המרחב הפסטיבלי כמשל ירושלמי

 

אלי שי , ירושלמי נצחי בודק  לרגל "יום ירושלים " המתקרב את מצב התרבות הירושלמית כפי שהוא משתקף ערב פסטיבל ישראל.והמצב לדעתו רחוק מלהיות שפיר.

 

המרחב הפסטיבלי כמשל ירושלמי

מאת

אלי שי

ערב פסטיבל ישראל ירושלים נראה כי הנוכחות הישראלית בירושלים מתעקשת להתכווץ ולהתפנות מהעיר בירה. אם ירושלים תמשיך לתפקד כתמונת כרזה מבלי להגיע לכלל אינטגרציה תרבותית מרחבית היא תגיע לכלל התקפלות.

ירושלים מצליחה לשמור לכאורה על מעמדה כמארחת של שני פסטיבלי תרבות מובילים ויוקרתיים במיוחד; הראשון הוא ישראל, שפעם נקרא גם האביב ושמרכזו הוא קומפלקס האולמות על שם הנדיבים שרובר וקראון, השני הוא הקולנוע של ארכיון הסרטים בהנהלתה ההיסטורית של ליה ואן ליר. שניהם נמצאים בקטגוריה הראשונה של רשימת הפסטיבלים הישראליים במדינה המתעקשת לההפך, בסביבות הפסח לערך, למעין אימפריה פסטיבלית שבה כל מחלבת עזים ומרכז צימרים גלילי מכריזים על תוכנית תרבות אוטונומית לחגים. אין ספק ששני הפסטיבלים הנ"ל מובילים בתחומם ועובדה גיאוגרפית מוניציפאלית היא כי ירושלים אכן מארחת אותם. ואולם בין הנתון הגיאוגרפי הפשוט של עצם האירוח בתחום השיפוט העירוני לבין ההובלה התרבותית נמצאת בירת ישראל במצב של שחיקה מתמדת המאיימת להפוך אותה להתנחלות נטושה.

השחיקה הכרונית של הירושלמיות נובעת מצירוף אומלל של לחצים מדיניים חיצוניים, לצד התקפלות של הישראליות הנורמטיבית בעיניי עצמה, החילונית והנסוגה מהשטחים במהלך מואץ של התפוגגות מכל טריטוריה שנויה במחלוקת. על-פי ההגיון הזה ספינות הדגל של התרבות הישראלית אמורות לעגון בנמלים אחרים, כאלה שאינם נגועים בחשש סטיגמת כיבוש מרשיעה ולפיכך עליהם להימצא רחוקות ככל שניתן מן המרכז האקדמי באריאל. ועם זאת בחינת המפה המתכווצת של הנוכחות הטריטוריאלית הישראלית מגלה שאפילו המטרופולין של השפלה נמצא מרחק ג'וגינג קליל משוק הפשפשים של יפו ולפיכך גם הוא נגוע באותה סטיגמה מתפשטת לאין קץ. על רקע זה ספק רב אם ניתן יהיה להזמין את הבימאי הדני לארס פון טראייר לפסטיבל הקולנוע של בירת הכרמל, מחשש כי הלה יכריז על חיפה כעל פרסונה נון גרטה שאינה ראויה לארח את הגיגיו הטרופים משהו בעניין הסימפאטיה, המקורית כשלעצמה ועם זאת המשונה, שהוא מפתח בעת האחרונה ביחס לדמותו של הפיהרר.

התקפלותה של הישראליות מירושלים התגברה לאחר רצח רבין כאשר בחלוקה הסכימטית של המחנות הישראליים נהפך הכרך של השפלה לבירתה של ישראל השפויה לכאורה, בעוד העיר בירה נחשבה למחוזם של הקנאים, החשוכים, השחורים והבלתי פרוגרסיביים בעליל.

ההתקפלות המתמדת של הישראליות מכל נחלה טריטוריאלית המאויימת בסטיגמטיזציה של הכיבוש פירושה הליך של התפנות תרבותית הגובל למעשה בנסיגה אין סופית. המצב הירושלמי חמור במיוחד לנוכח עשורים ארוכים מדי של היעדר הנהגה מוניציפאלית, מעבר לרמה העסקנית המחוקה במרחק שבין עורך הדין שהסתבך בפרוייקט הדינוזארי של מפלצת פרוייקט הולילנד, ליורשו העסקן החרדי מארגון 'יד שרה' שנדמה כמנהל גמ"ח עיירתי כלשהו, לבין ראש העיר הנוכחי הנדמה כתמונת כרזה של מיליונר סטארט-אפ שעבר הסבה לפוליטיקה מקומונית. עידן קולק, שכלל בין היתר מהלכים של טיהור כמעט אתני במתחמים הירושלמיים הגובלים בעיר העתיקה ובמיוחד באזורי ימין משה ושכונת ממילא שבהם פונתה אוכלוסיה מעוטת אמצעים שסווגה כ'עדתית מזרחית' לטובת כרישי נדל"ן ומשתכנים עתירי ממון בני העדה האנגלוסקסית, לא ניתן להצגה בדיעבד כטלית תכולה ונכללו בו לא מעט נפילות פרי שיגעון הגדלות של האימפריה הישראלית בתקופת התקף הגדלות שלאחר מלחמת ששת הימים. ועם זאת היה בו גם תנופת חזון מסוימת ויזמות מהסוג ההרודיאני שהקלישה מאוד בעשורים שלאחר מכן, כאשר יורשים חיוורים בעליל נכנסו לנעליו של ראש העיר המיתולוגי. על רקע זה הפכה ירושלים לרוח הרפאים של עצמה ולמעשה לתמונת כרזה דהויה המודבקת כמין פנורמת נוף בסלון התרבותי של העיר בירה. רוצה לומר כשם שמיליונר נוסח גומא הרוכש דירת שרד עם מרפסת הצופה אל הכותל, אינו מצויד באמת בתעודת מעבר אל הרובע המוסלמי הנשקף ממעונו, כך המוני המוזמנים לאירועי התרבות הייצוגיים של ירושלים, נאלצים להסתפק בתמונת ההוד קדומים עם נזם הזהב של אל אקצה באמצע, אך עם מעט מאוד מרחב תרבותי חופשי, נגיש ופתוח. מי שמתעקש לערוך תיקון חצות בעיר העתיקה עושה זאת על אחריותו והאקשן בכיכר ציון המיתולוגית אינו חורג הרבה מחבורת ברסלבים המתעקשים לערוך דיסקו חסידי על גג פורד טראנזיט.

דוגמא לריק התרבותי הירושלמי ולאפשרויות ניצולו בידי גורמים חיצוניים המשתוקקים לקבוע אחיזה נמצאת בפסטיבל 'קולות ירושלים' Sounding Jerusalem))

הפסטיבל המוסיקאלי, המאורגן מזה כחצי-עשור בידי נגן הצ'לו אריך אוסק הוטר Erich Oskar Huetter והנתמך בידי גורמים מהאיחוד האירופאי, מתרחש בחודש יולי בכנסיות בעיר העתיקה, בחצר של האמריקן קולוני ושל ההוספיס האוסטרי ובאתרים בגדה המערבית (חברון, יריחו ובית לחם). בפעם האחרונה שנכחתי בו הוצבה קבוצת מחצרצים על גג מגדל הפעמונים של כנסיית הגואל, קהל קוסמופוליטי חדור כוונות מוסיקליות מצוינות ושוחר שלום עמד על הגג של מרכז המידע השבדי בכניסה לשער יפו ועל פי תחזית הרוחות אמורות היו קריאות החצוצרות לחצות את המרחק הלא גדול ולקיים דיאלוג נטול תנאים מוקדמים עם האורקסטרה שהוצבה על הגג השבדי הנאור. אלא שדבר מה השתבש בזרימת הרוחות, עננות שעלתה מכיוון מדבר יהודה שיבשה את תרועות החצוצרות והשיח המוסיקאלי המלא לא יצא אל הפועל. והגם שמדובר ביוזמה רעננה חינמונית ברובה מבחינת הקהל וחיובית למדי מבחינת האינטראקציה של קהלים שונים וסגנונות מוסיקאליים מגוונים, הנה התחושה היא שפסטיבל זה מיטיב לסמן את הוואקום המתפנה מהנוכחות הישראלית בירושלים ואת העיר הנהפכת למעשה לבירת הרשות בחסות אירופאית. המבקרים הישראלים בפסטיבל הזה הם בבחינת פרסונות נסבלות בנימוס, אך ההרגשה הכללית היא כי הוא מתרחש באקס-טריטוריה שמעבר לתחום השליטה הישראלי, במין טראנזיט תרבותי, בהוויה העומדת להשתנות לאחר עשורים של סטגנציה, קיבעון והתפנות נסוגה והולכת של הישראליות. הזירה שלאחר ההתפוגגות הזו עשויה להיתפש במושגים האירופאיים כנאורה וכמתקדמת יותר, שהרי הגורם הילידי האותנטי מנקודת המבט הזו הוא הפלשתינאי הטעון שחרור דחוף, ואולם לאמיתו של דבר מדובר במה שהיה בירת ישראל הנסוגה לעבר תקופת החסות הקונסולארית של המעצמות האירופאיות נוסח המאה ה-19 והעידן העות'מאני. ישראל המתכווצת נהפכת להוויה וירטואלית בכרך של השפלה והיא הולכת ומאבדת את ההתנחלות הירושלמית, שעוד מעט תהפוך לגוש התיישבות טעון פינוי ומעבר לקרא-וילות. הישראלים, שהחמיצו את הפוטנציאל הגלום בערים כירושלים ובית לחם, יכולים להמשיך לתלות את תמונות הנוף והכרזה של הוד הקדומים המקראי הנשקף מחלונות הקוטג'ים המדורגים שלהם, אך הם עצמם שרויים כבר מחוץ לתמונה.

בשנים האחרונות הדינאמיקה העירונית והמרחבית של שני הפסטיבלים הירושלמיים הבולטים; קרי פסטיבל ירושלים ופסטיבל הקולנוע צוברת תאוצה שלילית. רוצה לומר במקום לנסות להתפשט על פני כל העיר כאירוע שממנף את ירושלים, נראה כי הנטייה הכללית היא התכנסות אל תוך האולמות, כאילו הפסטיבל נבוך מן העיר המארחת אותו והוא נחבא אל הכלים וכמו נדבק במופנמות הירושלמית ובמגמת ההתקפלות הכרונית של התרבות הישראלית בתחומי המושב שמעבר לגבול השבת של ת"א. בשנים קודמות בתיאטרון ירושלים עוד ניכר היה ניסיון להתפשט לפחות לכיוון הרחבה הקדמית והאמפיתיאטרון הקטן הפתוח שמתחת לבית הנשיא. ואולם בפסטיבלים האחרונים, המרחבים הללו נותרו רוב הזמן ריקים, הגם שנעשו גישושים מהוססים מסוימים לכיוון מדרחוב אלרוב ואזורים נוספים בעיר.

הניסיון המוצלח והמעניין ביותר בעבר מבחינת החייאת מרחב הרחבה היה באמצעות קבוצת 'קפה תו', היוצרת מעין חלל מושרה דמוי אוהל, שיש בו אווירה של תיאטרון רחוב צועני והמאפשרת לציבור רחב ליהנות מדבר מה אחר שמעבר לאולם הקונבנציונלי. הקבוצה, המשדרת ארומה נוודית צבעונית חופשית, מתמקמת בשיאו של הקיץ בנינוחות יצירתית ביריד חוצות היוצר, שבו היא יוצרת מרחב רב-תחומי, שמאפשר הנאות של בית קפה מאולתר, בשילוב של ריקוד, מוסיקה ואפילו קריאה בקפה, יוגה, ייעוץ אישי, ציורי דיוקנאות ועוד. כלומר הקבוצה פועלת כמעין עסקת חבילה וכמפעל אמרגנות ירידי המספק זריקת חיות פסטיבלית.

תופעה דומה של החמצת המרחב, או וויתור ונסיגה ממנו, ניכרת במידה גדולה עוד יותר בפסטיבל הקולנוע של הסינמטק, כאשר כל רחבת הכניסה, שבעבר נהוג היה לערוך בה יריד קטן ובמקביל לקיים הופעות של אמנים (בעבר התגלו שם מוסיקאיות מבטיחות כתמר אייזנמן והדס דגול) נותרה השנה מושבתת וריקה כמעט לחלוטין, בלא בימה, מערכת קול, קפה וכו'. הפריט הכמו פסטיבלי היחידי שנותר שם היה דוכן המנויים של 'הארץ' שמנסה לפתות קוראים שטרם התוודעו אל יתרונות הגלישה האינטרנטית באמצעות עיסקות חבילה עם רבי-מכר ספרותיים. הפעילות בסינמטק נדחקה לחצר קטנה להדהים בקומת הקרקע התחתונה ואף זו ננגסה באורח מאסיבי לטובת אזור קבלות פנים למוזמנים בלבד. התוצאה היא שציבור רחב מאוד, שבא בין היתר כדי לשאוף אוויר וליהנות מאווירה פסטיבלית עלומה, נדחק למרחב צפוף וקלסטרופובי של אולמות ההקרנה. מרחבת הכניסה של קומפלקס האולמות משופץ, הצופה אל משאב הנוף של העיר העתיקה – נותר בעבור רוכשי כרטיסים פשוטים ונטולי אבקת כוכבים וידוענים – חלל ציבורי עלוב למדי ובו כארבעה כיסאות (קש לבן מוגבהים) במקרה הטוב ועוד כמספר הזה שולחנות מיותמים. מיריד האמנים בכניסה נותר כאמור הדוכן הנצחי של שוקן, שאף הוא הורד אל המדרגות בכניסה וביריד האחרון נמסר לרשותו של מחתים מנויים קמצן למדי, שאפילו לא מיהר לחלק את גיליונות המוסף לשבת חינם שלא לדבר על ה'עכבר'. פסטיבל הקולנוע ניסה להפיק בשנה שעברה אירועים לסטודנטים באזור גן העצמאות, אבל החמיץ למעשה את ריכוז הקהל העיקרי שמגיע לארכיון הסרטים, קהל שמנותב לשורה של חללי אולמות סגורים. במקרה של פסטיבל ארכיון הסרטים, התופעה הזו בעייתית עוד יותר; ראשית, משום שכמעט כל שוחר תרבות ממוצע יכול לשבת למעשה עתה בביתו הפרטי ולצרוך סרטים ככל שיחפוץ, על פני מסך גדול, בתנאים משופרים ובאיכות HD. שנית, משום שבחוויה הקולנועית, להבדיל מקונצרט למשל, אין כמעט כל אינטראקציה עם שאר הקהל באולם האפל לחלוטין, שנותר בגדר גוש שחור לגמרי. (אין אפילו מחיאות כפיים, או נפנופי תוכניה). שלישית, משום שקיים יחס הפוך בין ההתפתחות הכללית של הפסטיבל הזה – מבחינת מאסת הכרטיסים ועובי התוכניה, לבין אפשרויות הבילוי וההנאה המוצעות לקהל הרגיל. להבדיל מהמוזמנים, הנהנים מקבלות פנים מקוקטליות וממוסיקה חיה, ציבור רוכשי הכרטיסים נותר כלוא בחללים סתמיים עד קלסטרופוביים, כאשר בחצר שלמטה הוקצבו לו לכל היותר מקרר של קרטיבים במחיר מופקע וכמה כיסאות חוף.

ההתפתחות הזו מנוגדת למה שהיה בעבר, כאשר בשנים קודמות היה ניסיון ליצור מרחב בילוי מגוון הרבה יותר; הן באזור הרחבה, הן אפילו על פני מאהל ענק שהתפשט לעבר כל גיא בן הינום למרגלות החומות. במקרה של פסטיבל הקולנוע, ההחמצה בולטת עוד יותר על רקע השימוש במספר אולמות במוקדים שונים, הנמצאים עם זאת במרחק הליכה. בשנים קודמות הפסטיבל נערך כזכור באולמות כגון בית שמואל ותיאטרון ירושלים, בקיץ שעבר שיתוף הפעולה עם שני המוקדים הללו בוטל לחלוטין, לטובת התמקדות באולמות החדשים של הסינמטק. שני המוקדים הנותרים – קולנוע לב-סמדר ומרכז בגין, שנכללו בכל זאת בתוכנית הפסטיבל, משמשים כמעין אולמות לווין סתמיים, כלומר הם מעניקים חללי הקרנה, אבל אין בהם כשלעצמם ערך מוסף של פעילות ממשית. אין צריך לומר שדבר אינו קורה במרחקים שבין האולמות הללו, כלומר בטווח שבין הסינמטק לבגין וברווח של המושבה הגרמנית ועמק רפאים, זולת תהלוכה של רוכשי כרטיסים המתרוצצים בין האולמות כשהם עוטים הבעה טרודה ומנהלים שיחות עידכון בהולות בסלולארי על מצב המושבים שנותרו.

בפסטיבל ישראל ניכרה השתדלות חיובית רבה יותר, בהשוואה לפסטיבל הקולנוע, בכל הנוגע לאזור הרחבה והמבואה, אך שני הפסטיבלים כמו וויתרו מראש על שאר העיר ועל המרחב השכן. בפסטיבל ישראל, עיקר הפעילות החינמונית הנוספת התמקדה בעיקר במועדון הג'אז והגם שזו זוכה לקהל וותיק ונאמן, שאפילו משתמש במבואה כבאולם שמחות וריקודים מאולתר, הנה כל החלל של הקומה השנייה סובל מהזנחה ומהווה אזור מחנק ציבורי כתוצאה מהיעדר מיזוג אוויר. אפילו החלונות הצרים שם נפתחים בקושי כחרכי ירי בחומה שולטאנית.

בפסטיבל הקולנוע האחרון התחושה היא שקיים יחס הפוך בין הדאגה לציבור מוזמנים רחב, הזוכה לשפע ליבובים, לבין ההתייחסות לשאר ציבור רוכשי הכרטיסים, המטופל כמאסת קהל סתמית וכמעין ניצבים אילמים ודוממים הצופים מן המרחק באירוע המרכזי שנערך מאחורי הקלעים עבורם. בפסטיבל ירושלים קיימות אומנם אפשרויות בילוי והעשרה גם מעבר לאולמות ולקופות הכרטיסים, ואולם אלו מוגבלות יחסית ואינן מנצלות את מלוא המרחב העומד לרשותן. השתדלות מרחבית מסוימת התרחשה בשנה שעברה במופע הפתיחה של ורטיגו ברחבת הכניסה, ואולם זו, קרי הרחבה, נותרה בימים שלאחר מכן כשטח מוחמץ למדי. השתדלות נוספת ניכרה במיני פסטיבל של 'מתחת להר' כקואליציה של כוחות יצירה ירושלמיים, בתשלובת מופעים, תערוכות, כיתות אמן, מיצגים ומיצבים, בצירוף פסטיבל מוסררה מיקס, בתיגבור נוסף של פסטיבל הוידיאו דאנס מטעם ביה"ס לתיאטרון חזותי ובשיתוף פעולה עם בית היוצר של המעבדה. כל זה מתוך מינון גבוה של מופעי חינמון ואפילו הסעות חינם שהוצעו בין שני אתרי הפסטיבל.

בשני המקרים, הן בפסטיבל ישראל, הן בפסטיבל הקולנוע, קיימת אפשרות ליצירת מרחב פסטיבלי גדול יותר, המתפשט לעבר המושבה הגרמנית. במקרה של פסטיבל ישראל ניתן להשתמש במרחבים כגון; רחבת התיאטרון, האמפיתיאטרון הקטן, אזור הנסן וחורשת הירח, גן השושנים ומשם הדרך כבר קצרה למדי – ברווח המפריד בין התיאטרון לגן הפעמון ולמושבה.

בכל האזור הזה ניתן לערוך תשלובת של יריד + סדנאות + הופעות של אמני רחוב המופיעים בדרך כלל באתרים כגון המדרחוב בירושלים והמשוועים לקהל חדש.

הצורך בשימוש נמרץ יותר במרחב נובע משלושה טעמים עיקריים;

א. מצבה התרבותי הבעייתי של ירושלים והמניות הצונחות שלה כמקום בילוי לקהל חילוני נצור.

ב. כותר הגג של פסטיבל מחייב דבר מה שהוא בבחינת ערך מוסף – מעבר לסך כל האירועים. הן בתוכנית פסטיבל ירושלים, הן בתוכנית פסטיבל הקולנוע, ניתן למצוא שפע פריטים שחלקם אף איכותיים. ואולם פסטיבל לעולם הוא דבר מה נוסף הכרוך באווירה, בהפעלת הקהל ובאפשרויות האינטראקציה בין המבקרים ובינם לבין המופיעים.

ג. מצב ההתפתחות של חברת שפע-צרכנית תרבות במאה העשרים ואחת הוא כזה שבו כמעט כל צרכן ממוצע מסוגל להפעיל בביתו מערכות משוכללות ולא יקרות של קולנוע ביתי ומוסיקה, המאפשרות לו ליהנות מסרטים ומתקליטורים במרחב הנוח לו, בלא לשמוע את השעלת של שכנו, להתעמק בנייר הטופי של הגברת שצדו, או להתווכח עם הקסקט נטול השקיפות הציבורית של האיש היושב בשורה שלפניו. על רקע זה יכולת הפיתוי של צריכת תרבות מחוץ לבית היא בפוטנציאל שלה לאפשר לצרכן דבר מה נוסף, שמעבר לישיבה הסתמית באולם החשוך. מצב שבו אין למעשה כל ערך מוסף למופע הציבורי – סופו כי יביא בהכרח לשחיקה באפיל שלו.

במישור אחד, תרבותי וכללי, ניתן לשאול מה עתידו של המופע הציבורי בעידן שבו כל רוכש כרטיסים ממוצע מצויד באמצעים טכניים לצריכת תרבות ביתית שעמדו בעבר לרשותם של שועים ממוזלים בלבד. במישור שני ניתן לשאול מה עתידה התרבותי של הבירה הישראלית כאתר המשמש אומנם כבית הארחה פסטיבלי, אך הנותר בגדר תמונת נוף ושם מותג מקראי.

בשנים האחרונות ניכרת נסיגה ביכולתם של שני הפסטיבלים הירושלמים הבולטים (פסטיבל ישראל ופסטיבל הקולנוע) להגיע אל המרחב הציבורי שמעבר לאולמות ההקרנה והמופעים. מצד אחד אמורים היו פסטיבלים יוקרתיים מעין אלה להעצים את הנוכחות התרבותית של הבירה הישראלית, שהפסידה מזמן את הבכורה לצרתה שמן השפלה ושהתרבות החילונית שלה עומדת בסימן של נסיגה אינסופית.

מצד שני נראה כי הפסטיבל הירושלמי נוטה להתרחש במעין בועה שמחוץ לעיר, גם כאשר הוא בטבורה. כך למשל פסטיבל הקולנוע, הצופה אל חומות העיר העתיקה, כמו נסוג מבחינת ההתרחשות המרחבית הכלולה בו מגיא בן הינום ומן המושבה הגרמנית שלידו. חומות ירושלים מתפקדות בו לכל היותר ככרזת נוף הניבטת מחלונות מרפסת הקפיטריה שבה נגזר על המבקרים לעבור את הליך ה'וויט טו בי סיטד'. המרכז הסמוך על שם בגין מתפקד במקביל כאולם לווין סתמי שלצורך הקרנות. ירושלים נותרת בגדר המקום העתיק הנצור ההוא, שאנשים שוחרי תרבות מהכרך הנחשב של השפלה – מואילים לנסוע אליו בשיירה לצורך התחברות פסטיבלית מנותקת. אם תמשך המגמה הנוכחית היא תוכרז כהתנחלות בלתי חוקית, או כמאחז טעון פינוי. החמצתו של המרחב הפסטיבלי בחלל העירוני עלולה להתגלות איפוא כמשל קיומי לעיר שאינה מצליחה לממש את הפוטנציאל התרבותי והרוחני שלה. עידני אולמרט, לופו וברקת בהנהגת העיר היו מחוקים כל כך עד שהיוו במבט לאחור מתכון לקבורה מפוארת של הנוכחות הישראלית בעיר הנצח.

אודות אלי שי

ד"ר אלי שי הוא עיתונאי חוקר ומרצה עוסק בחקר הקבלה והשבתאות והמיסטיקה וגם בחקר ספרות עברית. פירסם את הספר משיח של גילוי עריות :היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית (משכל, 2002)
הפוסט הזה פורסם בתאריך אמנות עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*