ 163), ודומה שהדברים מדברים בעד עצמם.

[5] לדבריו החל משנת 1953; על פי עדות שארי בשרו עלה ארצה לפני מלחמת העולם (1939), באניית המעפילים נעמי-יוליה. לפי דבריו הכיר את הרב יחיאל ישראלי שנפטר ב1946.

[6] הוא עצמו איננו ממוצא וילנאי או ליטאי, אלא מיוצאי מעגל היהדות ההונגרית (מוגדר כ’הונגרי’), אך הוא אימץ לחלוטין את מסורת הגר”א.

[7] ריאיון עמו: ש’ פריד, ‘תורה  ללא הפסקה’, מוסף חול המועד פסח תשס”ט יתד נאמן, עמ’  48. בריאיון יסודי שערכתי עמו ב-24.12.09 התברר לי עד כמה הוא אהוד ומקובל. בתוך שיחתנו נכנס פלוני צעיר בשם עופר כדי לדרוש בשלומו של ר’ דוביד; הוא כינה אותו ‘האור של המקום’ וסיפר על המשיכה הרבה של צעירים אל האיש שעבר כבר את גיל התשעים, גם ילדים באים לפגוש אותו, סיפר על אהבתו לשירה. הוא מוכר במקום ומשמש מקור משיכה; מוזר לומר זאת, אך יותר מאשר הגר”א!

[8] כמו כמה פרטים אחרים במאמר זה, גם כאן ר’ דוד זאובר מסר את המידע שאיננו ניתן לאישוש ישיר, אך משתלב היטב בתמונה הכוללת.

[9] “נקדש או נעריצך עד ואמר, אינו אומר רק הש”ץ לבד והציבור שותקין ושומעין מהש”ץ. וכן גם לעומתם וכו’ אומר רק הש”ץ” (שריה דבליצקי, זה השולחן, בני ברק תשכ”ו, עמ’ יב).

[10] הרב שריה דבליצקי, בינו שנות דור ודור, בני ברק תשס”ו, עמ’ עט.

[11] במקומות שונים דווח על שנת הקמה תרצ”ה  1935 (יעקב תלמי, אבוא ביתך – שט”ר (509) בתי כנסת של תל אביב יפו, תל אביב תשנ”א, עמ’ ס). הרב דבליצקי מדבר על “בשנות תרצ”ד-תרצ”ה” (בינו שנות דור ודור, בני ברק תס”ו, עמ’ פג), ומן הסתם יש בכך הד להתמשכות הבנייה.

[12] ממרחק השנים זכרו גורמים שונים את מועד הטקס כ’סמוך לתשעה באב’.

[13] ממזרחה שכן ‘כרם התימנים’, ומדרומה שכונת עוני שזכתה לשם הלא-מחמיא ‘שכונת ‘קרטון’ (או ‘כרם קרטון’). רחובה הראשי של השכונה נקרא ‘מאה שערים’ ואחרי מלחמת העצמאות שונה שמו לרחוב ‘הכובשים’. רחובות רוחב בין ‘מאה שערים’ ל’הירקון’ – ‘אהבת ציון’ (שמו שונה ל’הרב אהרונסון’), ‘זרובבל’, ‘עזרא’, ‘נחמיה’, ‘דניאל’.

[14] “קראו את המגילה גם בט”ו בלי ברכות ערבית ושחרית אחר כל התפלה, עבור הקרבה ליפו” (שריה דבליצקי, בינו שנות דור ודור, בני ברק תשס”ו, עמ’ פ). על פי נוהגי הרב יוסף צבי הלוי: “הקפיד מאד על קריאת המגילה בבהכ”נ בליל ויום ט”ו מחמת ספק ביפו ולפעמים בליל ט”ו קרא בביתו במנין” (שם, עמ’ עז). דוק, אין מדובר בקרבה גרידא אלא גם בהשתייכות מוניציפאלית,כפי שיבוא להלן.

[15] סופר כי הרב יוסף צבי הלוי לא שינה מהדרך שהיה רגיל בה בלכתו לבי הכנסת, והפגין ביטחון בה’ (הרב שריה דבליצקי, ‘ט”ו שנה להסתלקותו’, שערים, ה’ באדר תשל”ה, 16.2.75).

[16] תרומה ממשית לטשטוש השם, שינוי שמו של רחובה הראשי מ’מאה שערים’ לרחוב ‘הכובשים’. החלפת השמות באזור זה לא עברה ללא הד; השיר ‘רחוב הירקון, רחוב אהבת ציון, ככר לונדון’ של נתן אלתרמן (פברואר 1958) עוסק במחאה על החלפה זו: “ברור כי האישים אשר מפני כבודם הוחלט לדחוק שם ככר לונדון ולסלק / את שמות ירקון ואהבת ציון מן הרחובות, / היו מוחים, אלו יכלו, על הכבוד הזה, שהצרימה והשרירות הופכים אותו לאי-כבוד. […]”. (הטור השביעי, ו, תל אביב תשס”ה, עמ’ 65-64).

[17] רחוב אלנבי שנמתח עד לחוף הים היווה בעצם נקודה ראשונה שבה העיר ‘נגעה’ בחוף; בסביבת הכיכר שהייתה במפגש הרחוב עם הים היו הקאזינו’ – בית קפה ססגוני שעוצב על פי הדגם של בתי שעשועים באודסה, קולנוע ‘קסם’ – בניין האופרה, לימים משכנה הראשון של כנסת ישראל, ועוד. על עיצוב הסביבה ראו: נתן הרפז, ‘מ”בתי חלומות” ל”בתי קופסאות”‘, עידן 3, תל אביב בראשיתה (עורך: מרדכי נאור), ירושלים תשמ”ד, עמ’ 94.

[18] הרב יוסף צבי הלוי, ותאמר ציון, ב, תל אביב תשי”ח, מאמר קסו, עמ’ שיד.

[19] הרב יוסף צבי הלוי, ותאמר ציון, ב, תל אביב תשי”ח, מאמר קסו, עמ’ שטו.

[20] יחד עם הרב זרח ברוורמן. הרב שריה דבליצקי, בינו שנות דור ודור, בני ברק שס”ו, עמ’ עא.

[21] סיכומיו של אלעזר הורוביץ: “שם החברה ושם השכונה: […] והוא [=ר”י רבלין] קבע את שם החברה ‘מאה שערים’ ושם המקום ‘רחובות’, וכן את שמות כל יתר השכונות שנוסדו ונבנו על ידו, ובהם צפונות כוונות ורמזים נשגבים השייכים לקירוב הגאולה בשיטת הגר”א ותלמידיו מייסדי הישוב […]” (אלעזר הורוביץ, מוסד היסוד, ירושלים תשי”ח, עמ’ 205); “[…] בתוך שמות השכונות צפונים רמזים נשגבים המכוונים ליעוד המשיחי של רבנו הגר”א ותלמידיו מיסדי הישוב […]” (עמ’ 162, ועוד).

[22] מן הסתם, הסמיכות הגיאוגרפית והזיקה היישובית לשכונת ‘גאולה’, הוסיפו למטען זה קורטוב של סמליות.

[23] שכן קרוב, וילנאי, היה השוחט פיסקר שהתגורר ברחוב הירקון פינת רחוב הרב קוק. הרב דוד זאובר גבאי בית הכנסת מזה שנים רבות מתגורר עד היום בסביבה.

[24] במובנים רבים לבית כנסת זה היה אופי שונה מאוד משכנו ‘בית הכנסת הגר”א’. החל משנת תרצ”ז 1937 כיהן בו כרב הרב שאול דובער זיסלין חסיד חב”ד, אך למעט התוועדויות של יט בכסלו הוא לא שינה באורח מהותי את הווי בית הכנסת, וזה נותר מגוון למדיי.

[25] כך מוגדרת רצועת השכונות הזו: “בקו התפר שבין תל אביב ויפו היו כמה שכונות יהודיות קטנות – כרם התימנים, מכבי, וולובסקי, פלורנטין, שפירא, גבעת הרצל ומאה שערים. […] השכונות האלה היו מאורגנות ב’ועד המאוחד של השכונות העבריות של יפו’. זה היה ועד אד-הוק שעיריית תל אביב לא הכירה בו. […] מאפריל 1936 גברה המעורבות של עיריית תל אביב בשכונות והיא פעלה במרץ כדי לספח אותן לתל אביב [..] הן צורפו לתל אביב רק בדצמבר 1947” (יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב – מעיר-מדינה לעיר במדינה [1952-1936], תל אביב תשס”ז, עמ’ 41).

[26] יש אי בהירות מסוימת לגבי התאריך המדויק של הטקס. בהזמנה מופיע התאריך יג בתמוז, ובדיווח בביטאון ‘שערי ציון’ (להלן) כ בתמוז. באיגרת הרב קוק התאריך הוא יד בתמוז (לפי צילום שהעביר לי הרב פילבר). זה מסביר את ההתייחסות ל’שלושת השבועות’ בדבריו של הרב אליהו לנדא.

[27] טקס זה ומעורבותו של הרב אליהו לנדא  ‘נכד הגר”א’ תואר לאחרונה (תשס”ט) בגיליונות פרשת השבוע ‘שבת הראי”ה’ המופיעים באתר: Yeshiva.org.il (http//www.yeshiva.org.il/midrash/print_shiur.asp?id=11099) , למשל פרשת ‘שמיני’ (גליון 70), פרשת ‘אמור’ (גליון 73).

[28] במדור ‘ידיעות תורניות’: שערי ציון, תרצ”ד, יד (י-יב), עמ’ לב.

[29] נאמר בה: “מכתב גלוי זה נמסר אז ברגעי תעצומות אהבת קודש לי הח”מ בגילה ושמחה, וזה לשונו: והימים טרם הגיעו ימי בין המצרים של זמן חורבן בית מקדשינו בודאי רשאי לשמוח בבנין מקדש מעט זה, ויהי רצון כו’ שיבנה ביהמ”ק ב”ב, ותן חלקנו בתורתיך ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות. אליהו בהר”א לנדא נכד הגר”א זל”ה”; ובהערה על המילה ושמחה’ נאמר:”גילה על דבר תמידי ושמחה בדבר שנתחדש (רבינו, משלי כ”ג כ”ד)”.

[30] עדינה מאיר-מריל, ‘בתי כנסת בארץ בסגנון הבינלאומי (1939-1930)’, אריאל תשנ”ד 103-102, עמ’ 215-209. יש לתת את הדעת לאפיוניה לסגנון ולתרומתו: “צורות בנייה פשוטות, גגות שטוחים, טיח חלק ללא קישוטים, קורות בטון אופקיות ואנכיות וכן שורות של חלונות ומעקות פלדה […]” (עמ’ 209); “התרומה של ארץ ישראל לבניית בתי כנסת בעת החדשה היא חשובה וייחודית. בעיקר בשנות העשרים והשלושים, כאשר בניית בתי כנסת באירופה כמעט הופסקה ורבים מהם הוצתו ונהרסו בידי המון מוסת ומשתולל. בתקופה זו נבנו בארץ מאות בתי כנסת אשר לחלקם חשיבות ארכיטקטונית רבה. נוצרו טיפוסים שונים ייחודיים ומותאמים לתנאים בארץ […]” (עמ’ 211); “ייחודו של הסגנון הבינלאומי הוא בכך שאינו מכיר בהבדלים היעודיים של המבנה. פשטות, בהירות, אחדות ושוויון הם הסיסמאות של סגנון חדש זה.בעבר ניתן היה לזהות בעזרת האלמנטים הארכיטקטוניים וחומרי הבנייה את המעמד ההיררכי של המבנה ואת תפקודו. […] אותם אלמנטים פשוטים משמשים לבניית בנק, מבנה מסחרי, מפעל מים ובית כנסת ונותנים לכל אחד מהם את מה שראוי לו” (עמ’ 215-214).

[31] “עוד ראינו במשך השנים את היוזמות לייסוד בתי כנסת על שם הגר”א. ושוב רבי אליהו לנדא שהיה פעיל גם במגרש זה של העשיה לזכר סבו, הקים בית כנסת על שם הגר”א בשכונת ‘מאה שערים’ בתל אביב […]” (דב אליאך, ספר הגאון, ירושלים תשס”ב, ג, עמ’ 1198-1197).

[32] עדות בפרק: ‘ברוך חיים ושרה בריינדל (דודה שורה’לה)’; ברוך-חיים פניגשטיין היה בעל מסעדה, חסיד גור, שהתגורר בסביבת בית הכנסת. בזיכרונות יש תיאורים יפים של אותה סביבה בשנות השלושים והארבעים; לענייננו חשוב התיאור: “[…] ר’ ברוך-חיים פניגשטיין […] קשר אמיץ וידידותי היה לו עם הרב כהנמן, ראש ישיבת פוניבז’ הליטאית שבעיר בני ברק, אף על פי שר’ ברוך-חיים היה ‘חסיד’ ונמנה על חצר הרבי מגור, והרב כהנמן היה רב ליטאי ו’מתנגד’ […] קשר הידידות ביניהם נוצר בשעה שהרב כהנמן היה בא לעתים לבית הכנסת ‘הגר”א’ שברחוב הירקון פינת יונה הנביא ונושא שם דרשות תורניות שהלהיבו את רב ברוך-חיים בחידושיו. באותה עת כיהן כרב בית הכנסת ‘הגר”א’ הגאון רבי יוסף צבי הלוי. רבים נהרו לשמוע את דרשותיהם של שני הרבנים הגאונים. ר’ ברוך-חיים השתדל לא להחסיר שום דרשה מדרשותיו של הגאון מפוניבז’ […]” (יעקב פניגשטיין, בתי וורשא – סיפורה של משפחת פניגשטיין ממתיישבי יפו בראשי המאה ה-20, רמת גן תש”ס, עמ’ 111). בסיפור קורותיו של הרב כהנמן – מעין ביוגרפיה – שכתב שמואל קול (אחד בדורו, תל אביב תש”ל), הוא מציין פה ושם את נטייתו של הגאון מפוניבז’ להופיע בבתי כנסת בתל אביב, שבה התגורר אחר עלייתו ארצה, בבית משפחתו ברחוב פרץ סמוך לתחנה המרכזית בתל אביב (למשל: “הרב מפוניבז’ מבקש לתנות צערו ברבים ומופיע בתי כנסיות ומדרשות שבעיר ובמקומות שונים ברחבי הארץ” עמ’ 346), אך הזירה העיקרית היא בני ברק. כחריג (ובציטוט מכתבה על אודותיו) נזכר בית הכנסת ‘מושב זקנים’ (עמ’ 441) השוכן בסביבה (אלנבי 89).

[33] היקום של אלי אשד, גואל התנ”ך – על אליהו לנדא ‘נכד הגר”א’, http://www.notes.co.il/eshed/50217.asp בתיאור אחר, דומה בלשונו, הושמטה עובדת היותו רב בבית הכנסת (שבת הראי”ה, פרשת אמור, גליון 73).

[34] אשתו נזכרה בלוח ‘חברת משניות’ של בית הכנסת. הרב שמידט האריך ימים עד גיל 109 בערך; נפטר בתשכ”ה (1965); הוא מונצח בלוח הנפטרים במבואה. על הרב יוסף צבי הלוי סופר שלא היה הולך ליטול ידי כוהנים, “אך […] היה יוצק מים על ידי הרב הגאון הצדיק ר’ אהרן בענדט הכהן שמידט זצ”ל, שהיה קשיש מיניה טובא […]” (הרב שריה דבליצקי, בינו שנות דור ודור, בני ברק תשס”ו, עמ’ עב).

[35] “בדרך כלל היה יד ימינו של של הגאון רי”צ הלוי זצ”ל בכל הקשור לניהול הרוחני שלבי הכנסת” (הרב שריה דבליצקי, בינו שנות דור ודור, בני ברק תשס”ו, עמ’ פג).

[36] לפי הרב שריה דבליצקי במסע ההלוויה (להלן בגוף המאמר) גופו הונח ממש בבית הכנסת (שריה דבליצקי, ‘ט”ו שנה להסתלקותו’, שערים ה’ באדר תשל”ה 16.2.75). אינני יכול להיכנס לשאלות ההלכתיות הכרוכות בכך, אציין רק כי כך נהגו לגבי הגר”א עצמו ראו מה שכתבתי: ישראל רוזנסון, ירושלים כבר לא בליטא – מסה על מקום וזיכרון, ירושלים תשס”ט, עמ’ 304.

[37] הרב שריה דבליצקי, בינו שנות דור ודור, בני ברק תשס”ו, עמ’ פג.

[38] “זקני רבני ליטא ולטביה שהיו אז בתל אביב” (הרב שריה דבליצקי, בינו שנות דור ודור, בני ברק תשס”ו, עמ’ פג).

[39] בינו שנות דור ודור, בני ברק תשס”ו, עמ’ עז.

[40] דברים רבים בנושא זה נמסרו לי על-ידי עקיבא צימרמן.

[41] הנאמן, יב, ניסן תש”ך, עמ’ 29. מופיע גם בסקירה של נכדו, באתר: 2אדר http://moreshet.co/il/UploadFiles/beit-harav%

[42] מתוך מודעה הקוראת לתמיכה בבית הכנסת (סוף שנות השלושים).

[43] ציורים על הכותל המנוגד לארון הקודש עניין ידוע והגיוני. אסתר רודי בנוסף לתרומתה המרובה לעבודה זו, הסבה את תשומת לבי לסיפוריו של קרפינוביץ המספרים על מוטיב זה בווילנה,ובע”ה הנושא עוד ייחקר.

[44] הרב שריה דבליצקי, בינו שנות דור ודור, בני ברק תשס”ו, עמ’ עא.

[45] הדברים הגיעו לפי הרב דבליצקי להימנעות מ’בר-מצוות’ מסוימות, דבר שהביא לנזק כלכלי מסוים לבית הכנסת (הרב שריה דבליצקי, ‘ט”ו שנה להסתלקותו’, שערים ה באדר תשל”ה [16.2.75]).

[46] הרב שריה דבליצקי, ‘ט”ו שנה להסתלקותו’, שערים ה באדר תשל”ה (16.2.75).

[47] גאולה בת יהודה, הלוי (קלמנס) יוסף צבי, אנציקלופדיה של הציונות הדתית (עורך: יצחק רפאל), ג, תשכ”ה, עמ’ 111-105; לנדא (לנדוי) אליהו, עמ’ 214-213; ישראלי (סראלוב, סרואלוב, ישראלוב) יחיאל הלוי, ה, עמ’ 511-510.

[48] הוא היה מודע לחלוטין לכוחו של הדרוש ולצורך להתקרב אל הציבור בדרך המבליטה את האגדתא. כך כתב בהקדמה לחלק הראשון של ‘ותאמר ציון’ (תל אביב תש”י): “[…] הלכתי רוב עבודתי בתורת הלכה ומעט אגדה ג”כ ב”ה עסקתי […] ובתורת אגדה עד עכשיו לא הוצאתי לאור ויעצו לי ידידים היות שהספרים שהוצאתי לאור עד עכשיו אינם ראויים אלא לרבנים גדולי תורה ולא לבעלי בתים שאוציא לאור גם ספרים בתורת אגדה יהיה דבר השווה לכל נפש […]”.

[49] מאפיינת את גישתו ההקדמה לחלק השני של ספרו: ותאמר ציון, תל אביב תשי”ח: “[…] וכשם שזכיתי לראות במשך שאני בארץ ישראל בנין הארץ ולשחרר חלק מארצנו הקדושה וליסוד מדינת ישראל כן אזכה לראות בארצנו הקדושה בנין התורה להשתמש רק בחוקי התורה ובמשפטי התורה”. וכן, “[…] וב”ה בדורינו זכינו לראות התחלתא דגאולה הניסים שנעשו כבר בארץ ישראל שנתקיים אבדו גוים מארצו ה’ הפיר עצת גוים [….]” (עמ’ ט); ‘התחלתא דגאולה’ מאפיין בוודאי את השיח הציוני-דתי לדורותיו. וכן, “ועתה אנחנו בדורינו זכינו ב”ה לראות בעינינו התחלת קיבוץ גלויות ולשוב לארצנו פעם שלישית, […]” (עמ’ כז). וכן, “[…] כשיהיה מלחמה על ירושלים מכל שבעים אומות, זה יהיה מלחמת גוג ומגוג – וזהו האו”ם שבזמנינו” (עמ’ קכט).

[50] למשל: במדור ‘דמויות מופת בציונות הדתית’ נזכר הרב יעקב גליס איש חינוך מייסד ומנהל בתי ספר בממלכתי דתי. מקורב לרב יוסף צבי הלוי משתתף קבוע בשיעורים ובתפילה ונפח את נפשו בתפילת השבת בו (תורה מציון, גליון 252, פרשת מסעי, תשס”ח; http://www.torahmitzion.org).

[51] “[…] בית הכנסת על שם הגר”א. בשכונת ‘מאה שערים’ בתל אביב. מקום תורה שפרח ושגשג בתקופה שהעיר שקקה חיי תורה […]” (דב אליאך, ספר הגאון, ירושלים תשס”ב, ג, עמ’ 1198-1197).

[52] ותאמר ציון, ב, עמ’ מז.

[53] עודד יצקן, יוזם ‘פרויקט שיקום בתי הכנסת המוזנחים בישראל’, כותב: “אחרי שחזרתי לארץ פתאום התחלתי לשים לב לבתי כנסת מסביבי. בסמוך לביתי בתל אביב שכן בית הכנסת הגר”א (ברחוב הירקון) נדהמתי לגלות שבמקום המייצג את הדת, את התורה ואת העם שלנו שוררת עזובה מחפירה, קירות מתקלפים ומעלי עובש, שירותים מוזנחים, צנרת מלאה בפיצוצים חלונות שבורים ופינות מלאות בקורי עכביש”. (…tmpl=component&print=1&layout=default&page=&option=com_content&Itemid=16)

[54] דוד קמנצקי, ‘כתב יד קדשו של רבנו הגר”א [ה]’, ישורון, יט, עמ’ תשם.

[55] יעקב תלמי, אבוא ביתך – שט”ר (509) בתי כנסת של תל אביב יפו, תל אביב תשנ”א, עמ’ ס.

[56] בתיאור החים הדתיים בתל אביב: “[…] ובשנת תרצ”ד 1934 נחנך בית הכנסת הליטאי הראשון בתל אביב, ברחוב הירקון 42 […]” (ש’ פריד, ‘תורה  ללא הפסקה’, מוסף חול המועד פסח תשס”ט יתד נאמן, עמ’  48).

[57] מנחם פרידמן העמיד את ה’ליטאים’ מול ‘חסידי פולין’, ‘ההונגרים’, ‘הירושלמים’: “‘הליטאים’ המייצגים את אורח החיים שהתגבש בפולין-ליטא בסוף המאה ה-19, במסגרת הישיבות הגדולות מן הטיפוס של ולוז’ין […]” (מנחם פרידמן, החברה החרדית – מקורות, מגמות ותהליכים, ירושלים 1991, עמ’ 7); “במקורו כינוי ליהודים יוצאי הארצות הבלטיות שלא קיבלו את תורת החסידות של הבעש”ט. מקביל לכינוי ‘מתנגד’ (לחסידות) […]” (עמ’ 20). ‘ליטאים’ מוצג בהווה ככינוי הרשמי של קבוצת החרדים העומדת מול ‘חסידים’ ו’חסידים ספרדים (מזרחיים’). על-פי הדס חנני, ‘זרמים וקבוצות משנה באוכלוסיה החרדית’, אנשים – ישראל, המדריך לחברה הישראלית (אתרhttp://www.peopleil.org/details. 🙂  מוצעות גם חלוקות משנה, אך זו ללא ספק החלוקה הדומיננטית. מדובר על 30% מכלל החרדים, והזיקה ההגיונית לכאורה ל’מתנגדים’ כמעט ולא מובלטת.

[58] הקצב האיטי מפריע, מתברר שנעלמים דברים שונים, ר’ דוד זאובר התלונן באוזנינו על אובדן ספר משניות בן ‘מאות שנים’.

[59] בסקירות אקראיות גיליתי ‘ותיקים’ המתפללים במקום כעשר שנים, אם כי לא היה זה מבדק מדויק..

החלק השני של המאמר

ראו גם

הרב אליהו לנדא -גואל התנ”ך

תולדות בית כנסת “החורבה שבירושלים “:חלק 1

חלק 2

בית כנסת גדול ועצוב :בית הכנסת המרכזי של תל אביב

המאבק לשימורו של בית הכנסת “הגר”א “

6 תגובות

  1. מאמר נפלא הנותן רקע טוב ובהיר על בית הכנסת הגר”א
    סבי חיים נח גולדשמידז”ל היה ממייסדי בית הכנסת ולבנו מתתיהו ידע נרחב אודות התקופה, המייסדים השונים ועוד.
    אחיו של נח, פנחס גולדשמיד ז”ל, היה שמש בית הכנסת במשך עשרות בשנים עד לשנות השמונים ובנו הרב שמואל גולדשמיד היה חזן בית הכנסת בתפילות הימים הנוראים במשך שנים
    אשמח ליצירת קשר עם פרופ רוזנסון ולהיות לעזר להרחבת המאמר,

  2. פרופסור רוזנסון הוא המנהל של מכללת אפרתה ותוכל ליצור עימו קשר דרך האתר שם
    http://www.efrata.ac.il/about.php
    אנחנו נפרסם כבר בימים הקרובים את החלק השני של המאמר הנרחב שאותו תוכל למצוא גם בספר.”תלמידי הגר”א בארץ ישראל -היסטוריה הגות ריאליה”.

  3. ולכל מי שמעניין לקנות מסמכים וכרוזים של בית הכנסת הגר”א במכירה פומבית . הנה הפרטים
    “-170 פריטי נייר, מסמכים, מכתבים וכרוזים מבית-הכנסת הגר”א, “מאה שערים תל-אביב”, רחוב הירקון 42, תל-אביב. שנות ה-30 עד שנות ה-60.
    בית הכנסת הגר”א נוסד בשנת 1934 על-ידי הרב יוסף צבי הלוי, חתנו של הרב נפתלי הרץ הלוי, רבה של יפו, על מגרש שתרמה העירייה ובמימונה החלקי, והיה לבית הכנסת הליטאי הראשון בתל-אביב. כל מנהגי בית-הכנסת היו כמנהג הגר”א [הגאון מווילנה], ובשנותיו היפות התפללו בו כמאתיים מתפללים קבועים.
    האוסף כולל: גלויות-הזמנה לבחירת גבאים; מכתבים מרבנים ומוסדות-צדקה בירושלים; טופס “חוזה” לקביעת מקום בבית-הכנסת, מודעות בכתב-יד ובדפוס, על נייר-מכתבים של בית-הכנסת; כרוזי אזהרה והזמנות לאירועים: הכנסת ספר תורה, הרצאות, ועוד; כרזה “איסור נעילת סנדל ביום הכפורים”; פנקסי-קבלות וכרטיסים שונים; כרזה גדולה “תפלה למשה”, ועוד. חלק מהפריטים מופיעים במספר עותקים. גודל ומצב משתנים.

    מחיר: $200

    http://www.kedem-auctions.com/Items/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%90-%D7%91%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%9F-%E2%80%93-%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%9E%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%99%D7%9D

  4. לרגל צאת הספר של פרופסור ישראל רוזנסון “להתפלל על שת ים תל אביב ” העוסק בבית הכנסת הגר”א ותולדותיו .
    הנה ראיון עם פרופסור רוזדנסון על הספר ועל בית הכנסת :

    בית כנסת קטן ומוזר על שפת ים תל אביב” :
    https://www.yekum.org/2018/02/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA-%D7%A7%D7%98%D7%9F-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%A9%D7%A4%D7%AA-%D7%99%D7%9D-%D7%AA%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91-%D7%A9%D7%99%D7%97/

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 − 5 =