בעקבות "חתן דמים " של חיים הזז -החלק השני

יח וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי אֲשֶׁר-בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם.  יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם:  כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת-נַפְשֶׁךָ.  כ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ.  כא וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם.  כב וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.  כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ–הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.  כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.  כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.  כו וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת.  {פ} (שמות ד')

לרגל חג הפסח החוגג את סיפור משה ויציאת מצריים נעסוק בסיפור העברי המודרני החשוב והמפורסם ביותר העוסק בדמותו של משה ובעיקר בדמות של אישתו ציפורה והוא גם אחד הסיפורים האניגמאטיים ביותר הקיימים בעברית.

במאמר זה  שיופיע בכמה  חלקים מפאת אורכו נעסוק באחד מסיפוריו הידועים ביותר וגם המורכבים  המוזרים ביותר של חיים הזז "חתן דמים". (1929) הסיפור הוא סיפור תנ"כי פנטסטי המבוסס על הקטע מספר שמות שמובא למעלה ונשאר אחד הקטעים האניגמאטיים ביותר בתנ"ך כולו. זוהי אחת היצירות הבודדות בספרות העברית המודרנית על רקע מקראי שהוכרה כיצירת  מופת של הספרות העברית החדשה.

זהו גם אחד הסיפורים הראשונים בספרות העברית שנכתב כולו מנקודת מבטה של אישה בידי סופר גבר.

החלק הראשון של המאמר .

וכעת החלק השני  העוסק בסקירה של הספרות המחקרית המרובה שעסקה לאורך השנים ב"חתן דמים " בניסיון לפתור את התעלומות שבו .

חלק שני

"חתן דמים " -הספרות הביקורתית והמחקרית.

בדיקה של הספרות העיונית והמחקרית על "חתן דמים" מראה שיש יותר ספרות כזאת מאשר על כל יצירת פרוזה עברית מודרנית אחרת מן המאה העשרים המבוססת על התנ"ך ( עם יוצא הדופן האפשרי של "אגדת שלושה וארבעה "-נוסח שני של ח"ן ביאליק ) . כמדומה ש"חתן דמים" היא היצירה היחידה מז'אנר הסיפורת התנ"כית במאה העשרים שהוגדרה על ידי כמה מבקריה לפחות כיצירת מופת.

העיון והמחקר ב"חתן דמים" התקיים בכמה שלבים נפרדים:

מחקר "חתן דמים " השלב הראשון

השלב הראשון היה בשנת הפרסום המקורי של הסיפור 1929 ומיד לאחר מכן. ובשלב זה פורסמו בעיתונות שלוש רשימות על הסיפור.  הרשימה הראשונה שהופיעה ב"דבר"  י"ז בסיון תרפ"ט ." הייתה של יצחק יציב ששיבח את אמנותו של הזז אך העיר שהקורא הרגיל יתקשה להבין את שפתו. עם זאת יציב קבע ש"הרומן המוזר הזה שייך לממלכת המיתולוגיה העברית ו"יש כאן חדירה עמוקה לרוח העברים וחדירה עמוקה ליסודות המדבר אשר ברוח העברים".

יצחק יציב

יציב קבע "אין חתן דמים פרוזה רגילה ואולי אין כאן פרוזה כלל .פואמה הוא כתובה בלירות עמוקה בכוח תיאור אדיר… מתוך השראה שירית אמיתית".

יעקב הורוביץ

רשימה נוספת מאותה השנה של יעקב הורוביץ הופיעה ב" כתובים " 12 באוקטובר  1929 שיבחה את הוד המדבר בסיפורו של הזז ואת הסודות הקדמוניים הוא עוסק בהם אך התלונן ולא בפעם האחרונה ש"הזז סרבל את השפה שלא לצורך ובמקומות ידועים גרע הסרבול במקום להוסיף דבר המעורר לא רושם מדברי אדיר אלא איזה שובע לא נעים כלל ". הורוביץ סיכם "חבל שליקויים צדדיים אלה פוגמים פה ושם בפואמה האדירה של קדמותנו העברית בביטוי ובהרגשה".

רשימה זאת זכתה לתפוצה רבה יותר ממאמרו של יציב שכן פורסמה שוב  שוב  בעיתון "הארץ 13 בינואר 1961 לאחר פירסום המהדורה הביבליופילית של "חתן דמים".   ציטוט ארוך מביקורת זאת הופיע  שוב במאמר ההספד של הורוביץ על הזז  לאחר מותו.

הבולטת והמעמיקה מכל הייתה הרשימה "חתן דמים "  של אהרון זאב  אשכלי שפורסמה ב"העולם" , יח, ב-1930.אשכלי קבע במאמר זה, שאין שום תקדים ליצירה זאת הן ביצירתו של הזז עצמו שסיפור זה הוא "דבר שלא פיללנו אליו ממנו" והן בספרות העברית כולה.הוא קבע ש"חתן דמים" הוא אפוס דבר שאינו שכיח בספרות העברית והוא מיתוס שאינו בנמצא כלל בספרות העברית החדשה. הוא קובע שהמדובר ביצירה אקדמאית הקשורה בארון הספרים ודורשת לימוד ועיון וסברה לפני כתיבתה. הוא מציין שאין בספרות העברית החדשה יצירות בולטות על תקופת התנ"ך מלבד מאפו ועל מצע זה מופיעה יצירתו של הזז שהיא פורצת דרך בכך שהיא מיתוס ועוסקת בסמלים מיתיים ללא כל הצטדקויות והסתיגויות ללא חששות בלשון מיוחדת שחציה מקראית וחציה מדרשית. אשכלי רואה בחתן דמים יצירה פלסטית וארכיטקטונית שכל כולה ריתמוס.

מכיוון שמאמר זה נדפס שוב  שנים  לאחר פרסומו הראשוני בקובץ המאמרים "חיים הזז-מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו"  בעריכת הילל ברזל יש לראות   בו כאחד המאמרים המשפיעים ביותר על היצירה.

אשכלי התייחס בקצרה לסיפור גם ברשימה     .ח. הזז (לבואו לארץ") " דבר "שישי, אפריל 24, 1931 ע' 8.

לאחר מכן במשך עשרות שנים ישנה שתיקה ביקורתית לגבי חתן דמים אם כי הזז פירסם גירסה נוספת של הסיפור  בקובץ הראשון שלו "אבנים רותחות".גירסה זאת הייתה שונה מזאת שפירסם בכתב העת "התקופה" ב-1929.

דן מירון

יוצא דופן אחד שעסק בסיפור  היה דן מירון שעסק בסיפור בשני מאמרים שונים שנכתבו בהבדל של שנים רבות זה מזה. הוא עסק תחילה בסיפור בקצרה.

בספרו "חיים הזז – אסופת מסות" מ-1959. מירון קובע במסה " שתי יציאות: בישוב של יער; רקיע וארץ נושכים זה בזו"" ששנים אחדות לפני שהגיע חיים הזז לציור נופיה של ארץ ישראל ,בעודו נתון כולו לרשמי העיירה הנשחקת תחת מהלומותיהן של המהפכה הגדולה ובלהותיה ערך מסע דמיוני לנוף המזרח, נוף של סיפוריו המאוחרים מארץ ישראל .מובן שממרחק גיאוגרפי ותודעתי כזה לא יכול המסע להיערך אלא על פני גשר המוטיב התנ"כי. אלא שעם כל הריתוק שמרותק "חתן דמים", "…למוטיביקה המקראית, עם כל זכרי הדברים והלשונות לחטיבות שבמקרא המובלעים בו, על אף הניסיונות לשחזור קטעי שירה קדמוניים וכן שאר גורמים שלא מצאו המשך בסיפורי הארץ עם כל אלה קבע  הזז את יחסו לנוף המזרח קביעה סופית כמעט בסיפור זה שאותו כתב כשעוד לא הכיר כלל את נופי המזרח האמיתיים לא לחינם ,פתח "חתן דמים" את כרך סיפורי הארץ של הזז ("אבנים רותחות") שנכתבו בזמן ובנסיבות שונים מאלה שבהם נכתב הוא :שכאן אין גילוייהם הנוספים של יחסי המחבר אל הנוף המזרחי אלא פיתוח העמדה שנקבעה בו."

מירון שם דגש לא על האופי התוכני של הסיפור אלא על האופי הצורני שלו ועל קו ציורי דומיננטי שיש בסיפור המבריח את חלקי הסיפור השונים והאומר הצמדה והקבלה דו צלעיות של גורם הקרקע-הארץ המתגלמת בדמות האישה–אלה ציפורה אל גורם הרקיע-השמיים המתגלמים בדמות אלוהים שהוא איש מלחמה לבוש גיאות היורד אצל ציפורה ממרומיו מתחרה עם משה בדרכו אליה ונזקק לה בכל כבדו ועצמתו " . ולדעתו מומנט ציורי זה שנקבע כעיקרון ב"חתן דמים" מתעצם והולך בסיפורי המזרח המאוחרים של הזז עד שהפך שילובם של השמיים והארץ לציור שהזז איננו יכול בלעדיו.

מחקר "חתן דמים " : השלב השני

השלב השני של התפתחות הביקורת העוסקת "חתן דמים" הוא בראשית שנות השישים כנראה בגלל פרסום מהדורה ביבליופילית של הסיפור ככרך מנוקד עם ציורים של רות צרפתי. וזה עורר שוב את עניינם של המבקרים בסיפור הנשכח.

המבקרים הבולטים שעסקו בסיפור בשלב הזה היו יעקב בהט וש. פנואלי .

יעקב  בהט מציין במאמר  עיון ב"חתן דמים " דבר 24.3.1961. ע' 5-6  " ולאחר מכן בקובץ מאמרים על עגנון והזז שהמדובר ביצירה שהיא יחידת סגולה ביצירת הזז ובספרות העברית בכלל. הוא מחלק את היצירה לארבעה חלקים שהם בעיניו כמעין ארבע מערכות והוא נותן ניתוח ספרותי מפורט של חלקי הסיפור.

הוא מעלה את השאלה האם מדובר בפואמה מקראית אירוטית ועונה הן בחיוב והן בשלילה – כן – מבחינת החומר והמקור המקראי ולא – מבחינת המסמל ומטענה הרעיוני המודרני של היצירה. בעיניו של בהט הסיפור הוא מעין סמל כללי לחיי האדם הן הקדום והן המודרני שהם חיי חתחתים וסכנות. ובמיוחד של האדם המודרני הסובל מאבדן דרך בשל אשליות ואכזבות מתורות שונות. הוא רואה ביצירה מצד אחד סיפור המשתלב מבכלל יצירתיו של הזז על הצורך לאחות את הניגודים הקיצונים של הגוף והנפש הארצי והאלוהי בהט מנסה לפרש את הסיפור לפי פסיכולוגית המעמקים הרואה באדם המודרני כמי שמתרכז ביצר אחד היצר המיני כמו ציפורה גיבורת הסיפור שרואה הכל רק מקרן הזוית של יחסי בינו ובינה. וכל הירהוריה נסבים סביב יצר המין שלא בא על סיפוקו.

אולם למרות זאת היא נשארת בת יחידה ביצירת הזז מבחינת העיצוב האמנותי הסגנון והריתמוס אווירת הפסגות השירים המשולבים בה סולמות ההרגשות והתיאורים וייחודו של המדבר ההזזי.

בהט יוצא לכיוון חדש בביקורת כשהוא קובע שהזז כבן תקופתו בחר בחומר היסטורי עם מגמת אקטואליזציה לדעתו של בהט ציפור המסמלת את עם ישראל שעוזב את המוכר לו בית הוריו והולך אחרי הנהגה שהוא כמה לה הלא היא משה רבנו לעתיד בלתי ידוע כשהוא מרגיש בודד ועזוב ומסביבו עולם עויין ובלתי מובן.

בכך לדעתי יש חידוש דרמטי לעומת הניתוחים הקודמים של הסיפור מאחר שעד בהט איש לא ניסה לנתח את המשמעויות של הסיפור מבחינת "חיים הזז כאינדיבידואל ", אלא רק את המשמעויות הלאומיות המיתיות והסביבתיות של הסיפור במדבר.

בבירור בהט כותב את המאמר שלו על רקע תקופה חדשה ששמה דגש על היחיד ועל ותיסכוליו. וכך עושה גם הוא בניתוחו את "חתן דמים".

שמואל ישעיהו פנואלי

שמואל ישעיהו  פנואלי פירסם מאמר חשוב אחר על היצירה "מיתוס בעיני בגרות" בספרו ספרות כפשוטה  ( 1963) . הוא מציין שבפאתי יצירתו של חיים הזז "מוטלת לה הפואימה 'חתן דמים'. בודדת היא ואין דורש לה. אין כדוגמתה בספרות העברית ואין כיוצא בה בדברי הזז. כתובה היא בלשון אחרונים משנית אגדית ומקצביה בסגנון ראשונים ,מקראית שירית… דומה אין בינה לבין שאר יצירותיו של הזז ,קשר כלשהו לא אמנותי ולא אידיאי ולא שיתוף רצון,כאילו רק המפלט יבקש לעצמו המחבר לזמן אחר ,ברח מצורת הסיפור אל צורה אחרת. "

אלא שפנואלי חשב שסיפור פואמה זה למרות הכל ארוג באריגה אחת עם שאר יצירותיו של הזז ויש אף לראות בו כמפתח לכלל היצירה אם כי אפשר לפתחו רק לאחר בדיקה ודרישה מרובה. לדעתו הספרות העברית פונה מזמן לזמן בעיקר בימי מצוקה ושידוד מערכות לימי ראשית האומה וילדותה בסיני וחוזר אל המדבר שבו רואים חסד נעורים ואליו רצו לחזור סופרים כמו יל"ג שרצה ליצור יצירה על הנושא ולא הספיק וחזרו סופרים כמו ביאליק והזז וכך גם הספרות הצעירה של ס.יזהר ויונת ואלכסנדר סנד הרואים במדבר את המקום שבו נחצב האדם מחדש לטובה.

עבור מדבר זה יצר הזז לשון עברית "קינית" ( כלשון השבט הקדום המופיע בסיפור )  רעננה בפרימיטיביותה חיונית בסירובה לדקדוק ולחוקי תחביר קרובה ללשון שירידי שיר המקראיים שהם שרידי מיתוס שלא צונזרו מהתנ"ך.לדעת פנואלי המיתוס של חתן דמים הוא מיתוס בלי אלוהים שאינו מופיע בו אם כי נוכחותו מורגשת היטב באווירה.

לדעת פנואלי מה שיש בסיפור הוא החוויה מהדברית אותה מתאר הזז ובהרהורים על ראשיתה של אומה כאשר גישתו של אדם לאלוהים הייתה ישירה לחלוטין. פנואלי בניגוד לבהט שומר על הגישה המקובלת בדור הקודם של ביקורת הסיפור של דגש על איכויותיו המיתיות וגישתו למידבר החיצוני ולא זה שבתוך הנפש האנושית.

מעניינת העובדה שגם פנואלי וגם בהט היו אחראים להכללת "חתן דמים" במקראות לבתי ספר של סיפורי הזז, זאת של פנואלי בשנות החמישים  ( חיים הזז:לקט ומבוא עם עובד תשי"ד 1954)  וזאת של בהט בשנות השבעים  ( חיים הזז :מבחר הסיפורים לבתי-הספר התיכונים :    עם עובד  ,1970) .וכל אחד מהם הציג במהדורה שלו  את הסיפור לתלמידים דרך עיניו במאמר פרשני מיוחד. .

כמדומה שהדבר מראה על הערכה גבוהה ביותר על יכולתם של התלמידים להבין את שפתו הקשה של הזז ואת הרעיונות הלא פשוטים, בלשון המעטה, שהוא מעלה בסיפור. ספק רב עם תלמידי בית ספר תיכון בישראל של היום היו מסוגלים לגשת לסיפור כזה.

אפשר להזכיר גם שני מאמרים חשובים ובולטים פחות שפורסמו באותה התקופה .

ישראל זמורה

מאמרו של ישראל זמורה שמעיר ש"חתן דמים" הוא למעשה שירה והוא מגדירו כ"פואמה בפרוזה" וסיפור על המדבר שהוא העומד במרכז היצירה .כאן מסופר על השיממון וכאן ניתן האקלים והחום הקוץ והדרדר.

המבקר האנונימי "מ.פ"  ( מנחם פרי ? ) שפירסם רשימה  במגזין בעל האופי "הכנעני" קשת בעריכת אהרון אמיר ( כרך ג' חוברת י 1961. ע' 178) התייחס גם הוא למהדורה הביבליופילית וציין את הידורה ויופיה לחיוב. אבל במפתיע (במיוחד בגלל מקום הפרסום שבו היה עניין רב במזרח הקדמון ותרבויותיו) התלהב הרבה פחות מהסיפור עצמו וציין שסיפור זה שמצידו התימאטי "כל כולו אחוז ומאוחז רק בשני פסוקים מספר שמות מהמקרא… אין ספק שהוא מלאכת מחשב ומעשה – וירטואוז בחמרו הלשוני =הפיוטי, בדימוייו בציוריו בבינינו הארכיטקטוני ובליטוש תיבותיו וספקותיו. אבל אפשר יש לחזק בו בקורא את ההרגשה שמעשה חושב אינו בהכרח דבר בעל ערך אמנותי ווירטואזיות אינה מעידה בהכרח על שגב רוחני ועל מתח חוויתי".

כמדומה שזוהי הביקורת הקשה ביותר שאותה קיבל "חתן דמים" מעולם.

לאחר מכן שוב נפסק העיון ב"חתן דמים" לעוד עשור.

מחקר "חתן דמים " השלב השלישי

העניין ב"חתן דמים" חזר והתעורר שוב בשנות השבעים.

ב-1969 פירסם ראובן רבינוביץ מאמר בעיתון "דבר " בשם חזות הנופים בסיפורי חיים הזז .( דבר 3.10 1969)   שבו עסק בניגוד בין הנופים והאדם בסיפורים שונים של הזז. בין השאר עסק ב"חתן דמים" וקבע שהסיפור עוסק בניגוד בין ציפורה והמדבר המוצג כזר ועוין ונופו משרה על האדם תחושת אפסות ואבדון . זה היה חידוש מאחר שעד אז התייחסו לציפורה המדינית כחלק כמעט אורגני מהמדבר ובכלל הנטייה הייתה אז לחשוב שהזז דווקא מתייחס באופן סימפטי למדבר .אבל במאמר ביקורת זה שפורסם שנתיים לאחר כיבוש סיני בידי ישראל המדבר הוצג כמקום מפחיד וזר.

אברהם בנימין  יפה סקר מחדש את "חתן דמים" ואת התגובות הביקורתיות הקודמות לו במאמר  "שלבים ביצירתו של הזז " מולד ד ( 24) ע' 666-670 תשל"ב. ). שהופיע שוב  בתוך "מקבילות בסיפור המודרני " ( ספריית פועלים, 1973  ) ע' 111-136 .על חתן דמים ע' 132-134. הוא בדק את הסימנים שאותם נתן החוקר מירצ'ה אליאדה לתופעת המיתוס בחיי העמים ומוצא שאת רוב הסימנים האלו ניתן למצוא ב"חתן דמים" אמנם הזז אינו מספר בו על גיבורים על טבעיים ויצירת מציאות חדשה הודות ליצורים על טבעיים אך כל שאר הסימנים שאותם נתן אלידה כמו גילול סיפור מקודש תיאור מאורע מימים קדומים וסיפור זינוק של המקודש אל חיי היום יום מתקיימים בסיפור זה העוסק בפרשה מלידתה של האומה הישראלית ויש בו הן משום פלישת הקודש לחול והן משום הטבעת חותם הייחוד הקיומי באדם.לדעת יפה נמצא בסיפור של הזז יסוד אלילי לצד היסוד העברי הקדמון וליצירת הרושם של עלילת קדומים תורמת גם העלאת זכר עלילות עתיקות אחרות בתוך הסיפור.

ב-1976 עסק אברהם כהן בסיפור  בפרק    "ברית חתן הדמים –המיתוס בהצגת השאלה ההיסטוריוסופית " בתוך  הדיסרטציה " עיון בהיסטוריוסופיה של חיים הזז ע"פ מבחר יצירות /  – אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ו  המחלקה ספרות עברית  רמת גן .תשל"ו 1976.

  • שם טען כי ניתן למצוא אצל הזז "גישה היסטוריוסופית אחידה לגבי גורלו של עם ישראל בתקופות שונות, בימי משה רבנו בימי ישו בימי שבתי צבי ובעידן המהפכה דורו של הזז. לדעת כהן הזז הולך בגישה זאת בעקבות ברדיצ'בסקי בטעתו שיהדות עברה שינויים גדולים בעבר וכך אי אפשר לטעון שהיהדות הייתה אותו הדבר לאורך הדורות ושאין אנו יכולים לדבר על רציפות הדורות ויהדות אחת לאורך ההיסטוריה. וכי יש בהשקפה זאת מוטיבים הלקוחים מהפילוסוף ניטשה.

לדעת כהן נקודת הפתיחה של ההיסטוריוסופיה הזאת של הזז היא במיתוס של "חתן דמים" ולדעת הזז הישות היהודית ההיסטורית מוצאה מהמיתוס התנ"כי הזז לוקח לצרכיו מיתוס קדום ומעצב אותו מחדש לצרכים הפרשניים מגמתיים שלו כממשיך האסכולה הויטאליסטית-ניטשיאנית בספרות העברית שכללה אישים כמו ברדיצ'בסקי טשרניחובסקי ושניאור. אסכולה מורדת בהיסטוריה היהודית בשם ערכים שדוכאו על ידי היהדות ההיסטורית והוא דוחה ערכי רוח שנראו לו כנוגדים את ערכי החיים והקיום . אך אין לראות בעמדתו של הזז כלפי היהדות המסורתית כבוטה וקיצונית בניגודה וודאי לא פשוטה וחד משמעית כפי שהייתה עמדת עמיתיו ועמדת ה"כנענים הצעירים" לאחריו אלא יש בה שניות ברורה.לדעת כהן, חתן דמים היא ממיטב השגיו הספרותיים והלשוניים של הזז המדובר בפואמת מסע אשר ניתן לראות בה אפוס במימד מיניאטורי "אווירה קמאית כבדה של אגדות בראשית נסוכה על דרכי התיאור והעיצוב בניסיון לשוות להם תחושה אותנטית ככל האפשר של נאמנות לעבר המיתי .הלשון לובשת אופי ריתמי פיוטי כמעט מאגי. היא מעלה בעליל את הקשר בין מאגיה וקצב המצוי כמעט תמיד בקרב חברות פרימיטיביות או ארכאיות."

לדעתו יש להבין את הסיפור ומשמעויותיו מהמציאות שבה כתב אותו הזז. המדבר בסיפור הוא מדבר הגלות ועצם הגלות הוא לדעת הזז (כפי מפרש אותה כהן) חטא והגולים היהודים מקבילים לצאצאיו של קין הרוצח הראשון בסיפור. ציפורה הסנסואלית והארצית היא אנטיתזה ליהדות המסורתית שאותה מייצג בסיפור משה המוצג כמרוחק ומתרחק מנושאים ארציים וכתוצאה הוא שוכח את מצוות בריתה מילה שציפורה היא זאת שזוכרת אותה. לדעת כהו הזז רומז כאן שאפשר ללמוד גם מההיסטוריה המיתית לגבי ההווה ואפילו המיידי .

באמצע שנות השבעים הופיע קובץ של מאמרים על יצירת הזז  " ירושלים מאסף לדברי ספרות, בקורת והגות יא" שכלל שני מאמרים גדולים של עליזה שנהר ויהודית גרינברג על "חתן דמים".

עליזה שנהר

עליזה שנהר במאמרה " בעקבות המקורות והמקבילות ל"חתן  דמים" ( שהופיע גם בספרה ""כוחה של תשתית /    תל אביב :   עקד,   1984) רואה ב"חתן דמים" יצירה אקדמאית דהיינו יצירה הקשורה בארון הספרים ומחייבת עיון ולימוד לפני הכתיבה. יש בה לדעתה "עיצוב נגדי לחלוטין לסיפור המקראי תוך השענות עליו. היא מציינת שאין שומעים דבר על רגשותיו והרהוריו של משה שאינו מופיע כלל וובודאי אינו אומר מילה אחת בסיפור אך למראות העדרותו נוכחותו מורגשת היטב."

לדעת שנהר ייתכן ששיבתו של היוצר ל"ראשית" למקורות הקמאיים –יש בה כדי להעיד על משאלותיו לגבי העתיד.

במאמר אחר בקובץ המאמרים על הזז  "לשון וסגנון ב"חתן דמים""  בדקה יהודית גרינברג את לשון וסגנון "חתן דמים " היא מציינת שקריאה ראשונה ב"חתן דמים" מעוררת הרושם של שירה מקראית קדומה אך זהו רושם מוטעה שכן בולט היעדר צורות מובהקות מלשון המקרא. גרינברג יצאה לבדוק את האמצעים הדקדוקיים המשמשים ביצירה ואוצר המילים ומקורות הלשון של הזז.

מטרתה היתה להראות שהזז יצר בעזרת אמצעים לא מקראיים כלל ליצור רושם חזק שלפנינו שירה מקראית בעלת קצב וריתמוס. היא מציינת שכל הסיפורים שאותם כתב הזז בשנות העשרים יש בהם אותן דרכי לשון הן מצד אוצר המילים והן מבחינת מבנה המשפטים. מסקנתה הייתה ש"בחתן הדמים משולבים זה בזה אמצעים סגנוניים הנוהגים בלשון הפרוזה השקולה של המקרא, ובצידם נהוגים אמצעים לשוניים מלשון חכמים.

למעשה נרמז לנו כאן שהזז "מתח" את הקורא המשוכנע שהוא קורא יצירה כמו פגאנית קדומה אך למעשה כתובה בלשון המשנה. בדיעבד יש כאן גם התייחסות לעובדה שבעולם האקדמאי מתחילים לייחס חשיבות גוברת והולכת לתרבות "הגלותית" של המשנה והתלמוד לעומת התרבות של תנ"ך שלה ייחסו חשיבות עצומה כזאת בדורות קודמים, אך כמדומה שחשיבותה הולכת ויורדת בהדרגה.

וארן בארגד עסק בניתוח הסיפור באנגלית בספר Ideas in fiction :   the works of Hayim Hazaz /    Chico, California :   Scholars Press,   1982 ב-1982 לדעתו הזז בחר באופן מיוחד במילים שיעלו בדעת הקורא את האופי הקדמוני הפראי והאינסופי של המדבר שעימו מתמודדת הדמות של ציפורה. ולכן יש חזרות בלתי פוסקות במילים ובמשפטים על מנת ליצור בקוראים תחושה מיוחדת במינה של המדבר כנוכחות קדמונית פרימיטיבית מלכותית המשקפת את הכוח האלוהי שיצר אותה. החזרות האלו הופכות גם הדמות של ציפורה לדמות מיתית הגדולה מן החיים שתחושותיה הופכות לסמלים של משהו שהוא כמו המדבר מעל לאנושי הרגיל. מאידך ברגד חושב שב"חתן דמים" יש תיאור סמלי של בעיות שאותן חווה הזז בפריז ואותם תיאר בסיפורים אחרים מאותה התקופה כמו "מרי": ציפורה האישה המדינית מסמלת לדעת בראגד את היהודי ההיסטורי שתמיד סבל בעת משברים ושההיסטוריה עם היא נעשית בידי האלוהים או בידי משה היא אדישה לכאב שהיא גורמת עבור האינדיבידואל הבלתי ידוע כמו ציפורה שמוזכרת רק בכמה פסוקים בתנ"ך. ההסטוריה מלאה בדם המשקף הקרבה אישית וטרגדיה.

בארגד ממשיך כאן את גישת הניתוח של בהט הרואה ביצירה שיקוף של התנסויותיו של מחברה בעידן המודרני.

רות שנפלד התייחסה ל"חתן דמים"   בפרק    "האקסוטיקה של המזרח בסיפור המקראי הארץ-ישראלי "במסגרת ספר מקיף שכתבה על הרומן ההיסטורי העברי במאה העשרים  " מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :   עיונים ברומאן ההיסטורי העברי במאה העשרים /    (תל-אביב) :   פפירוס,   (תשמ"ו) . היא רואה ב"חתן דמים" פנייה אל האקזוטיקה המזרחית בסגנון מורשתו של דוד פרישמן בסיפורי "במדבר" שלו שכידוע לא התבססו ( כמו הסיפור של הזז) על הכרות קרובה עם מדבר סיני. ציפורה של הזז מזכירה לדעתה אישה בדווית בעלת יצרים חזקים ופראיים ודרכי חשיבה קמאיות. אלא שבניגוד לדמויות נשיות מקבילות בסיפורי אברהם מאפו ופרישמן ציפורה של הזז היא אישה בשלה שמתוודעת באורח חשיבתה הארכיטיפי לקונפליקט המאיים על חייה ורוצה לנצח את הכוחות העויינים.

שנפלד מציינת שלא ניתן למצוא ממשיכים רבים בסיפורת ההיסטורית העברית לסגנון כתיבה אקזוטי מזרחי זה פה ושם ניתן למצוא את סימניו אצל סופרים כמו י"ל ברוך דב קמחי ואצל יצחק שנהר (ועם כבר גם אצל יעקב חורגין .אלי אשד ) . אולם כמדומה שלאחר קום המדינה אין למצוא זכר לאוויר המזרחית אקזוטית בדומה לזאת שיצר הזז ובמקומה יש ניסיון אצל סופרים כמו משה שמיר ויוסף אריכא להחיות את ההווי האותנטי של המזרח הקדום על סמך המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי.

גרשון שקד

גרשון שקד סוקר בקצרה את "חתן דמים "  בפרק "זעקת המהפכה"  בתוך : הסיפורת העברית 1880-1980 :כרך ג' המודרנה  בין שתי המלחמות ( "כתר והקיבוץ המאוחד 1988 ). הוא עומד על המחקרים שנעשו על לשונו הוא קובע שייתכן שמה שנראה מקריאה ראשונה כ"שירה מקראית קדומה" אכן חסר "צורות מובהקות מלשון המקרא". שקד קובע שהזז מבולל לשון מקרא ולשון חז"ל לצרכיו על פי הריתמוס המיוחד שלו ובוחר דווקא מילים נדירות וביטויים מיוחדים. לדעת שקד ניתן לאמר שהעולם המעוצב ב"חתן דמים" קיים יותר בתחומי הלשון מאשר בכל תחום אחר.

אברהם הגורני –גרין סקר את הסיפור במאמר פרשני קצר בשם " על "חתן דמים".  בספרו:  סיפורת בת-ימינו (תל אביב : אור-עם, תש"ן 1989), אך מעבר לתיאור המתרחש בו במילים אחרות אין לאמר שמצא לגביו תובנות מיוחדות.

בכך הוא סיים את המחקר של "חתן דמים" בשנות השמונים.

מחקר "חתן דמים" השלב הרביעי.

בשנות התשעים הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מ"חתן דמים" ורק בשנות האלפיים היתה חזרה לדיון בו בשני מאמרים ובעבודת תזה גדולה ומקיפה על מקורותיו .

מעניין ששניים מהכותבים כבר כתבו עליו בעבר אך מזוויות שונות באופן משמעותי.

דן מירון חזר אל "חתן דמים" כמעט חמישים שנה לאחר שכתב את דבריו הקודמים על הסיפור (ראו למעלה ) בסקירה מקיפה על יצירת הזז שאותה נתן ב-2003  אף-על-פי-כן, נוע ינוע:על חיים הזז ", דימוי, 23, תשס"ד-2004. ושוב בקבץ המאמרים שלו "הספריה העוורת –פרוזה מעורבת 1980-2005 " (הוצאת ידיעות אחרונות 2005 .

שלא במפתיע פרשנותו את הסיפור לאחר שנים רבות כל כך מתרחבת ומשתנה באופן דרמטי. במאמר החדש  הוא כותב ש""כשם שהמהפכה הרוסית משתקפת בזלעפות המדבר של 'חתן דמים' כך ממחישות באותו הסיפור עצמו אהבתה וקנאתה של ציפורה למשה, שגדר עצמו מימנה ומנע ממנה את הגברות שבה תלויה נשיותה. מאבק קשה ואכזרי, מיני לכאורה, מעין מלחמת האישה בגבר המתנהל לאורך ההיסטוריה היהודית בין יסוד ארצי, ויסוד שמיימי, בין אלוה גברי וחומר, המבקש לבוא אל ציפורה במקום משה, לבין אלוה רוחני מחמיר ונעלם, שאותו מבקש משה בערפילי הר סיני. הפשרה שמוצאת ציפורה – כריתת העורלה של בנה בסכין חצוי ורכישת "הבעלות" על בעלה בכוח עשייתו ל'חתן דמים' מבשרת כמה וכמה פשרות היסטוריות בין היסודות המתרוצצים בלב האומה פשרות שרבות מהן הביאו לשפיכות דמים בכלל ולשפיכת דמי בנים צעירים בפרט. ומהן שהתרחשו הרבה לאחר שנכתב ופורסם סיפורו של הזז (הסיפור ראה אור בשנת תרפ"ט" אמנם הוא נכתב לפני המאורעות המפורסמים של אותה שנה) ואולי הן עדיין מוצגות על בימת ההסטוריה היהודית לנגד עינינו".

מירון אם כך בפרשנותו המאוחרת לסיפור מייחס לסיפור המתרחש על רקע קדמון אופי כמעט נבואי, הוא מתאר את אירועי העבר הרחוק אך לאמיתו של דבר חוזה את העתיד להיות ממש בעתיד הקרוב.

תמר בן שושן

תמר בן שושן כתבה מחקר מקיף המקיף ביותר עד כה הקשור ל"חתן דמים" על מקורותיו של "חתן דמים" " חתן דמים: מחקר תימטולוגי בעיצוב רב גרסאי בספרות העברית לדורותיה… /   אוניברסיטת בר-אילן – עבודות לתאר שלישי – המחלקה לספרות עם ישראל רמת גן :   [חש"מ],   תשס"ו.2006.

בו היא מכניסה לראשונה  אבל כצפוי לאחר זמן רב כל כך ,פרשנות פמיניסטית מובהקת לסיפור של הזז.

שם סקרה בפירוט את הגירסה התנכית המקורית ופרשנויות שונות שניתנו לה לאורך השנים עד ברדיצ'בסקי שיצר שתי גירסאות שונות לסיפור זה כמה שנים לפני גרסתו של הזז. (לעומת ביאליק ורבניצקי שמסיבות שבן שושן מנסה לעמוד עליהן התעלמו לחלוטין מסיפור זה ב"ספר האגדה" שלהם).היא קובעת שביצירה זאת מתגלה הזז כמשורר מובהק המביע עצמו בעזרת פרוזה פיוטית.

היא קובעת שהזז בניגוד ליוצרים קודמים שעסקו בסיפור אינו עוסק כלל בניסיון לברר מהי הסיבה לרצון לפגוע בבנו של משה ובמה היה אמור לפתור מעשה המילה ודמותו של הילד והקורה איתו הם שוליים לחלוטין. תחת כל זאת מעמיד הזז תמונה של אפוס מיתי קדמון ומעמיד במרכז את ציפורה שבמקור התנ"כי יש רק משפט אחד שנאמר מפיה. הפרקטיקה הפואטית שבה נוקט הסיפור היא של עימות בין תפיסת האלוהות הפגאנית המיתית לבין זו העברית המונותאיסטית והעמדת שתיהן מול "דרך הנשים".

בן שושן תוהה מדוע מעמיד הזז את דמותה של ציפורה כתערובת עברית פגאנית שבין אל ובין אליל ובין אשת השליח לבין אורקל קדום במרכז הסיפור ומסלק כמעט לחלוטין מתוכו את דמויותיהם של משה ובנו שכמעט מת עליו?

היא משערת שהתשובה לכך נתונה בנסיבות המסוימות שבהן נכתב הסיפור. יצירה זאת היא אחת האחרונות שכתב הזז על אדמת אירופה והיא מבשרת את עלייתו לארץ ישראל והפניית עורף לכל מה שהוא מנבא במחזהו על ימי שבתי צבי "בקץ הימים". לפיכך אין לראות בבחירה בסיפור החניכה של משה שמסמל גם את ראשית יציאתו של עם ישראל ממצרים בחירה מקרית. סיפור זה חותם את גלותו של משה בביתו של יתרו את גלות ישראל במצרים ואת גלותו של הזז באירופה. אולם הזז מנפה מתוך הגרסה שהוא מעמיד לסיפור זה כמעט כל זכר לדמותו שלדעתה של בן שושן דמותו של הזז העולה ארצה מגולמת לא בדמותו של משה שליח האל אלא במפתיע בדמותה של ציפורה אשת משה דבר שהוא אכן מתמיה מאחר שאישה זאת מייצגת לדעתה את בת דמותה של אלילה כנענית המושיע שליח האל. כל שיש כאן הם דמותה של ציפורה, תחושת סכנה קרבה ונוכחותו האירוטית של האל המתחרה במשה. הזז לדעתה בנה את יצירתו בהכרה מלאה כתשובה למה שהמקרא והמדרשים והפרשנויות לא התייחסו לעולמה של ציפורה לרצונותיה ודי בכך לראות את חידושו.

בן שושן עם כך שמה דגש על האופי הפמיניסטי המוקדם של יצירתו של הזז שמזהה את עצמו עם דמות אישה דווקא ולא עם דמות גבר ושם דגש מרכזי בסיפורו על האישה בניגוד לכל המקובל בתקופתו.

המאמר האחרון שפורסם עד כה על "חתן דמים " הוא מאמרו של אברהם כהן  השיבה אל  המיתוס או השורשים הארכאיים של האתוס הלאומי :   עיון בין תחומי ב"חתן דמים" לחיים הזז.. "החינוך וסביבו, ל (תשסח 2008 ) שהוא למעשה פיתוח והרחבה של מה שכתב בעבודת התזה שלו שאותה סקרנו למעלה. זהו המאמר המפורט והמקיף ביותר שפורסם עד כה על "חתן דמים"  והוא משתמש כבסיס בתיאורטיות שונות על המיתוס של ברט ויונג ושל אליאדה והוא רואה בו נקודות דמיון לפואמה "מתי מדבר" של ביאליק המתאר את מאבקם של מתי המדבר באל העריץ שהכניעם.

כהן פונה לנתח את "חתן דמים" שבו הוא רואה את אחת מיצירות המופת של הספרות העברית החדשה בגישה בין תחומית הוא רואה בסיפור היזכרות במיתוס קדום שמשמש למחבר עילה להצגת התזה שלו שתחיה לאומית אפשרית רק על ידי שחרורו החיוניות היצרית שאותה מייצגת ציפורה. ועל ידי גאולת היצר המדוכא בידי היהודי הישן המגולם בסיפור בדמות משה. ציפורה הארצית החושנית מהווה אנטיתזה ליהדות המודרנית והיא מבטאת את כמיהת הדור לכל מה שהסובייקט היהודי איננו וצריך להיות.

כהן סבור שביצירה ישנה תשתית מקרית מיתית מורחבת בעלת שורשים כנעניים פגאניים. אלוהי ישראל הקמאי ש"מוצאו מסיני ,מקצה השמים" מצוייר כארוס בהתגלמותו והוא מוצג בתודעתה של הגיבורה כשונה מהותית מדמות האל כפי שהתפתחה ביהדות המאוחרת .זוהי אלוהות יצרית חמדנית וויטאלית. המגולמת בסיפור תפיסתו של הזז לדעת כהן היא שצלם עם הוא כצלם אלוהיו וכאשר אבדה לעם החיוניות הויטאלית כך קרה לאלוהיו.

לדעתו חשיבות המיתוס לגבי הזז היא ביכולתו לקדם תודעתית את חזון ההתחדשות הקולקטיבית ולהשפיע על חזרת הזמן ההיסטורי .ובמילים אחרות לתרום לשיבת עם ישראל להיסטוריה ולתחייתו מחדש בארצו ".

דרך הדמויות ובעיקר זו של ציפורה סבור כהן משיח ומדובב הזז את הלא מודע הקולקטיבי. הוא חובר לרבדיו העמוקים במטרה לחולל מפנה תודעתי בקוראיו הפוטנציאליים." בניגוד לגרסה הקודמת של המאמר בעבודת התזה שלו בשנות השבעים שעסקה יותר בהוגים כמו ניטשה, כאן כהן מרבה להשתמש בניתוחים פסיכולוגיסטיים בסגנון תורת הארכיטיפים של יונג שלא היו מקובלים בשנות השבעים אך הם מקובלים מאוד בניתוח הספרות העכשווי.

חשובה כאן היא תפיסתו של כהן הרואה ביצירה כלי לשינוי אידיאולוגי של הקוראים תפיסה שהיא כמובן רחוקה שנות אור מכל התפיסות הרואות בסיפור מעין תיאור מיתי של מצבו העכשווי של הזז בפריז של שנות העשרים.

כדאי לשים גם לב לכך שהחוקרת המודרנית תמר בן שושן שמה דגש על מרכזיות האישה ביצירה ולמעשה על "הפמיניזם שבה" דגש שאיש מהחוקרים הקודמים של היצירה לא העלה על דעתו לתת.אני כאמור למעלה מצאתי את הדגש הזה כצפוי לחלוטין וכמשקף את רוח התקופה שבה כותבת בן שושן .

יש לדעתי להבדיל בין המבקרים הרואים בסיפור השתקפות מסויימת של חוויותיו האישיות של הזז ברוסיה ובפאריז ולאלו שרואים ביצירה יצירה מיתית מובהקת המתארת ומתמקדת בימים רחוקים ואין לה משמעות אישית ספציפית לחייו של המחבר בתקופה שבה הוא חיבר אותה או אם יש כזאת הרי היא לא רלבנטית לחלוטין מבחינת הקורא.

לדעתי אפשר להראות שיש התייחסויות לסיפור כ"יצירה אישית" שהיא יותר מכל דבר אחר שיקוף התנסויותיו האישיות של המחבר רק משנות השישים ואילך וזאת בעידן ששם דגש על היחיד ושוב לא התעניין כל כך באידיאולוגיה או במיתוסים להוציא את האלמנטים הפרוידיאניים שבהם.

בשנות האלפיים חלה תפנית ברורה במחקר ובביקורת של הסיפור :  יש דגש על אלמנטים פמיניסטיים בסיפור במקביל לעלייה לעניין בפמיניזם ובמגדר בעולם שבחוץ.ומאידך יש דגש על האלמנטים היונגיאניים המיתיים והפגאניים בסיפור ולדעתי יש לכך קשר להתעצמות של אידיאולוגיות ניו אייג'יות בעולם שבחוץ.אין שום הכרך שזה אכן מה שהניע את הזז כשכתב את הסיפור.

בבירור החוקרים והמבקרים של הסיפור אינם מסוגלים לקרוא אותו בהינתק ממה שקורה מסביבם ובכך אני מוצא טעם לפגם.

החלק הבא בסדרה ::

הזז כותב את "חתן דמים " : ניתוח היסטורי

ראו עוד בנושא זה

בחזרה אל ימי התנ"ך -ז'אנר הסיפור המקראי

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פנטזיה, תרבות עם התגים . קישור קבוע.

2 תגובות על בעקבות "חתן דמים " של חיים הזז -החלק השני

  1. פינגבאק: הלחש המאגי של "חתן דמים " « המולטי יקום של אלי אשד

  2. פינגבאק: הגירסה של המפסידים : סיפורת תנ"כית פגאנית « המולטי יקום של אלי אשד

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*