מרוב חרדה לאבד את ארנקה, ועל מנת להיות בטוחה שאמנם הוא במקומו, הייתה נוטלת אותו מידי פעם, פותחת ומפשפשת בתכולתו ושוב מניחה, וכך שוב ושוב, וחוזר חלילה, עד שיום אחד אמנם אבד לה, וידה שתרה אחריו במעבה התיק השחור, שבה ריקם. נחרדה. הרי כל עולמה מקופל בארנק זה, ומלבד כספה גם תעודת הזהות שלה חבויה בתוכו. יעצו לה האנשים ללכת למקום שבו מקובצים חפצים מחפצים שונים שהלכו לאיבוד. הגיעה לשם חסרת נשימה, אמרה לפקיד אבד ארנקי, אולי הגיע אליכם. אמר לה האיש: וכי יש לך סימנים לאבדה, אמרה: זהו ארנק ובו כל כספי ותעודת הזהות. אמר לה: ארנקים כאלה מגיעים אלינו באלפיהם יום-יום, והרי ברור לך שכאיש אחראי לא אוכל לתת לך ארנק של איש זר וכי מה יהיה על האיש כשיבוא לדרוש את שלו, הרי חייו יהיו אבודים. אמרה: אבל שמי מצוין בתעודה, וגם מקום מגורי. אמר לה: ושמך, מהו. פתחה פיה להשיב, אך לא נמצא לה מענה, ושמה נשתכח ממנה פתאום, והייתה תרה בקדחתנות אחרי סימנים, כי זכרה במעומעם שיש בו אותיות חדות עם צליל בעל נקישה חזקה, אך למרות שאימצה מוחה לא עלה בידה להיזכר, והייתה כטועה בין הסבכים ביער, כשהיא הולכת וסובבת בין שבילי הזיכרון האפלים, אך ללא מוצא. לבסוף נזף בה האיש ואמר: האם באת להתל בי, ושמא את גנבת ובאת ליטול רכוש לא לך, הישמרי, כי למרות אופיי הנוח, יהא עלי להסגיר אותך לֵשלטונות. אמרה לו: תן לי רק רגע נוסף, כי אני בטוחה שאצליח להיזכר, וכבר השם מתגלגל על לשוני, ואף טעמו בפי, אמנם הינו מר במקצת, אך למרות זאת הוא קיים. אמר לה: אין טעם בהזכרות, שהרי לעולם לא תוכלי להיות בטוחה שאמנם בשמך נזכרת ולא בשם של אישה זרה, ומה לך ולאישה ההיא, שאת שמה אולי תאמצי בהיסח הדעת, וחייה יהיו כפויים עליך בעל כורחך, ושמא הם גרועים אפילו משלך. אמרה לו: ואולי אתה יודע היכן אוכל להכין לי תעודת זהות חדשה, ואולי גם לקנות לי שם חדש, שיהיה הפעם גם שם יפה, כי ידוע כי אין אנו בוחרים את שמותינו, ואולי כאן נפלה ההזדמנות לידי לכתוב לי תולדות חיים חדשים. אמר לה: עניין זה מופרך מעיקרו, כי תעודות חדשות מכינים רק לאנשים שתעודתם התבלתה, והם מקבלים חדש תמורת ישן, ואילו את מבקשת את הבלתי אפשרי, רצונך לקבל חדש ללא וויתור על הישן, ודברים אלו אינם מקובלים, הזהרי לך כי את מפריעה לי בעבודתי, והדרישות שלך אין להן צידוק, אולי תלכי לשכונה בה את מתגוררת, ותפגשי אנשים המכירים אותך. הודתה לאיש והלכה לחפש את השכונה והבית, פגשה אנשים ושאלה: היכן השכונה, היכן הבית, שאלו אותה האנשים: ומה שם השכונה והבית, אמרה: אני זוכרת כי לשם השכונה צליל עמום, ויש בה ריחות של ים. נדו לה האנשים בראשם ואמרו לה: פני לשם, אולי ביתך על הגבעה ואולי בכוון ההפוך, כי הרי לעולם אי אפשר להיות בטוחים. הלכה והלכה, ראתה בית הרוס, שאלה: של מי הבית והיכן האנשים שהתגוררו בו. אמרו לה: האנשים שגרו כאן נסעו ולא הותירו כתובת. התיישבה האישה על אבן ליד הבית ואמרה: בית זה או בית אחר, היינו הך, שממילא כבר החשכה יורדת.

2 תגובות

  1. היינו הך, שבמילא החשיכה גוברת… יש ימים כאלה, יש רגעים כאלה שאובדים אנו לעצמנו, ושוקעים בתוך המר הזה שאומר: למה לי כל היגיעה הזאת. מעפר באתי ואל עפר אשוב ועל מה ולמה ארעיש בין לבין… יפה סיפורך, חוה, וללב נוגע. ולוואי תמצא זאת שבסיפורך את ביתה, את שמה, את עצמה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − שתיים =