סיפור קצר ליום השבת / "קאמה מאנס" של אורן טרופ

אומרים שבין אחים תאומים יש קשר מיוחד כזה, שאפילו מרחוק, אחד יודע מה השני מרגיש ואם קרה לו משהו רע. אז אומרים. אבל בלילה שבו אורי עף מהאופנוע לא הרגשתי דבר. חמש שעות הוא שכב מדמם עד שהשחר העולה חשף את האופנוע שלו בתוך התעלה לצד הכביש. לולן מנהלל שהשכים קום, יצא מהאוטו ומצא אותו שבעה מטר בתוך השדה.

אני ישנתי. אני ישנתי את סוג השינה הדשן הזה שכשקמים ממנו, העיניים עוד מסרבות להיפתח במין פינוק מסופק, סוג השינה שכשאתה מתעורר ממנו, אתה מוצא את עצמך צף בתוך עולם איטי ורך, מלא מתקתקוּת בלתי נתפסת. ישנתי כששרית, החברה של אורי, התקשרה בשתיים בלילה, דואגת כי הוא עוד לא חזר. ישנתי לפנות בוקר כשהיא התקשרה בוכה, בדרך לבית החולים, אחרי שמצאו אותו. ישנתי עד עשר וחצי באותו בוקר וכשקמתי, רענן ומלא חיים, עשיתי מקלחת והכנתי לי ארוחת בוקר מפוארת עם סלט קצוץ דק וחביתה ולחמנייה מהפריזר שחיממתי בתנור. זה היה אחד הבקרים הכי רגועים שהיו לי אי פעם. באזור הצהריים, כשסוף סוף הסתכלתי בנייד, חיכו לי כבר שלוש עשרה הודעות.

עד היום איני מבין איך זה נמזגה כזאת שלווה לשנתי בעוד אחי התאום דועך לבדו בשדות.

כשהגעתי לבית חולים הוא עוד היה בחדר הניתוח. שרית התנפלה עלי, רוצה לדעת איפה הייתי. מולה ומול אימא שלה ואחותה, שגם הן היו שם, היה מאוד קשה להגיד את האמת. "ישנתי", הודיתי בסוף.

כולם העמידו פנים שהם לא שמעו. שרית הצטנפה לכדור בתוך החזה הענק של אימא שלה ובכתה.

שבוע שלם הוא שכב בטיפול נמרץ חסר הכרה ולא נתנו לנו להתקרב אליו. קצת לאחר שפתח את העיניים, העבירו אותו למחלקה הרגילה, אבל במשך שלושה שבועות נוספים הוא היה שרוי בדמדומי הכרה. עשינו משמרות סביבו עשרים וארבע שעות. החברים התגייסו ובאו לעזור וגם המשפחה של שרית מאוד תמכה.

משפחה משלנו אין לנו ממש. אימא נפטרה כשהיינו בני ארבע ואנחנו בקושי זוכרים אותה. לא היו לה אחים. אבא נמצא בבית אבות סיעודי בכרמל. מה שהנאצים השאירו מהמשפחה שלו נמצא בחו"ל, איזו אחות שלא דיבר איתה חצי יובל. יש לי משפחה אחת בעולם וזה אורי. כשהוא היה צריך אותי אני ישנתי.

ארבעה שבועות אחרי התאונה חלה פריצת דרך ואורי חזר לעולם. שלושה ימים אחר כך הוא כבר זכר את השם שלו, אותי ואת שרית, את התאונה, בעצם, את הכל. היינו כל כך שמחים שלקח, גם לנו וגם לרופאים, עוד יומיים להבין שבעצם משהו עדיין מאוד לא בסדר.

"זה מקרה מאוד נדיר", אמר מנהל המחלקה הנוירולוגית. "החלק הגבוה, הקוגנטיבי, של המוח שלו מתפקד מצוין. זה נראה כאילו כמעט אין נזק למוח עצמו. הנזק הוא לקשרים בתוך המוח".

"מה זה אומר?", שרית שאלה.

"אתם מבינים, המוח בנוי מחלקים", הוא ענה, "החלק שאחראי לרגשות נפרד מהחלק החושב. הוא עתיק יותר. למשל, כשאנחנו רואים משהו, המידע מהעיניים עובר גם למוח החושב וגם למוח המרגיש. שניהם מקבלים את המידע, שניהם מגיבים. שניהם מחוברים למרכז המוטורי ויכולים ליצור תגובה. אצל אורי, החוטים האלה, שמחברים את החלקים הרגשיים לעולם, ניזוקו קשות. הם חרשים, עיוורים וגם משותקים".

"אז מה שאתה אומר", שרית שאלה באימה, "זה שהוא לא ירגיש יותר כלום?"

"המוח הרגשי עובד", משך הרופא בכתפיו, "רק שהוא מנותק. יכול להיות שלפרקים יהיו לו אירועים שבהם ייווצר חיבור לרגע, אבל לנו זה יראה כמו התקפים. לא כמו אדם מרגיש"

שרית בלעה את הרוק. "הוא לא יוכל לאהוב יותר?"

הרופא התחמק מעיניה וענה: "לא לאהוב, לא להזדהות ממש עם מישהו אחר אבל, מצד שני, גם לא להיות אומלל, לא להרגיש בלבול ולא לפחד".

כשיצאנו מהרופא, שרית הייתה חיוורת כמו רוח רפאים והרגליים שלה רעדו. עזרתי לה להתיישב על ספסל במסדרון ודקה ארוכה היא בהתה באוויר בפנים ריקות. אחר כך עצמה את העיניים ולחשה את שמו של אחי כמעט ללא קול.

“בחודשיים האחרונים הוא היה שונה אלי", היא אמרה ברוך, “לא משהו נורא מוגדר, אבל שונה". עיניה נפתחו ומבטה החולמני הופנה אלי. “אתה הרגשת משהו?”

"לא", עניתי.

היא חייכה חיוך רפה. "אני חשבתי, טוב, אני חשבתי שאו שהוא הולך להיפרד ממני, או שהוא חושב להציע לי נישואים. אתה יודע איזה מהשניים?”

"לא", שיקרתי.

"מה זה אומר שהוא לא מרגיש יותר? מה זה אומר?”, היא שאלה בייאוש, “הוא מדבר ומקשיב כמעט כרגיל. מה זה אומר?”

לפני חצי שנה הלכתי עם אורי לקנות טבעת אירוסין. הוא רצה להתחתן עם שרית. אחר כך קיבל רגליים קרות, השאיר את הטבעת אצלי והתחיל לאכול סרטים. לאט לאט זה הלך והקצין עד כדי התלבטות בין להציע לבין להיפרד. בשבועות האחרונים במיוחד, הוא היה בגיהינום של להחליט.

"הוא נח", עניתי לשרית, “הוא נח ועוד מעט הוא יחזור".

על הפנים של שרית עבר רעד כמעט בלתי נראה. "בטח", רפרף לרגע חיוך על שפתיה, “עוד מעט הוא יחזור".

ושעה ארוכה עוד המשכתי לחבק אותה כשדמעותיה נספגות לכתפי.

כשאורי יצא מבית החולים הוא עבר לגור אצלי. שרית הייתה כמעט תמיד איתנו אז אפשר לומר ששלושתנו גרנו יחד. אורי שיחק שח מצוין, קרא את החדשות בעיתון והתווכח פוליטיקה. אפילו על פילוסופיה ופסיכולוגיה הוא היה מסוגל לדבר, אבל על הכול כנושא תיאורטי. זה קשה מאוד לתאר איך זה מרגיש לדבר עם אינטלקט טהור ללא טיפת רגש.

יומיים אחרי שחזר הביתה הוא ראה את שרית שוכבת על הספה בסלון ובוכה. בלי לומר מילה הוא התיישב לידה והדליק את הטלוויזיה לראות חדשות. שרית רצתה למות.

לאימא של שרית הוא אמר שהיא שמנה, בצורה הכי עניינית שאי פעם שמעת, ולא היה מסוגל להבין שהיא נעלבה. השינוי הכי בולט היה שהוא איבד לחלוטין את היכולת לשים לב מה מרגישים אחרים. על השינויים האחרים הרבה יותר קשה היה לשים אצבע. הכול נהיה שטוח אצלו, אבל אנשים שלא ידעו, יכלו לדבר איתו חצי שעה וכמעט לא לשים לב.

באותם שבועות ראשונים היינו צריכים ללמד אותו חוקים בסיסיים של עשה ועל תעשה בהתנהלות אנושית והוא למד את החוקים כמו תלמיד חרוץ ויישם אותם כמו אוטומט. אחד הדברים הראשונים שהיה צריך ללמד אותו מבחינה טכנית היה לפחד. ללא הרגש של הפחד, לא היה לו שום צורך להיזהר מכלום. יום אחד הוא עמד במרפסת שירות ורצה לראות יותר טוב משהו למטה ברחוב, אז הוא טיפס מעבר למעקה וכמעט נפל. אחר כך, כששרית צווחה עליו בהיסטריה של דמעות, הוא עמד זקוף ושותק, נאמן לחוק שלמד על איך להתנהג כששרית בוכה. אחר כך אמר שהוא מעט רעב ושאל מתי אוכלים צהריים.

חודש אחרי שחזר הביתה התחיל ללכת שוב לעבודה. הם היו מאוד תומכים ונתנו לו צ'אנס, יותר כדי לעזור בשיקום מאשר כדי שיעבוד. היו כמה בעיות בהתחלה עם חלק מהאנשים, אבל די מהר כולם הסתגלו והוא אפילו יצר כמה חברויות חדשות. אורי עבד במחשבים, ענף שבו ממילא המוח החושב הוא הדומיננטי ומסתבר שהביצועים שלו מאז התאונה רק עלו. הוא כמעט לא עשה הפסקות, לא השתתף בפוליטיקה המשרדית, לא קינא באף אחד ולא ניסה להיות חשוב. רק עבד. חוסר הרגשות התגלה כיתרון.

כשהיינו יחד בהודו אחרי הצבא, שמענו פעם הרצאה על מבנה האדם במיסטיקה ההודית שעשתה עלי הרבה רושם. למרכז הרגשי של האדם הם קראו "קאמה”, מילה המתארת רגש או תשוקה. החלק החושב שבאדם, "מנאס”, התחלק לשניים: החלק הנמוך שחושב על הארצי נקרא "קאמה מנאס", השכל של הרגש, כדי לציין שאין בו תבונה טהורה. הרגשות הם שמנהלים את האדם והשכל משרת אותם. החלק של השכל שלא מושפע מרגשות הוא החלק העליון של השכל. הוא הוגה ושואף לאלוהי.

עכשיו אח שלי הוא שכל טהור בלי רגש שמפריע לו לתפקד, שכל טהור שצודק תמיד ולא מושפע מהתזזית חסרת הפשר של הלב.

לא נראה לי שלזה ההודים התכוונו.

בלי שרית לא הייתי מחזיק מעמד. הרופא אמר לי, שחור על גבי לבן, שהנזק הינו בלתי הפיך, אבל כל עוד היא מקווה, אני גורר את עצמי כל בוקר מהמיטה וסוחב עוד יום. אני מיואש. אני רותח מזעם. אני דואג לאורי ולשרית כדי לא לחשוב על עצמי. פעם, התחרות על אורי הרחיקה בין שרית לביני, אבל עכשיו, הדאגה המשותפת מקרבת. לפעמים בדמדומים שלפני השינה נדמה לי שאני עומד להבין משהו נוראי, אבל תמיד המחשבה חומקת.

בערך חודשיים אחרי ששוחרר מבית החולים בקרנו אני, הוא ושרית חברים ביום שישי בערב. היו שם עשרה אנשים בערך ובתחילת הערב, גנב גור חתולים קטן את ההצגה. "אספנו אותו ברחוב", נטע אמרה, "ראינו אותו בין השיחים מיילל ופשוט לא יכולנו להשאיר אותו שם. מישהו רוצה לקחת אותו? היינו משאירים אותו לעצמנו, אבל עם התינוקת והכל זה קצת קשה עכשיו".

הגור היה אפרפר עם חזה לבן. הוא היה אולי בן שלושה שבועות וההליכה שלו עוד הייתה גורית, מצחיקה כזאת. הוא התהלך בסלון, מקפיד לשמור על מרחק מכולם וכל הזמן ילל יללות קטנות ושוברות לב. בהתחלה עופר ניסה לקחת אותו על הידיים כדי להרגיע אותו קצת, אבל הגור רק ילל בקול רם יותר ועופר ויתר. אחר כך חלי לקחה אותו. הפעם הגור ממש התחיל להשתולל והיא נאלצה לשחרר אותו. כל פעם שמישהו לקח אותו על הידיים, הגור ניסה להיחלץ וכשחזר לרצפה, היללות שלו עלו מדרגה. חצי שעה אחרי שהגענו הן כבר נשמעו כמו קינה מנסרת והיה קשה לנהל שיחה. מדהים עד כמה יללות של גור משפיעות על אנשים. נטע התפתלה והתנצלה וניסתה להרגיע את הגור בעצמה, אבל בשלב הזה הגור כבר צווח כמו מטורף כשניסו לגעת בו.

המבט שלי שוטט בין אורי ושרית. היה נדמה שהיא מצליחה קצת ליהנות באותו ערב. אפילו קצת חייכה. פתאום, משום מקום, אורי התכופף והרים את החתול שעבר מתחתיו. החתול צווח ושרט. אורי קרב את החתול לחזה שלו וחיבק אותו בעדינות. החתול השתולל וילל כמו מטורף, אבל אורי רק חיבק אותו יותר, גוהר מלמעלה עם הצוואר ומכסה את הגור מכל הצדדים, יוצר מעין גומחה בגופו. החתול השתולל בין הידיים שלו, צווח עד השמיים. כולם קפאו. שריטות קטנות של דם התחילו להופיע לאורי על הפנים ועל הזרועות אבל הוא לא עזב. דמעות בודדות התחילו לרדת לו מהעיניים. חתיכות של פרווה אפורה, משתוללת, הציצו לו מבין האצבעות והיללות של הגור היו מחרידות. אורי רק התנדנד קדימה ואחורה כאילו הוא מרדים תינוק. כל הסיפור לקח אולי שתי דקות שבהן אורי נתן לגור לקרוע אותו לגזרים. לאט לאט החתול נרגע. אחר כך, הוא ישב שקט בין ידיו של אורי ונהם רכות, שליו לחלוטין. אורי היה מנותק מהעולם. הידיים שלו, עד למרפק, היו מכוסות שריטות. הצוואר שלו נראה כמו שדה קרב. ככה הוא ישב עם הגור אולי עשרים דקות ואז הוריד אותו בשקט לרצפה. הגור מצא על הרצפה שקית והתחיל לשחק.

כל הזמן הזה אורי לא הוציא מילה מהפה ואף אחד גם לא דיבר איתו. אנשים פשוט חזרו לדבר אחד עם השני כאילו כלום לא קרה. שרית הסתכלה בי במבט מלא תקווה ואימה. אורי פשוט המשיך לשבת בתוך עצמו אולי עוד רבע שעה ואז החל לחזור לעולם.

"אוי!", הוא אמר בהפתעה מסתכל על ידיו, "מאיפה נשרטתי ככה?".

שרית חנקה דמעות ויצאה למרפסת. יצאתי אחריה.

"הוא לא זוכר! רק התקף!", היא אמרה ביללה מיוסרת. "אתה יודע כמה אני מתגעגעת לחיבוק שלו?", היא הוסיפה בעווית של חיוך מריר, "הלוואי הייתי הגור הזה".

חיבקתי אותה קרוב קרוב והיא נמחצה אלי ביאוש. היא רכה מאוד ויפה, הכמעט ארוסה-כמעט פרודה של אחי התאום. הפסקתי לחבק אותה כשהתחלתי לחשוש שההתעוררות בחלצי תסגיר אותי.

"זאת נחמה אסורה!”, צרחתי על עצמי בתוכי.

יותר לא חשבתי על שרית כאישה.

הזיכרון של השינה הכול כך מושלמת דווקא בלילה של התאונה המשיך לרדוף אותי. זה לא היה רק עניין של תחושת אשם על כך שהפקרתי אותו. תחושת האשמה הייתה אפילו יותר חזקה אם בשינה הזאת לא היה משהו כל כך על טבעי. הרגשתי שהשלווה של הלילה ההוא היא איזו אות שאני לא מצליח לפרש. ידעתי שזה לא יכול להיות צירוף מקרים, אבל בשום אופן לא הצלחתי להבין מה זה כן.

הדבר שהכי גמר אותי בתקופה הזאת, היה הקשר המתהדק בין אורי לאבא שלנו. אני ואורי אף פ–ע–ם לא היינו קרובים לאבא שלנו. אבא היה ניצול שואה ואני לא שופט או משהו, אבל אני ואורי גידלנו בעצמנו אחד את השני. אבא רק היה שׂם את האוכל על השולחן. מאז שזכרנו את עצמנו, אני ואורי היינו עושים הכול לבד. קמים בבוקר, מכינים לעצמנו סנדוויצ'ים לבית הספר ויוצאים. תמיד הצלחנו בלימודים כדי שלא נצטרך לדבר עם אבא על הציונים. אבא לא לקח אותנו לקנות בגדים יפים, אז לא הלכנו לימי הולדת ומסיבות כיתה. לחברים הלכנו עם תלבושת בית הספר. כשאחד מאיתנו היה נשבר ובוכה, השני היה הולך להסיח את דעתו של אבא כדי שלא ישים לב. אבא לא אהב ילדים בוכים בבית אז לא בכינו. אבא לא אהב ילדים צוחקים בבית אז לא צחקנו. אבא אהב לדבר איתנו על פוליטיקה. גם כשהיינו בני שש. חוץ מזה, אבא לא אהב לדבר איתנו.

הוא היה קם בבוקר, עובד כל היום וצונח מול הטלוויזיה בערב. עבורו, זו הייתה הצורה הכי חסרת כאב לנוע בעולם ואני ואחי יכולנו רק להפריע לו. פעם, כשהייתי בן עשר, קיבלתי חצבת והוא תפס אותי בוכה בלילה במיטה. הוא לא אמר כלום. רק מבט של גועל עבר לו על הפנים והוא נעלם במסדרון. במשך חודשיים אחר כך לא הסתכל עלי ובקושי החליף איתי מילה. כשאורי התחיל לצייר, אבא עיקם את האף ואמר שזוהי שטות מיותרת. הייתה לו מין דרך לא תאומן לבטל אותך במשפט אחד קצר, לגרום לך להרגיש כאילו מה שאתה מרגיש הוא בזוי ולא אמור להתקיים בכלל. אורי בכה שלוש שעות ואני שברתי בכוונה את החלון במטבח כדי שאבא יכעס עלי ויעזוב אותו. הוא היה צריך בכלל להיות צייר, האח הרגיש והעדין שלי. אבא שלח אותו ללמוד משהו פרקטי.

פתאום עכשיו, אורי נוסע לבקר את אבא בבית האבות והם יושבים שעות ומדברים על דברים ברומו של עולם. גם אורי אוהב עכשיו לדבר פוליטיקה. ברשימת הנושאים החביבים עליהם יש גם היסטוריה, תעופה, מנועים… שעות הם מדברים ואני בחוץ. אורי שלי! שלי! צורח הלב שלי כשאני מסתכל עליהם. לא יכול להיות שאחרי כל מה שעברנו, אבא כובש אותו בסוף לעצמו!

איזה יום אזרתי אומץ ומצאתי את מספר הטלפון של אחותו של אבא דרך יד ושם. הסתבר שהיא נתנה עדות לפני כמה שנים. בטלפון לפלורידה היא סיפרה לי בפעם הראשונה על החיים בגטו, על אבא שהיה בורח בשביל לגנוב להם אוכל, על הפעם שהעמידו אותם ברחבה מעל הדנובה ופתחו באש מקלעים. אבא דחף אותה ואת אחותם הקטנה למים ומשך אותם לחוף, איזה קילומטר במורד הנהר. האחות הקטנה לא שרדה.

"את אבא שלנו ראינו מת ביום הראשון", היא סיפרה לי, "קצין גרמני ירה לו בראש בחדר המדרגות. אימא ברחה והשאירה אותנו בגטו עם הדודה. אתה שמעת את הסיפור של אבא שלך איתה?"

"לא", עניתי, "אבא אף פעם לא מדבר על זה. אני רק יודע שגם היא מתה בשואה".

“על מה אתה מדבר?”, היא שאלה בתדהמה, “זה מה שהוא סיפר לכם? היא מתה רק לפני חמש עשרה שנה כאן בפלורידה, אבל אולי לא צריך להתפלא שהוא אמר לכם שהיא מתה. יום אחד אבא שלך ברח מהגטו ומצא אותה בעזרת חבר של המשפחה. היא הייתה בדירת מסתור של אנשים שחיכו שיבריחו אותם אל מחוץ למדינה. מסתבר שהיא החביאה המון תכשיטים לפני המלחמה והיה לה איך לשלם. תאר לך, ילד בן אחד עשרה בורח כשהוא רעב, לבוש בבגדים קרועים ומצליח למצוא את אימא שלו. היא דאגה שיתנו לו ארוחה חמה, סוודר חדש ומקום לישון בו את אותו לילה. למחרת בבוקר היא שילחה אותו חזרה לרחוב. היא אמרה לו שהוא ילד גדול וחזק והוא חייב לדאוג לאחות ולדודה שלו, שהוא הגיבור שלה. הוא חזר יומיים אחר כך והדירה הייתה ריקה. היא כבר הייתה בדרך לחו"ל.

כשנגמרה המלחמה, חיפשנו ברשימות לראות מי מהקרובים שלנו שרד. הסתכלתי עליו טוב טוב כשהוא עבר על הרשימה. כשבישר לנו בקול מונוטוני שהיא בחיים, ניסיתי לקרוא על פניו אם הוא שמח או עצוב מהבשורה, אבל כבר אז לא ניתן היה לקרוא ממנו דבר. אני חושבת שמהנאצים, הוא עוד יכול היה איכשהו להתאושש עם השנים, אבל ביום שאימא שלחה אותו לרחוב, משהו היה חייב למות בתוכו. חייב למות! אתה מבין? תשנא אותו אם אין לך ברירה, אבל גם תזכור שמה שהוא עבר, אין צלם אנוש אחריו ואין גם איך לתקן. מאותו יום לא ראיתי אותו מרגיש כלום, רק מתפקד. הוא הציל את החיים שלי ושל הדודה. היה גונב בשבילנו אוכל ולעולם לא סיפר מאיפה. אני חושבת שגנב גם מיהודים והאשמה שרפה אותו חי. הוא עלה לארץ בעליית הנוער וניתק איתי את הקשר כי הפרעתי לו לשכוח".

ישבתי עם הטלפון ביד והרגשתי חור שחור נפער לי בלב. זו הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור, אבל איכשהו הוא נשמע כל כך מוכר. כאילו כול מבט מורעל של אבא סיפר בבת אחת את כולו.

סיפרתי לה על אורי, על האח שצייר בסתר כדי שאבא לא יידע. על הילדות רדופת השתיקה. סיפרתי לה על התאונה של אורי וכמה דומה הוא נהיה לאבא. סיפרתי לה שבגיל שלושים ושלוש, הוא היה הראשון בינינו שהצליח לצור קשר עם אישה ליותר מחודשיים. שתיקה מוזרה נשתררה מהצד השני של הקו ופתאום שמעתי בכי חרישי.

"הייתה לי פעם בת", היא לחשה, "אני ואבא שלך חשבנו שנוכל לשכוח את העבר, אבל העבר לא שכח אותנו. אולי אם הייתי… רק רצינו לשים הכול מאחורינו, אתה מבין? לשמור על השפיות שלנו. לא חשבנו על השפיות שלכם. נעמי קראו לה. תזכור בבקשה, בת דודה שלך נעמי. בגיל עשרים וארבע היא ירתה לעצמה בראש. איכשהו זה כמו גורל, מה שקרה לאח שלך, מה שקרה לבת שלי. תשמור על עצמך ילד. היינו משפחה גדולה בבודפסט. עכשיו, אתה זה כל מה שנשאר".

חצי שנה אחרי שאורי חזר הביתה הוא נכנס לחדר של המחשב עם משולש פיצה ביד והכריז: "אני חושב ששרית עצובה. היא שוב בוכה בסלון".

פיניתי לו את המחשב והוא התיישב והתחיל לקרוא באינטרנט על מנועי סטרלינג. שרית ישבה על הספה מחבקת לעצמה את הברכיים ובוכה. כשהתיישבתי על כיסא מולה היא הרימה את הראש.

"אני עוזבת, בועז", היא אמרה לי, "זה לא חיים ככה. הגבר שאהבתי איננו".

"אל תגידי את זה!"

"אני מצטערת. אני יודעת שבשבילך אין לו תחליף. הוא סיפר לי. גם הוא שתקן כמוך ובכל זאת סיפר לי ואהבתי אותו על זה שסיפר. לי יש עוד חיים לחיות. בינינו, זה לא שהוא יצטער על זה שאני הולכת".

"הוא צריך אותך".

"לא הוא לא. אני סתם עוד מטפלת בשבילו".

"אני צריך אותך".

היא הרימה אלי מבט חודר ושאלה: “איך אתה צריך אותי, בועז?”

"אני..”, התבלבלתי מול ההצעה האילמת שבמבט שלה, “אני צריך אותך… בשבילו".

ההצעה המרומזת נעלמה מהמבט שלה והיא משכה בכתפיים ונאנחה. "הגיע הזמן שגם אתה תחזור לחיות".

"אין לי לאן לחזור".

"אני אבוא לארוז מחר בבוקר כשתהיו בעבודה".

אחר כך היא נכנסה לחדר של המחשב ונתנה לאורי נשיקה ארוכה בראש. הוא לא הזיז את העיניים מהמסך.

"שלום אורי", היא אמרה.

"שלום שרית".

"אני הולכת עכשיו".

"בסדר".

"יותר לא נתראה אורי".

"או קיי".

"זה שלום לתמיד".

"שלום שרית".

היא הביטה בו בעיניים יבשות והלכה איתי בחזרה לסלון.

“אתה יודע, בועז, תמיד היה בו משהו כל כך עצור, רגיש ויפה, אבל קפוא כפלדה. זה כאילו שעכשיו, זה בעצם כמו פעם, רק יותר חזק, כאילו הזרעים כבר היו שם".

לא אמרתי כלום.

“הוא לא באמת עמד להתחתן איתי, נכון? אולי רצה, אבל זה לא באמת היה יכול לקרות".

הנהנתי באלם והיא חייכה חיוך עצוב ונאנחה חרישית.

“תזהר בועז. גם אצלך יש את הזרעים. אל תלך אחריו".

לא עניתי לה.

"אני יודעת שתמיד הייתם יחד, אבל זה מקום אחד שאתה לא יכול ללכת איתו"

הורדתי את ראשי ושתקתי. אחר כך חיבקה אותי ארוכות ויצאה.

אותו לילה, בפעם היחידה מאז שחזר מבית החולים, היה לאורי עוד התקף והוא צייר. על נייר A4 שלקח מהמדפסת, עם עפרון, הוא שרטט דיוקן מושלם של זאב, מיילל קינה לירח. במשך כול הזמן שצייר, זלגו דמעות מעיניו. שעה ארוכה אחרי שאורי כבר הלך לישון עוד עמדתי מעל הציור והלב שלי זעק אליו בחזרה. אחר כך לקחתי את הציור למטבח, שרפתי אותו בכיור ויחד איתו עליתי באש. משנינו נשאר רק אפר.

חצי שנה עברה מאז ששרית עזבה והאמת המרה חלחלה אט אט להכרתי: אני לא יכול להתמודד עם זה. לאורך כל השנים, גם כשבגרנו, הייתה הברית ביני לבין אורי הרבה יותר מאשר קשר בין אחים, היא הייתה ברית בין שורדים. הייתי מגיע אליו בשתיים בלילה, בוער באש שחורה מבפנים בלי לדעת אפילו למה, והוא היה מבין בלי מילה. הייתי רואה את הפנים האלו, שכל כך דומות לשלי, ונרגע. הייתי יוצא עם מישהי חדשה ומתלהב, אבל אם אורי היה צריך אותי, הייתי מעיף אותה ומתייצב בן רגע. מעולם לא הייתה שאלה של סדרי עדיפויות. אפילו שרית, שאהבה את אורי עד כלות, אפילו שרית ידעה שהיא במקום השני בשבילו. בכל התסריטים השחורים שרצו לי בחיים ובראש כל השנים, אף פעם לא חשבתי שאצטרך לחיות בלעדיו. כל אחד מאתנו היה סלע השפיות של תאומו. המקום היחיד שבו השד שבפנים יכול להירגע ולנוח.

עכשיו בלעדיו, עכשיו בלעדיו אני הולך ומתרחק. אני יכול לתאר כל מיני רגשות קשים שמתרחשים בתוכי, אבל אני לא באמת יודע, אני רק חושב אותם. אני רואה אותם דרך זכוכית אטומה. פתאום לא מפריע לי לשבת ולראות טלוויזיה כל ערב. מהחברים התרחקתי, במיוחד מאלה הקרובים שמנסים לעזור. אני מסוגל עכשיו לשבת עם אורי ואבא ולדבר על פוליטיקה במשך שעות. זה נראה לי סביר. את הדברים שפעם עשיתי כי אהבתי, המשכתי, עוד פרק זמן קצר, לעשות מתוך הרגל ואז הפסקתי. אני לא ממש מסוגל להרגיש הנאה מכלום עכשיו, אפילו מדברים בסיסיים כמו אוכל או מין. זו מין עסקה שעשיתי עמוק במחשכים כדי להפסיק לסבול. זה עובד, אני לא סובל. ומה שהכי הורג זה שכל זה מרגיש כל כך מוכר. כמו ששרית אמרה, כאילו איכשהו הייתי ככה גם קודם ועכשיו רק הגברתי. כמה פשוט להיכנע. אני כמו אורי עכשיו, אני כמו אבא.

איזה יום ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי מופע קסמים. בין כל הפעלולים המתוחכמים, היה שם גם את הקסם הקלאסי של ניסור אישה לשניים. פתאום, מרוח על הספה, עבר עלי רגע של חלחלה. גם אני קוסם, חלפה לי מחשבה בראש, אני יודע לנסר גבר לשניים. מי יחבר אותי חזרה?

אני ישן מעט ורע. מדי פעם אני נזכר במתקתקוּת הבלתי נתפסת של הלילה שבו אורי עף מהאופנוע. כבר אין אשמה בזיכרון הזה, רק כאב עמום ותחושה זרה של חמלה, אותם אני ממהר לגרש. אני לא יכול לסבול שמרחמים עלי.

פגשנו את שרית בקניון והיא כל כך התרגשה לראות אותנו. היא חיבקה קודם את אורי, שעמד במקום כמו בול עץ ולא זז, ואז אותי. אחרי עשר שניות של חיבוק היא התרחקה ממני, כשמבט מזועזע מתפשט על פניה, והתחילה לבכות. אנשים בקניון התאספו מסביבנו כדי לראות למה אישה צעירה ויפה בוכה מול שני גברים חסרי תגובה. מבטים מאשימים הופנו אלינו מכל עבר ומישהו שאל את שרית אם לקרוא למשטרה. השד שבפנים ניסה להרים את הראש, אבל גירשתי אותו חזרה לאופל.

תוך כמה דקות האנשים התפזרו, אבל שרית לא הלכה. היא התעלמה לגמרי מאורי ורק הסתכלה לי בעיניים במבט נורא. "בשבילו לא יכולתי לעשות כלום", היא אמרה בקול חנוק, "תאונת דרכים זה כוח עליון, הייתי חסרת אונים, אבל עליך אני נלחמת!"

בצעד מהיר היא התקרבה אלי וחיבקה אותי שוב. עמדתי שם, מחכה שפרץ הרגשות יעבור לה ושהיא תוותר אבל זה לא קרה. הרגשתי את הידיים שלה מתהדקות סביבי. הרגשתי מחנק מוזר בגרון. "היא לא מתכוונת לעזוב", הבנתי. אחרי חצי דקה בערך ניסיתי קצת להתנער ממנה אבל האצבעות שלה ננעצו בי כמו קרסים. "די שרית" אמרתי, אבל היא לא הגיבה. שמעתי את הנשימות שלה חורקות בנחישות. חלק ממני בכלל לא היה שם, הרגיש את ידיה המחבקות כנטעים זרים, “כבר לא נספיק לדואר", חשבתי. חלק אחר ממני כאילו נקרא מרחוק. אימה התחילה עולה בתוכי והרגשתי את שארית כוחי מתרוקנת לי מהגוף.

"די שרית, אנחנו צריכים ללכת".

הידיים שלה אחזו בי בכל הכוח שהגוף השביר שלה היה מסוגל לגייס. ניסיתי להשתחרר אבל הזרועות שלי היו כמאובנות. הראש שלי התחיל להתערפל והרגל השמאלית התחילה לרעוד. עיניי הפתוחות ראו במטושטש אנשים עוברים מולנו ומסתכלים בסקרנות.

“שרית, מספיק!”, ניסיתי להגיד, אבל הקול שלי נשמע כמו חרחור מוזר והנשימה נעתקה לי בחזה.

“תני לי ללכת!”

בעתה מוחלטת נפלה עלי, כאילו החיים שלי בסכנה ואני חייב להשתחרר מיד, אבל הגוף לא מציית לי. הלב שלי דפק כמו מטורף והרגליים שלי קרסו. אם שרית לא הייתה מחזיקה אותי הייתי נופל. ערפל שחור, סמיך ירד עלי. העולם מסביב חג לאיטו. ראיתי את אורי מביט בי בסקרנות.

"די, שרית", הצלחתי בקושי לסנן והידיים שלה התהדקו עוד יותר.

"אני – לא – גור – חתולים".

שרית שחררה יבבה חנוקה, אבל האחיזה שלה נשארה איתנה כפלדה. משהו בתוכי רצה רק להישבר ולבכות איתה, אבל לא יכולתי. כפור שחור ירד לי על החזה ומקלעת השמש שלי התכווצה כמו אגרוף.

“אורי", לחשתי, “אורי".

לבסוף נחלץ אחי התאום לעזרתי וקרע אותה ממני.

רכון מעל האסלה בשירותים של הקניון הקאתי את נשמתי, מנסה שאיש לא ירגיש, שאיש לא ישמע, חונק את הצרחה. אורי עמד בצד ושמר. “אל תדאג", הוא אמר, “אבא לא מגיע". יש דברים שלא משתנים.

אותו לילה היה לי חלום. אורי מת ועמדנו בלוויה שלו. המון אנשים עמדו מסביב, ריח עדין של פריחה עמד באוויר ואנשים זרים עם מסכות על הפנים הורידו את הגופה שלו לקבר.

עמדתי שם יבש מדמעות. הרגשתי את העיניים שלי נסוגות אחורה לתוך הגולגולת, פעורות לרווחה, את העור מסביבן משחיר. אבא עמד לידי, חצוב כמו גוש אבן. מזווית העין ראיתי ששרית מנסה להצטרף ללוויה, אבל אנשים זרים לקחו אותה משם. פתאום ראיתי את עצמי עומד מולי, מהצד השני של הקבר הפתוח. זה לא שהפסקתי להיות אני, זה עם העיניים השקועות, אבל ידעתי שגם הוא, זה אני. קול מתכתי ולא מוכר התחיל לקרוא קדיש. האני שבצד השני התחיל לבכות. האנשים עם המסכות התחילו לכסות את הקבר בעפר. בתוכי היה רק חור גדול ושחור. האני השני הסתכל בי ורציתי שיפסיק. הדמעות שלו עצבנו אותי. כאילו בשביל להכעיס הוא רק הגביר את הבכי והתחיל גם לצעוק.

הוא ניסה לעצור את אנשים עם המסכות מלכסות את הקבר, אבל הם לא שמו לב אליו. אפילו לא ראו אותו. בזעקה נוראית הוא קפץ לתוך הבור. הרים את הגופה המכוסה תכריכים וחיבק אותה, נדנד אותה ובכה. אחר כך הרים את ראשו ונשא זעקה נוראית, לא אנושית, לשמיים. הפנים שלו, שלי, היו תמצית של ייסורים. רציתי שמישהו יעצור אותו, אבל היה נראה שאף אחד לא שם לב. רציתי שימות.

האני שעמד בצד ולא הזיל דמעה על אחיו התחיל לרעוד. פתאום שמתי לב שגם אבא מסתכל על האני השני, שמכול האבלים, רק הוא רואה אותו.

כמו בהילוך איטי ראיתי את אבא מסתובב אלי.

“אנחנו קוברים את שניהם היום”, הוא אמר, "ברוך הבא למשפחה. עכשיו אתה מבין?"

התעוררתי שטוף זיעה ודמעות וצרחתי כמו מטורף. גם כשאורי הופיע בדלת של חדר השינה לא יכולתי להפסיק. הלסת שלי כמו נתקעה פתוחה לרווחה בצרחה והפרכוסים של הגוף שלי הטיחו את הראש שלי בקיר עד שבסוף, הפילו אותי מהמיטה. השכנים הזמינו אמבולנס וארבעה אנשים נאלצו להיאבק בי כדי להוריד אותי למטה. אמרו לי שאת אחד מהם נשכתי. המשכתי לצרוח ולהתפתל עד שהגענו לבית החולים ורק אז הפסקתי באפיסת כוחות. שרית הגיעה קצת אחר כך. כשהיא ליטפה לי את המצח, רציתי להגיד לה שאני כל כך מצטער, אבל לא יכולתי. רק התבוננתי בה בעיניים פתוחות לרווחה ודמעות זלגו בשקט מעיני.

"אני לא אתן לך ללכת", היא לחשה לי.

חייכתי. גל אדיר של עייפות נחת עלי, עיניי נעצמו בלי שליטה ובכיתי את עצמי לתוך השינה המתוקה ביותר שניתן לדמיין. שלווה בלתי נתפסת אפפה אותי בחמלה. חלמתי על מכונות ירייה לאורך הדנובה שיורות פרחים במקום כדורים, על תאומות הודיות בשם קאמה ומנאס שמנגנות בחליל, על מלאכים שנוהגים באופנוע ועל שרית בשמלת כלה מחזיקה תינוק קטן וחופשי. חופשי מהשתיקה ומהרעל. והמתים, מפויסים, נמסים אל האדמה ומברכים אותו.

סיפור זה הוא מתוך הספר "רגש ושכל- אנתולוגיה של ספרות צעירה חדשה" של "הוצאת כתב". ספר זה מאגד בתוכו את עשרים הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שנבחרו בתחרות השנתית של "הוצאת כתב" . הסיפור "קאמה מאנס" זכה במקום הראשון. באנתולוגיה נבחנו, מזוויות שונות, מערכות יחסים משפחתיות טעונות, אהבות אבודות, נכויות נפשיות ופיזיות, התפרצויות סוערות וניסיונו של המוח לסדר הכול.

השקת הספר תתקיים בתאריך ה- 10.4 יום ראשון, בשעה 19:30, בסניף הספרייה של "צומת ספרים" בדיזינגוף סנטר, בהשתתפות יורם קניוק וכותבי הסיפורים.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*