“בעקבות “חתן דמים ” של חיים הזז ”

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:

(כה) וַתִּקַּח צִפּרָה צר וַתִּכְרת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:

(כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלת

(שמות ד’)

.החלק הראשון של המאמר

החלק השני

וכעת החלק השלישי והמסיים :

חיים הזז ויצירת “חתן דמים

בחלק זה של המאמר  אציג רעיונות שניתן להגדירם כתיאוריה לגבי תהליך היצירה והכתיבה של “חתן דמים” בידי חיים הזז המניעים הגורמים והתהליכים. דהיינו אני נוקט כאן בניסיון ליצור מעין ביוגרפיה אינטלקטואלית יצירתית של הסופר וכתיבת הסיפור בדומה למה שהחוקרת נורית גוברין עושה לגבי סופרים שונים כמו דבורה ברון, שופמן ואחרים.

“חתן דמים” שכפי שראינו מוגדר בידי כמה ממבקריו כיצירת מופת ספרותית הוא ככל הנראה בין יצירות הפרוזה המוערכות ביותר בספרות העברית המודרנית המבוססת על התנ”ך, אם לא המוערכת שבהן. זוהי גם אחת היצירות הראשונות בספרות העברית שנכתבה בידי גבר שמוצגת כולה מנקודת מבטה של אישה.

ויש מקום לראות בה כאחת מיצירות הפרוזה הראשונות בספרות העברית החדשה שכתובה מנקודת מבט שאינה מונותאיסטית דווקא.

וייתכן שהא גם הרבה יותר מזה והוא יצירה שהסופר עצמו שינה את דעתו לחלוטין לגביה  ולגבי הרעיונות שמאחוריה לאורך חייו.

ואולי לא ?

האידיאולוגיה שמאחורי “חתן דמים”

אני מעלה כאן את התזה שחיים הזז כתב את “חתן דמים” כיצירה שאותה אני מגדיר “קדם כנענית” על שם אנשי התנועה הכנענית שבראשה עמדו יונתן רטוש ואהרון אמיר שקראו לחזור לאומה העברית הקדומה הקדם תנכית הפגאנית שחיה בארץ ישראל בתקופה שלפני גלות בבל.

לדעתי לא מן הנמנע שהזז כתב עוד בשנות העשרים את “חתן דמים” כיצירה שמאחוריה עומדת אידיאולוגיה לא שונה בכך בהרבה אם כי קיצונית פחות כפי שטוען כבר המבקר ברוך קורצוויל ולא לשווא היא שימשה כמקור השראה לאנשי קבוצה אלו שידוע שהושפעו מאוד מסיפורו המאוחר יותר של הזז “הדרשה” ולא בכדי, כפי שאנסה להראות.

האם אפשר להוכיח טענה כזאת מהכתובים?

מן הראוי כבר להגיד שזוהי משימה קשה ביותר אולי בלתי אפשרית מאחר שחיים הזז לאורך חייו אמר וכתב ובמכוון מעט מאוד לגבי תהליכי היצירה של יצירותיו השונות והוא כמעט ולא אמר (לפחות דברים שפורסמו) או כתב בימי חייו שום דבר לגבי “חתן דמים” מקורותיו וכתיבתו .

הדבר היחיד שהיה לו  אי פעם להגיד על סיפור זה כאשר נשאל עליו בידי  העיתונאי אברהם חיים אלחנני שהעריך סיפור זה כמיטב יצירתו של הזז ואמר להזז שיצירה כזאת נכתבת מתוך התפעמות נפשית חד פעמית היה ש“את חתן דמים” כתבתי בשנות שהותי בפאריז” .( אברהם חיים אלחנני, ארבעה שסיפרו , ירושלים:   במערכה,   1978.ע’ 97)

ובכך הסתכם כל מה שהיה להזז לאמר בציבור על היצירה שאותה פירסם בחמישה נוסחים שונים לאורך כ-40 שנה  באיזה שהוא מקור שמצאתי בכתב.

גם על תקופת שהותו בפאריז שבמהלכה כתב את “חתן דמים” הוא דיבר לעיתים נדירות ביותר עם כי זאת הייתה משמעותית ביותר בחייו ולדעתי יש לה משמעות גדולה לגבי עצם כתיבת “חתן דמים ” רק בשני ראיונות בודדים שנתן בשנותיו האחרונות הוא סיפר על תקופה זאת הוא סיפר שהוא בפאריז היה בקשרים הדוקים ביותר עם המשורר זלמן שניאור שעימו היה נפגש לשיחות ארוכות מידי שבוע ועם המשורר שאול טשרניחובסקי שהיה עורכו בכתב העת “התקופה” כשפירסם שם את “חתן דמים” .

(   המקורות לפרטים אלו הם : ירדני-אגמון ,גליה “לשלמות אין גבול “( שיחה עם חיים הזז) “מאזניים כ”ו (ד) מרס 1968 ע’ 257-261.ושוב בתוך “זכרון לגליה ירדני –אגמון :משלה ועליה ( 1970) ע’ 98-109 .  כולל מידע  חשוב על חייו של הזז בפאריס בשנות העשרים.  וגם עלי מוהר “כשמש ביום כביסה :ראיון עם חיים הזז לאחר קבלת פרס ביאליק דבר השבוע 12 באפריל 1971 י”ז בשבט תשל”א. גם  הוא  כולל מידע  חשוב על חייו של הזז בפאריס בשנות העשרים).

לכל היותר אפשר להביא פרטים שונים בנושא שמהם אפשר להצביע על תמונה אפשרית המסתמנת.

שלבי הכתיבה

בדיקה במכתביו של חיים הזז שהשתמרו ב“יד למורשת  חיים הזז ”  הראתה שבמקור הזז החל להגות את “חתן דמים” בסביבות אמצע שנת 1927 אם כי כתב אותו ממש כנראה רק לאחר פרץ של יצירה במשך כמה ימים ב1929 כנראה לאחר תקופת מחקר ארוכה שנדרשה עבור סיפור מורכב ומתוחכם כל כך.

העדות היחידה שיש על כתיבת הסיפור היא מפי אלמנתו של הזז שככל הנראה שמעה זאת מפיו  היא ש את “חתן דמים” כתב הזז בנשימה עצורה תוך ימים מועטים את הסיפור שכולו שירה” .(  אביבה הזז “”תחושת הבאות ביצירתו של חיים הזז ” מעריב 23.3.1984.)

המסמכים “ביד למורשת  חיים הזז ” מראים שבמקור הזז תיכנן שסיפור זה יהיה אחד מתוך ארבעה בקובץ של סיפורים שהמכנה המשותף להם יהיה זיקתם לתקופה לדמויות וללשון של המקרא, קובץ שאותו כינה “המדרשים”. הוא ככל הנראה עבד על ארבעת הסיפורים המתוכננים במקביל.

סיפור שני בקובץ שגם הוא נכתב ומתרחש בימי השופטים לאחר ימי דבורה הנביאה ובזמן מאבקם של בני ישראל במדינים (שיגיע לבסוף לשיאו בימי השופט גדעון) היה “ימלא” שאותו שלח לשני עורכים. אשר ברש שסירב לשלם את הסכום הגבוה שאותו דרש הזז עבורו  והמשורר יעקב כהן עורך כתב העת “הסנה ” שהסכים לשלם.

הזז שלח לכהן פרקים מהסיפור וכהן הגדירו כ”כבוש, עתיק, חזק ועסיסי, כיין המשומר” אך הציע להזז ש“בדבר הביאורים למלים הכנעניות – ודאי טוב שתתנם” ברמיזה לשפה הקשה מאוד הייחודית למעשה של הסיפור.

אך כתב העת של כהן “הסנה” נסגר לפני שהספיק לפרסמו. ב-1930 כהן החזיר את כתב היד של הסיפור להזז לפי בקשת הזז אולי מאחר שזה עלה אז לארץ ישראל ועניינו בתנ”ך התעורר מחדש.

בסופו של דבר הקובץ כפי שעלה במחשבתו של הזז לא יצא לאור ורק שניים מהארבעה  סיפורים שתכנן נכתבו ורק אחד מהם יצא לאור בחייו של הזז.זה הוא “חתן דמים “.

ידוע לנו שהוא תיכנן סיפור שלישי בשם “הפסל” שעליו ידוע לנו ממחברת הטיוטות עבת כרס לקובץ שהותיר בעזבונו “אך לא ברור מעבר לזה במה עסק ונראה שמעולם לא כתב אותו או בכל אופן כתב היד אם היה כזה לא נשמר. על הסיפור הרביעי בקובץ שאותו תיכנן לא ידוע דבר.

עורך  כתב העת “התקופה” שאול טשרניחובסקי לחץ מאוד על הזז שישלח לו חומר ספרותי והזז שהיה זקוק מאוד לכסף שלח לו לבסוף את “חתן דמים” וזה פורסם ב’התקופה’ ב 1929.

אך נראה שלאחר עלייתו לארץ ישראל, והתמודדותו עם המציאות הריאלית שבה עניינו של הזז עבר מימי התנ”ך לנושאים אחרים כמו ימי שבתאי צבי יהודי תימן וכו’, הוא לא עשה דבר עם “ימלא” שנשכח מלב והוא יצא לאור רק שנים לאחר מותו שלאחר שהתגלה בארכיונו.

מקורות ההשראה ל”חתן דמים”

נשאלת השאלה ממה וממי הושפע הזז כשכתב את הסיפור “חתן דמים” הסיפור שהוגדר כחסר תקדים ביצירתו של הזז כ”מיתוס ,סוג שאינו בנמצא בספרותנו החדשה”. וכתוב ב”סגנון שאינו ידוע אצלנו”.

לדעתי הסיפור לא היה כה יוצא דופן כפי שהוא נראה במבט ראשון. היו לו מקורות השראה מגוונים הן בספרות העברית והן בספרות הצרפתית..

הזז ללא ספק חקר והכיר היטב את הפרשנויות המסורתיות על “סיפור חתן דמים” המקראי אך יש מקום לשער שעבודת ההכנה שלו לסיפור הייתה עמוקה הרבה יותר מכך.

כשכתב אותו שהה בפריז שבה היה אז עניין עמוק בתרבויות דומות של הפיניקים ותרבויות המזרח הקדום. שהתעורר בידי חוקרים ידועים כמו וקטור ברארד שכתב כמה מחקרים בשנות העשרים על המוצא הכנעני פיניקי של התרבות היוונית, והשפיע על משוררים שונים בלבנון ובשפה העברית ובראשם שאול טשרניחובסקי המתרגם של הומרוס לעברית שהקדיש בתרגום שלו של האודיסאה לעברית מקום נרחב לדיון בתיאוריות של ברארד.

יותר מכך פאריז של שנות העשרים הייתה המקום שבו נולדה במידה רבה ההשראה לרעיון תחיית של העברית כשפת תרבות לאומית מיוחדת חיה והיא המקום שבו נולדה בשנות השלושים לאחר שהזז כבר עזב את העיר ועלה לארץ ישראל. כוונתי ההשקפה הלאומית חילונית רדיקלית של ה”כנענות בידי תושב פאריז עדיה גורביץ חורון, וידידו המשורר מארץ ישראל יונתן רטוש.

נחום סלושץ ,חוקר וסופר ,אחד ממקורות ההשראה לרעיונות “חתן דמים “?

למעשה הרעיונות האלו לא היו חדשים, הם הופיעו עוד מראשית שנות העשרים בידי הארכיאולוג והסופר וחוקר הספרות העברית נחום סלושץ (1871-1966) שפירסם בכתב העת “השילוח” סדרת מאמרים בשם “כנען ועבר” , שבה שם דגש על הקרבה בין התרבות הפיניקית כנענית של צור צידון וקרת חדשת והתרבות העברית התנ”כית וקבע כי בני ישראל היו “שותפים עם הכנענים בתרבות ואפילו בעבודת הבעלים בכל דורות המלוכה הכפולה”. סלושץ מצא את עקבות התרבות העברית –פיניקית בצפון אפריקה ולחופי כל אגן הים התיכון צפון אפריקה ועד גדות האוקיאנוס נכבשו לפני התרבות העברית כנענית כתב ותרבות המערב מוצאה כתוצאה בארץ העברים. בתרבות שהייתה בחלקה לפחות אלילית.

יש כל סיבה לחשוב שהזז שקרא ופירסם ב”שילוח” והכיר את עורכו קלוזנר, הכיר היטב את רעיונותיו של סלושץ ואולי אף הכיר אותו אישית, כפי שהכירו ידידו הטוב בפאריז זלמן שניאור שכתב מאמר שלם  שבו תיאר בפרטנות  אתהקשרים  בינו ובין סלושץ בפאריז”הפרופסור נחום סלושץ” בספר דוד פרישמן ואחרים דביר 1959 ע’ ע’ 83-92).

הזז לא הושפע רק או בעיקר מספרות עיונית בראש ובראשונה הוא הושפע מספרות יפה.

ניתן להניח שכשכתב הזז את הסיפור הוא הושפע מיצירות ספרות מוכרות מהספרות הצרפתית, שעסקו במאבק בין אישה יצרית ואיש דת בתקופה אקזוטית קדומה את כמה מהיצירות האלו יכול היה להכיר הן מהמקור הצרפתי והן מתרגום לעברית

אלו לדעתי כללו את הרומאן “סלמבו” ( 1862 תרגם לעברית נחום סלושץ הוצאת שטיבל, 1922.) של גוסטב פלובר (שאותו העריץ  הזז ולדבריו העדיף אותו על בלזק שאותו החשיב כגאון.) זהו סיפור שבמרכזו עומדת כוהנת פגאנית מיסתורית ויצרית בעלת כוחות מיסטיים  בעיר הכנענית הקדומה  קרת חדשת ,הלא היא קרתגו והכוהנת אינה אלא אחותו של המצביא המפורסם לעתיד חניבעל.

הסיפור של פלובר “הרודיאס” (בקובץ “שלושה סיפורים” 1877  תורגם לעברית בידי יעקב רבינוביץ ,הוצאת מצפה 1928)  העוסק במאבק בין אישתו ובתו של המלך הורדוס אנטיפס  שתיהן נשים יצריות בנביא הסגפן  יוחנן המטביל ביהודה במאה הראשונה לספירה.

וכן  יש להזכיר את סיפורו של גוסטב פלובר שלא תורגם לעברית “פיתויו של אנטוניוס הקדוש ” המתאר את ניסיונות הפיתוי המיניים והרוחניים  של קדוש נוצרי במידבר בידי ישויות נשיות שונות.מעניין שפלובר עבד על סיפור זה כל חייו והוא פירסם אותו בארבעה גירסאות שונות  בין 1849 ו-1874. בהקבלה מדוייקת לסיפורו המקביל של הזז “חתן דמים שגם הוא נכתב שוב ושוב בגרסאות שונות לאורך עשרות שנים בחייו של הזז.

בין יצירותיו שצויינו כאן  של פלובר ובין “חתן דמים” יש מקבילות מעניינות שדורשות מחקר נוסף.

וכן אפשר להזכיר  את  “סלומה” (שלומית )”  (1891) של אוסקר וויילד. “סלומה ו”הרודיאס ”  עסקו שניהם  באותו הסיפור על נסיכה עבריה בתו של הורדוס אנטיפס המתאהבת לשווא בנביא יוחנן המטביל ומביאה למותו.עד כמה שידוע לי “סלומה ” תורגם לעברית לראשונה  בשם “שלומית ” בידי א”שפר “( שם בדוי של  שמואל פרלמן ואברהם רובינזון )  בכתב העת “המעורר  בעריכת ברנר בשנת 1907. לא מן הנמנע ואף סביר  שהזז נתקל לראשונה ביצירה זאת שם.  תרגום שני  בוצע בידי י יעקב אורלנד  ב-1941. הזז כמובן לא היה זקוק לשום תרגום ויכול היח לקרוא את היצירה במקורה הצרפתי.

עוד מקור השראה אפשרי  היה הרומן “תאיס” ( 1890 תרגם לעבירת דוד פרישמן 1922) של אנטול פרנס על מאבק במדבר בין נזיר נוצרי ואשת עגבים אלילית. סיטואציות המזכירות במקצת את זאת שב”חתן דמים”.

עוד מקורות השראה ברורים היו דוד פרישמן בסיפורי “במדבר” (1922) שלו על נדודי בני ישראל במדבר סיני הרקע של “חתן דמים”, ומאבקם עם כוהני הדת הכובלים. והשיר “מתי מדבר” ( 1902) של ח.נ. ביאליק שתיאר את דור המדבר האבוד הנאבק באלוהים אך לשווא.

מן הסתם הרקע המדברי של זמן יציאת מצרים של סיפורי פרישמן ושל שירו של ביאליק השאירו רושם עז על הזז.

כן יש להזכיר המיתוסים של מיכה יוסף בן גריון ברדיצ’בסקי בספרו “צפונות ואגדות” (ליפסיה : א. י. שטיבל, תרפ”ד-תרפ”ה 1924-1925) שם עסק בין השאר בפיתוח משלו של סיפור “חתן דמים”.

אין זה מקרה שברדיצ’בסקי היה חלוץ העברת הרעיונות לעברית של הפילוסוף הגרמני ניטשה שקרא לשחרור האינדיבידואל מידי הדת הכוהנית הקפואה והמדכאת. ואנחנו יודעים כפי שקורצוויל ציין שהזז הושפע מאוד מרעיונות אלה של ניטשה וברדיצ’בסקי .

קטע שהזז כתב על ברדיצ’בסקי שופך מן הסתם גם אור לגבי יחסו שלו למיתוסים כמו “חתן דמים ” “..ברדיצ’בסקי   היה הסופר העברי המובהק .מעטים כמוהו התבודדו ונלחמו עם הרבים…הוא ראה ללב האדם מישראל לעומק פנימיותו ולעצמותו שאין לו שליטה עליהן. למורשת דורות המסותרת בו להיפוכו השוכן בו בסתר לחושך הקדמון שמציף אותו שוטפו. הוא הפליג אל מעבר למקובל ומחזק ופירש אל מעבר כאן. לתהומות של מרחקי זמנים ,אל המיתוס ואגדת הקדומים שהוא הדבר היחיד שהוא קיים ונאמן בחיי האדם באשר הוא בן חלוף”..

חיים הזז “שני נוסחות “בתוך משפט הגאולה ע’ 63-64.

והיה גם המשורר יעקב כהן, עורכו של הזז ב”הסנה” שכתב סיפורי תנ”ך מיתיים שמן הסתם היו מוכרים להזז. אלו פורסמו לראשונה בספר “משלי קדומים” (הוצאת מצפה תש”ג 1943?) אולם החלו להתפרסם כבר בשנות העשרים.

מקור השראה חשוב אחר שאותו הכיר אישית היה שאול טרניחובסקי עורכו ב”התקופה” שכתב שירים כמו פגאניים ברעיונותיהם, שביטאו מעין הזדהות עם “כנעניות” שאותה הציג טשרניחובסקי כאם המשותפת של היהדות והיוונות (בהשראת רעיונותיו של ההוגה הצרפתי ויקטור ברארד) דבקותו של טשרניחובסקי באלילי הקדם נראתה בעיני המשורר לא ככפירה אלא כבסיס לתיאור מהפכני של תולדות ישראל שבמסגרתו התחיה הציונית היא חזרה לעברה הכנעני של האומה שקיימה בו את יחודה בזיקה הדוקה לתרבות המשותפת לשאר האומות. ותוך קשרים הדוקים עם הטבע.

טשרניחובסקי היה נפגש רבות עם הזז בפאריז, ויש כל מקום לחשוב שהם היו מנהלים דיונים גם בנושאים אלו.

ידוע כי הזז הושפע מאוד משיריו של טשרניחובסקי. למעשה יצירתו השנייה בדפוס מ-1918 הייתה שיר בשם “על המשמר” שפורסם תחת השם הבדוי “ח.צבי” שהושפע עמוקות מטשרניחובסקי, עד שהעורך יוסף קלוזנר נטל לעצמו את החרות להקדישו לשאול טשרניחובסקי שלא ברשותו של המחבר שזעם על כך.

שיר זה היה שירו הראשון והאחרון אלא אם כן נחשיב את “חתן דמים” כיצירה פואטית ובו הוא עוסק לראשונה בימי קדם ובעידן התנ”כי שכן נראה שהדובר בשיר חי בתקופת הפלישתים בימי השופטים תקופה שאליה יחזור בסיפורו “ימלא”.

( את נוסח השיר היחיד הידוע של הזז חוץ מאלו שב”חתן דמים ” אפשר למצוא כאן )

ידוע לנו שטשרניחובסקי התפעל מאוד מהסיפור “חתן דמים ” שהוא היה עורכו וכתב לסופר א.קמינקא ש”סיפור כזה יוצא לאור רק פעם ביובל”. ( מכתב של טשרניחובקי לקמינקא 28.6.1929 גנזים 5609./37)

זלמן שניאור.ניהל שיחות רבות עם  חיים הזז  עם שאול טשרניחובסקי ועם נחום סלושץ בפאריז על נושאי “חתן דמים”.

ידידו הטוב בפאריז שעמו ניהל על פי עדויותיו שיחות ארוכות שהיו נמשכות לתוך הלילה, היה  המשורר זלמן שניאור שגם הוא החל לכתוב ממש באותה תקופה שירים כמו פגניים שלימים הפכו למחזור השירים “לוחות גנוזים ” אולי בהשראת השיחות שניהל עם הזז על נושאים אלו.

חיים הזז עם שאול טשרניחובסקי ונחום סלושץ בעת טקס קבלת פרס ביאליק 1942. האם שלושתם היו חברי חוג מיוחד בפאריז בשנות העשרים ?

מכיון שטשרניחובסקי הזז ושניאור  וגם נחום סלושץ שהו בפאריז באותו הזמן, וקיימו בינהם קשרים מסועפים ועסקו ביצירותיהם בנושאי העבר הפגאני “הכנעני”  של עם ישראל, נראה לי שיש מקום לקרוא להם “חוג” שעסק בנושאים אלו, ובהחלט ייתכן שהדיונים שקיים הזז בעל פה עם  יוצרים חשובים אלה השפיעו על יצירת “חתן דמים”.

מאידך נראה שכרונולוגית מקור ההשראה הישיר והמיידי ליצירת חתן דמים וימלא היה פרסום הספר “שמשון” של זאב ז’בוטינסקי שהחל לצאת לאור בהמשכים בכתב עת רוסי בפאריז ב-1927. ספר זה תיאר לראשונה את התרבות הקדומה של הפלישתים בצורה סימפטית ומיתית כמו מנקודת המבט שלהם ואף הביא שם מיתוס פלישתי כביכול פרי המצאתו שלו .

ביאליק עצמו הודה על קנאתו בז’בוטינסקי על שהצליח ליצור מיתוס שאותו הגדיר כ”חזון בממשותו… מכוח עצם קיומו והשפעתו המסתורית” בשיחה שאולי הגיעה לידיעתו של הזז.

רעיונות  “חתן דמים “

הזז וסופר אפריקני ( הזז היה יושב ראש אגודת הידידות ישראל עם ארצות אפריקה )

הסיפור שיקף את העניין  העמוק של הזז במדבר ובתרבויות שנוצרו בו.

לימים דיבר בהערצה על בן גוריון שעזב את תל אביב עבור שדה בוקר שבמדבר והסביר שזה בא ללמד שבני אדם צריכים לזנוח את כסאותיהם כשהשעה צריכה לכך כשהמדבר קורא להם. לפי שמהמדבר בשוממותו מעמיד את העם בסכנה ומאיים עליו ומאחר שהוא מרחב גדול לגילויי התלהבות לאומיים ואנושיים. “ללכת ולברוח המדברה זו המורשת קדומה המובלעת בגזענו ובדמנו והמדבר שזור בנו אלפי נימים דופק בלי הרף על פתחי ליבנו הזז ממשיך וספר סיפור שספק היה ספק לא היה בשעה שנסע ביאליק למצרים לארץ ישראל ברכבת עבר דרך מדבר סיני. אותה השעה נתאווה ביאליק לקפוץ מן הרכבת ולפרוש למדבר ואף אותו יחיד (בן גוריון א.א.) חש נטייה זאת בליבו כאיש חזון ומוסר, וכאיש מעשה ביקש לקיים את הצו בעצמו” .( אלחנני שיחת סופריט  ירושלים : ר’ מס, .[1960].  ע’ קלב)

ביאליק בעיניי הזז היה סמל לנביא מודרני, ואולי יש כאן השוואה בינו ובין בן גוריון מצד אחד ומשה רבנו שב”חתן דמים ” מצד שני.

הסיפור גם שיקף את עניינו של הזז בעל טבעי. ב”חתן דמים” יש קטע שלם שעוסק בצורות חיזוי שונות שעימן מתמודדת ציפורה המנסה להשיג מידע לגבי עתידה.

הזז סיפר לידידו אלחנני כיצד נפגש בפאריז במסיבה אצל אישה צרפתיה נהגה לכנס בביתה סופרים עבריים ובהם את זלמן שניאור “אישה רוסיה מכוערת כמוות והיא הייתה בעלת ניחושים מובהקת ופעם אמרה הרוסייה לצרפתיה כבת שלושים “בעוד זמן מה תסתלקי מן העולם”, ובאמת לא עברו ימים רבים והצרפתיה מתה מחמת מזון מרעיל” .

הזז  המשיך  וסיפר   על סיפור ששמע מהסופר א.א. קבק ידידו על אישה מצפון אפריקה שניחשה לפי משקע קפה כל מה שעבר על קבק לפרטי פרטים.והוא מספר גם על יהודי  שהיה ידוע כמגיד עתידות שחזה בילדותו את שריפת היערות של אביו דבר שהתגשם.

הזז אינו מציין מתי בדיוק ארע האירוע (וזהו אחד הסיפורים הבודדים שהשתמרו בכתב מחייו בפאריז), אולם אם זה התרחש באמצע שנות העשרים לא מן הנמנע שאישה זאת שימשה כמקור השראה להזז עבור ציפורה המאמינה בניחושים ובכישופים.

איננו יודעים כמה זמן בדיוק עסק הזז בכתיבת הסיפור ככל הנראה בפרק זמן קצר של כתיבה לאחר תקופה ארוכה של מחקר וחשיבה. תקופה שכפי שאנו יודעים ממכתביו לעורכיו הייתה לו קשה ביותר מבחינה כלכלית.

התגובות ל”חתן דמים “

“חתן דמים ”  עורר רושם רב כפי שמראה העובדה שמיד לאחר הופעתו הופיעו על הסיפור הזה שתי ביקורות נפרדות בעיתונות הארץ ישראלית ושנתיים לאחר מכן מאמר גדול בכתב העת העברי באנגליה “העולם”. קוראים של הסיפור שהפכו לימים לידידיו של הזז כמו המו”ל של הזז ברל כצנלסון מהוצאת “עם עובד”, שהתרשם מסיפור אך הרגיש שהוא אינו מבין אותו, ורצה לשבת לקראו ביחד עם הזז כדי לעמוד על משמעותו, אך מסיבות לא ברורות זה לא הסתייע .

מקרים דומים תיארו העיתונאי אלחנני שקיים עם הזז שיחות ארוכות העיתונאית וגליה ירדני שקיימה עימו ראיון מקיף על חייו, והמשורר זרובבל גלעד שכתב על מפגשיו עם הזז. הם תיארו את “חתן דמים”, באריכות בזיכרונותיהם על הזז או שהתייחסו אליו וברור שמבחינתם הוא היה ממיטב יצירתו. אך מאידך ברור גם (ירדני מתייחסת לכך במפורש) שהזז נמנע לדון עמם בסיפור מעבר להתייחסויות קצרות ביותר, למרות עניינם העמוק בסיפור זה.

סיפור דומה סיפרה גם ידידתו של הזז  איטה קאליש. הזז התלונן לפניה שלא הרבה אנשים הבינו את “חתן דמים” אבל דווקא כשתורגם “חתן דמים” לאנגלית בידי  המתרגם לאסק קיבל הזז  מכתב מאת אשת האצולה הבריטית שהבינה את הסיפור וחדרה לתוכו של העניין.

אין קוראים כאלה אצלנו“קבע הזז, “אבל מאידך יש אומרים שדבר כזה עוד לא נכתב אצלנו בכלל וכי ספר זה הוא פסגת יצירותי“.

עם זאת כאשר ביקשה ממנו קאליש לקחת מאת לאסק את אותם מכתבים שהתקבלו מידי אותה קוראת אנגלית מבינת דבר על מנת שתפרסמם הזז ניאות אך לא עשה דבר בעניין , ויש מקום לחשוד שבמכוון. אולי הוא לא רצה בפרסום חשיפת כוונותיו בסיפור על ידי אותה קוראת אנגליה חדת עין.

חיפוש שביצעתי  ביד מורשת  חיים הזז בירושלים  אחרי המכתב של אותה קוראת אנגליה מבינת עניין  לא העלה דבר. הזז מסיבותיו הידועות רק לו  לא טרח לשמר אותו בגיגוד למקובל אצלו .

ממצא מחפירות העיר “אוגרית” בסוריה

מעניין לציין שרק זמן קצר לאחר שפירסם הזז את הסיפור ב1929 התגלה ארכיון העיר הכנענית הקדומה אוגרית בסוריה, ובה נחשפו לראשונה בידי ארכיאולוגים צרפתיים יצירות ספרות כנעניות קדומות, רובן מיתוסים פגניים, שהזכירו מאוד קטעים שונים במקרא. תגליות אלו השפיעו לימים עמוקות על הוגים עבריים בפאריז כמו עדיה חורון יוצר אידיאולוגיית “העברים הצעירים ” ועל סופרים צעירים כמו יונתן רטוש   ששהה בפאריז ב1929 ואולי פגש שם את הזז ובוודאי קרא את “חתן דמים”.

מעניינת במיוחד תגובתו של סופר ופוליטיקאי ידוע שהגיב לדעתי בדרך עקיפה ל”חתן דמים “:

זאב ז’בוטינסקי מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית ומחבר הרומן “שמשון ” פירסם ב1931 פיליטון ביידיש שתורגם כעבור כמה חודשים לעברית   בשם “המיתולוגיה  של כנען” (פורסם במסגרת כל כתבי ז’בוטינסקי  בכרך  “אספתרקוס וסיפורים אחרים ”  הוצאת ערי ז’בוטינסקי תש”ט ע’ 261-266)  שבו תיאר  בצורה הומוריסטית כמעט פארודית  את המאבק בינהם ובין האל התנ”כי הטוען ליחידות.

הפיליטון הזה היה לדעת יעקב שביט  בספרו “מעברי ועד  כנעני ”  ( ע’ 56-57) בגדר  תגובה לרעיונותיו  ” שיקראו לעתיד “כנעניים ” של  הפעיל הרביזיוניסטי  עדיה  גורביץ’ חורון שהחלו להתפרסם בעיתונות הרביזיוניסטית במארס 1931.

אולם ניתן לתמוה האם יש בפיליטון זה  גם ( ואולי בעיקר ?)  בגדר סוג של תגובה ספרותית  ל”חתן דמים ” שפורסם ב-1929  ולתיאור האל העברי שבו  שמוצג כסוג של אל פגאני .ז’בוטינסקי בפיליטון מנגיד בצורה הומוריסטית את האל התנ”כי עם האלים הכנעניים ומראה את ההבדלים העצומים בינם.לדעתי ספק רב אםן ז’בוטינסקי היה מגיב למאמריו של חורון בצורת פיליטון כזה   ויש לראות בו  את  התשובה  העקיפה של ז’בוטינסקי לחיים הזז דווקא  ולתיאור של האל ב”חתן דמים ”  כישות “פגאנית ” לכל דבר.

שש שנים מאוחר יותר בדצמבר 1938  כתב ז’בוטינמקי במכתב אישי לעדיה חורון שלדעתו נכון הדבר שהתנ”ך  טוהר משרידי מיתולוגיה כנענית  שונים שהיו בו אולם עריכה כזאת הייתה אפשרית רק משום שהדבר תאם כבר את אמונתם של רוב הקוראים בו .  :”זאת עצתי כסופר –אל תתפתה ליצר הנוטה להשפיל את ישראל למען תפארת העברים ,או להשפיל את המונותיאיזם לשם הדגשת עבודת האלילים ( מובא אצל ערי ז’בוטינסקי “אבי זאב ז’בוטינסקי ע’ 134-35) .לדעתי ייתכן שכשכתב ז’בוטינסקי מכתב זה הוא חשב באופן ספציפי  גם על יצירות מסוג  “חתן דמים ” של הזז . שבמקור כמובן היו גם בגדר  תגובות לרומן שלו “שמשון “.

למרות הרושם הרב שעורר הסיפור, הזז מעולם לא כתב סיפורים נוספים מסוג זה להוציא יוצא דופן אחד “פנים אל פנים”  ( פורסם ב“אבן השעות” הוצאת עם עובד 1973 ע’ 88-90)שאותו כתב בשנותיו האחרונות.

זהו  סיפור שהוא כמו גירסה גברית של “חתן דמים “. כמו קודמו הוא  מתרחש  במדבר  בין שבטי הבדואים בזמן בלתי מוגדר אולי בעבר הקדמון. הוא  עוסק באהבה נכזבת הפעם של גבר וגם בו יש דגש על השירים הקדומים של השבט וסיומו הוא שוב פתאומי ולא ברור כמו זה של “חתן דמים ” כאשר הלוחם הערבי מקבל בלב המדבר חיזיון של היקום:

באותה שעה נתגלה לו מעשה עולם. זה עיקרו וזה סברו“.

הגיבור חווה כנראה אקסטזה.  ואז  ,כנראה,  נהרג.

“אולי יש לראות בסיפור זה  מעין גרסה גברית של “חתן דמים”.

הוא מראה שהרעיונות שבוטאו ב”חתן דמים ” ,המדבר ,תרבות המדבר ,והקשר המאגי עם האלוהות המשיכו להעסיק את הזז.

.הזז לא חזר יותר לעסוק בתנ”ך ביצירה חדשה עם כי הוא בהחלט עסק בברית החדשה ובסיפור חייו של ישו בפרקים לרומן שלא הושלם גם הוא.כאמור למעלה נראה שמעברו   לגור בארץ ישראל גרם לביטול כמעט מוחלט של עניינו בתקופת התנ”ך.

הזז והתנועה הכנענית

כמדומה שלאחר שנות השלושים הזז נטש לחלוטין את היצירה התנכית ואת הרעיונות הכאילו פגניים הוא התפרסם כמובן הודות לסיפורו “הדרשה” ( 1942)  שבו תקף לכאורה לפחות את ההסטוריה הגלותית של העם היהודי בצורה שעוררה רושם רב בראש ובראשונה על מי שהפכו לימים לקבוצת “העברים הצעירים ” ונודעו בפי יריביהם כ”אנשי התנועה הכנענית” , וקיבלו ממנו השראה. מנהיג הקבוצה יונתן רטוש כתב את הקול הקורא האידיאולוגי הראשון שלו בהשראת הזז ו”הדרשה”.

יונתן רטוש מנהיג התנועה ה”כנענית ” הושפע בצורה עמוקה מכתבי חיים הזז

במכתב לישראל זמורה מסתיו 1942 שבו הציע רטוש לפרסום בכתב העת של זמורה “מחברות לספרות מאמר על “עיקרי התחייה העברית ” כתב רטוש ” עוררוני לכך בשעה זו במיוחד שני קטעים שהופיעו בדפוס שהאחד מהם,הוא “הדרשה ל”הזז ” בלוח הארץ “תשי”ג ” ( יהושע פורת שלח ועט בידו :חיי יונתן רטוש , מחברות לספרות 1989,  ע’ 189-190

הסופר בנימין תמוז בצעירותו .נפגש עם חיים הזז והיציע לו להיות המנהיג הרוחני של התנועה “הכנענית “.

עוזי אורנן אחיו של רטוש זוכר שהופעת “הדרשה” של הזז הייתה מקור עידוד עבורו ועבור חבריו בקבוצת “העברים הצעירים” שאותה הקים רטוש והאדם הראשון שהצטרף אליו האמן והסופר בנימין תמוז שאמר בישיבת ועד של העברים הצעירים ב-13 באפריל 1944 כי “הזז לדוגמה הצליח לרדת לעומק הדברים על אף היותו לכאורה איש רוח תלוש גרידא” אף פנה להזז שלושה שבועות בלבד לאחר פירסום “הדרשה” ב”לוח הארץ”, והציע לו בפגישה בתל אביב להצטרף אליהם אולי על תקן של מעין מורה רוחני או “רב”, אך הזז לדברי אהרון אמיר שתיאר את הפגישה לימים “שמע וילפת” (נבהל א.א.). הוא סירב בתוקף להצעה, ובהזדמנות זאת אף מתח ביקורת על הניסיון לזהות אותו מחברו של הסיפור עם בשורתו של גיבור “הדרשה”.

הוא הסביר כי לו להזז מותר לאמר כזאת וכזאת באשר הוא ספוג בערכים יהודיים וביהדות ובאשר הוא יהודי עד לשד עצמותיו אבל אלה הנערים שלא קראו ולא שנו ולא התייסרו ביסורים יהודיים מי הם כי יבעטו …נראה שהוא נמנע לכתוב המשך לסיפור זה כפי שתיכנן דווקא משום שנודע לו באמצעות תמוז איזו השפעה יש לו.

אהרון אמיר ,איש התנועה הכנענית

לימים כתב אהרון אמיר :

הדרשה” הכתה גלים והדים יותר מדי לטעמם של הציונים המסורתיים ושל הזז עצמו משום שבני הנוער קיבלו את הדברים כפשוטם והזדהו עם דברי הכפירה של יודקה המתריס כי הציונות היא מהפכה ולא המשך, כי הוא שואף לעם אחר וכי “ארץ ישראל זה כבר לא יהדות וכי אינו רוצה את העבר היהודי ואתה ההיסטוריה היהודית ואת הלשון והשמות היהודיים וכי חפצו ב”עם יוצר לו את תולדות ימיו בעצמו בכוחו ורצונו ולא שאחרים עושים אותן לו ,היסטוריה ולא פנקס של קהילה””.
(אהרון אמיר “מיודקא ועד יופא   ”   בכתב העת “אלף” ג’ יוני- יולי 1950 ושוב בתוך ” ואני בשלי :   עיונים ותגובות 1996-1944 : ארץ, זהות, לשון, ספר, שלח /    תל-אביב :   ירון גולן,   תשנ”ח 1997.)

ברוך קורצוייל מבקר ספרות.

לא בכדי קבע המבקר ברוך קורצוויל לימים ש:”התוכן העיוני של גליונות “אלף ו”במאבק” ” ( כתבי העת של “הכנענים “א.א. ) דומה שאינו אלא ואריאציה עשירה של יסודות עיוניים בעיקר מתוך כתבי הזז יכולה לשמש לעברים הצעירים כמקור לכל דיעותיהם על היהדות  ()ברוך קורצוייל”  מהותה ומקורותיה של תנועת “העברים הצעירים ” ( הכנענים ) בתוך ספרותנו החדשה :המשך או מהפכה ” ( שוקן תשכ”ה) ע’ 287

דהיינו הזז בעיני קורצוייל הוא הוא ולא דווקא טשרניחובסקי ולא שניאור או ברדיצ’בסקי או יל”ג או ברנר או קלצקין (שאמנם גם בהם רואה קורצוייל מקורות השראה לאנשי התנועה) הוא האב הרוחני החשוב ביותר של “התנועה הכנענית” הוא איש הרוח האמיתי שנמצא מאחוריה.

לי נראה שייתכן שקורצוויל אינו טועה ועם זאת הוא אינו משקף את גישתו של הזז לרעיונות אלו במלואה.

נראה לי שגישתו של הזז הייתה תמיד אמביוולנטית לרעיונות אלו שילוב של משיכה חזקה עם דחייה שלבסוף גברה ידה. תמיד גילה חיבה בסיפוריו לדמויות יצריות חזקות כמו ציפורה ב”חתן דמים” וכיעיש המיסטיקן היהודי בתימן ורבים אחרים שבהם שם דגש על העוצמה של הפרימיטיבי המאמין באמונות תפלות. אבל מצד שני תמך גם במתנגדים של צד זה אינטלקטואלים היהודים החלושים של כל הדורות וכל למעשה נקרא בין שני עולמות שלכל אחד מהם היתה לו משיכה הוא אם נתייחס לכך במושגים של חתן דמים זה אומר שהוא נמשך הן אל עולם היצרים הויטאלי של ציפורה אך עם כל זה יש בו עדיין כמיהה אל עולם הרוח של משה כמיהה שאמנם הייתה מעורבת בזלזול כלפי הרכרוכיות של עולם זה אך שהתקשה להתנער ממנו.

ובבוא יום ההכרעה כאשר ניתנה להזז ההזדמנות (בידי בנימין תמוז ואנשי התנועה הכנענית הצעירים) למלא תפקיד פוליטי –תרבותי פעיל ביצירת אידיאולוגיה חדשה שהושפעה מסיפוריו ורעיונותיו הוא העדיף לדחות את ההצעה . ולא ניתן אלא לתמוה אם צודק אהרון אמיר והזז ניתקף בהלה דווקא בגלל עצם האפשרות להגשים את מחשבותיו הכמוסות.

יש מקום לחשוב שאולי בשלב זה בחייו שוב לא החזיק ברעיונות שנראו לו כמושכים בתקופת שהייתו בפאריז ולאמיתו של דבר אף התרחק מהם.

ועם זאת נשאלת השאלה מה היה קורא אילו הייתה הקבוצה הכנענית מתחילה להתקיים נניח עשר שנים מוקדם יותר ואם היו פונים אז להזז כסמכות רוחנית ?האם היה מסרב להם גם אז?

דעתי היא שבמק’רה כזה הכרעתו היא לא הייתה בהכרח שלילית בעניין ואולי אז אכן  היה מסכים לשמש כמנהיג רוחני שלהם.

ייתכן מאוד שנישתו של הזז בעניין בתקופה שבה פנו אליו הכנענים נקבעה גם בגלל הידיעות על השואה שהביאו לשינוי מכריע בגישתו שקודם לכן הייתה סימפטית יותר לעניין הכנעני

ההתרחקות הפכה לנתק מוחלט בשנות השישים.

הויכוח עם בן גוריון

דוד בן גוריון ,ראש ממשלת ישראל ,ניהל ויכוח פומבי מפורסם עם חיים הזז על משמעות התנ”ך לימינו.

ב-1961 חזר הזז אל “חתן דמים ”  שפורסם שוב  במהדורה ביבליופילית מיוחדת  עם איורים של רות צרפתי  שעוררה בסיפור  עניין מחודש .ואולי החייתה גם את עניינו של הזז עצמו “בחתן דמים” .הרעיון לא היה שלו אלא של המו”ל ליפץ אביו של איש התנועה הכנענית אהרון אמיר .

ליפץ פנה להזז והיציע לו להוציא מהדורה ביבליופילית של “חתן דמים”  שהייתה אמורה להיות ראשונה מסדרה שלא התממשה.ממהדורה זאת  שיצאה לאור בהוצאת “מחברות לספרות ” היו 300 עותקים מהם 20 חתומים בידי הזז. ככל הנראה הפרוייקט לא היה הצלחה מסחרית אולם כאמור הוא יצר עניין מחודש ב”חתן דמים ” ואולי גרם להזז לחשוב מחדש על כל עמדותיו בסיפור ובנושאים הקשורים אליו ובראשם התנ”ך.

ב-1962 קיים הזז  ויכוח מפורסם עם ידידו הנערץ עליו ראש הממשלה דוד בן גוריון המעריץ הגדול של התנ”ך שבו שינה לחלוטין את טעמו ממה שאפשר היה להבין מ”חתן דמים” ומ”הדרשה”.

בויכוח זה הזז  “חזר בתשובה” והשמיע דברים בשבח העיירה היהודית שלה בז בעבר תיארה כמקום תורה ולימוד ומקור של כוחות רוחניים גדולים.” לא מפני התנ”ך אנו חיים ..תורה שבעל פה היא שעשתה אותנו לעם עולם ולא התנ”ך”  הוא שם דגש על כך שאין לראות את התנ”ך כמורה דרך יחיד לעם היהודי ללא כל יצירות הספרות הגדולות שבאו בעקבותיוהזז קרא כעת לחזור לרצף התרבות שבן גוריון עירער עליו בדרישה לחזור לערכים הקדומים הקדם גלותיים של התנ”ך  וניתן לטעון גם בהשראת הזז עצמו. וכתבי חבריו טשרניחובסקי ושניאור  כך שהזז מצא את עצמו מתמודד כעת עם התוצאות של מה שכתב.

זמן קצר לפני  הויכוח  הצהיר הזז בנאום באגודת הסופרים: מי שאומר: ספר תנ”ך יצילנו הכל לתנ”ך אינו אלא טועה ומטעה. מעולם לא סמך עם ישראל על ספר התנ”ך.אדרבה כל ימיו התהלך עם ישראל עם ספר התנ”ך בפנים כרוכות בזהירות ,בצנעה ובחשאי ,פנים של אימה למקרא! בספר התנ”ך תמכה יתידותיה המינות בישראל ובעמים.בתנ”ך התחילה הקראות.לתנ”ך חזרה ההשכלה בשעה שנקעה נפשה מחיי עם ישראל כהלכתם”.  ( חיים הזז “הסופר והמציאות “נאום באגודת הסופרים מאפריל 1962   בתוך משפט הגאולה תל אביב :   עם עובד,   תשל”ז 1977.ע’ 58)
בקטע זה מייחס הזז קשרים בין התנ”ך ובין ה”כופרים” למיניהם של עם ישראל שניצלו אותו.לצרכיהם.

האם חשב גם על הרעיונות שלו עצמו שהוא רמז עליהם ב”חתן דמים”  כרעיונות “כפירה ” שמבוססים  על הסיפור התנ”כי?

חתן דמים” כיצירה  קדם “כנענית”

נשאלת השאלה האם ניתן לראות ב”חתן דמים יצירה “קדם –כנענית”? כזאת שמקבילה לפואמות של ידידיו של הזז טשרניחובסקי וזלמן שניאור במזמוריהם לאלים אפולו העשתורת האשרה ובלוחות גנוזים?

וכיצירה מקדימה יצירות כמו אליליות במובהק של משוררים כמו אהרון אמיר ויונתן רטוש (שאנחנו יודעים שהושפע עמוקות מהסיפור של הזז “הדרשה” וקרוב לוודאי שהכיר היטב גם את “חתן דמים “) ביצירתו ההולכי בחושך?

כדאי לזכור שלמרות שהמדובר לכאורה ביצירת פרוזה הרי הכל מסכימים  שלאמיתו של דבר המבוסזס ביצירה פואטית שהיא בגדר יחידה במינה בספרות העברית.

אולם אם אכן   החזיק הזז בדעות אלו  בשנות העשרים  ואולי גם בשנות השלושים , הרי ברור שלאורך הזמן שוב לא החזיק בדעות אלו שבכל מקרה היו אצלו אמביבלנטיות מאוד. ואולי זאת הסיבה מדוע נמנע מלדון ביצירה זאת ו”למה התכוון בה” גם עם ידידים קרובים כמו ברל כצנלסון זרובל גלעד ואלחנני שהוקסמו ממנה.

וייתכן שזאת הסיבה שהוא חזר ושינה שוב ושוב את “חתן דמים” בלפחות ארבעה ואף חמישה גרסאות שונות.

הזז המשיך כל חייו להכניס שינויים ב”חתן דמים” וזה אולי מראה על חוסר שביעות רצונו מהיצירה ששוב לא שיקפה את הרעיונות שהחזיק בהם שבעשורים האחרונים של חייו  היו  קונבנציונליים יותר וקרובים יותר לזרם המרכזי של התרבות היהודית מאשר הרעיונות הקדם כנעניים ניצשיאניים הרדיקליים שבהם החזיק בשנות העשרים בפאריז.

אך בה במידה הוא לא יכול היה להשתחרר מיצירה זאת שכמו כישפה אותו.הוא חזר אליה שוב ושוב ושוב ושוב.

ואכן כאשר אני קורא את היצירה עם המקצב השירי המיוחד שלה והמשפטים השיריים החוזרים על עצמם איני יכול לתהות אם הזז יצר במודע או שלא במודע סוג של לחש כישוף ארוך שמטרתו היא כמו שהציע אברהם כהן שינוי תודעתי אצל הקוראים לשקול מחדש את הערכים הדתיים העתיקים שבהם הם מחזיקים ולחשוב על חלופה להם.

ביבליוגרפיה

ראיונות עם הזז שכוללים מידע על חייו

אלחנני אברהם חיים שיחות עם חיים הזז .שבט ועם ג/'(ח’) ע’ 359-421.1978.

אלחנני, אברהם חיים    ארבעה שסיפרו :   יהודה בורלא, ש”י עגנון, אהרן ראובני, חיים   הזז /    ירושלים:   במערכה,   .1978.

בשן רפאל חיים הזז:אבנים רותחות ” בתוך “יש לי ראיון עם עובד 1965. ע’ 328-335.

ויץ, יוסף,     תלמים אחרונים :   פרקים מתוך העזבון /    ירושלים :   אגף ההסברה של הקרן הקיימת לישראל,   תשל”ד 1974. תיאור פגישה עם  הזז בפאריס בראשית שנות השלושים.

ירדני-אגמון ,גליה “לשלמות אין גבול “( שיחה עם חיים הזז) “מאזניים כ”ו (ד) מרס 1968 ע’ 257-261.ושוב בתוך “זכרון לגליה ירדני –אגמון :משלה ועליה ( 1970) ע’ 98-109 .  כולל מידע  חשוב על חייו של הזז בפאריס בשנות העשרים ).

וייסבלאי, גיל  “איך שסיפור מתגלגל ” ידיעות אחרונות–מוסף הספרות 27.5.2005ע’ 28

זינגר, משה . פגישה עם חיים הזז ( לקראת הענקת פרס ביאליק להזז) הדואר 50 ( ח) 28 בדצמבר 1970).

(כולל השוואה ראשונית של הגרסאות השונות של “חתן דמים”. )

מוהר, עלי  “כשמש ביום כביסה :ראיון עם חיים הזז לאחר קבלת פרס ביאליק דבר השבוע 12 באפריל 1971 י”ז בשבט תשל”א.

( כולל מידע  חשוב על חייו של הזז בפאריס בשנות העשרים).

קליש, איטה    שיחות עם הזז /    תל אביב :   המנורה,   תשל”ו 1976.

רוזנבלום,דורון  “בריאה מתוך התוהו :ראיון עם הסופר חיים הזז ” דבר השבוע 30 במארס 1973 ע’ 12-13,30  ושוב ב””חיים הזז :מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו “| בעריכת הלל ברזל עם עובד 1979ע’ 355-364.

הפוליטיקה של הזז בשנות העשרים השלושים והארבעים

Gertz, Nurit

To Caesar What is Caesar’s: Ideology Versus Literature in the Stories of Hazaz. .: Prooftexts; May 88, Vol. 8 Issue 2, p183-196, 14p

אמיר, אהרן, :מיודקא ועד יוזפא ” בתוך   ואני בשלי :   עיונים ותגובות 1996-1944 : ארץ, זהות, לשון, ספר, שלח /    תל-אביב :   ירון גולן,   תשנ”ח 1997.

גרץ, נורית    ספרות ואידיאולוגיה בארץ-ישראל בשנות השלושים /    רמת-אביב :

האוניברסיטה הפתוחה,   תשמ”ח 1988

לאור, דן. “הדרשה” אחרי חמישים שנה. הארץ, תרבות וספרות, י”ד בתשרי תשנ”ד, 29 בספטמבר 1993, עמ’ ב 12־13.

לאור, דן. מ”הדרשה” ל”כתב אל הנוער העברי”: הערות למושג “שלילת הגולה”. אלפיים: כתב-עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות, גל’ 21 (תשס”א, 2001), עמ’ 171־186 <על המנשר “כתב אל הנוער העברי” שהופיע ב-1943 מטעמם של “העברים הצעירים” שהציג לראשונה את עיקריה של האידיאולוגיה הכנענית ושלל את תופעת הגולה> <חזר ונדפס בספרו המאבק על הזיכרון : מסות על ספרות, חברה ותרבות (תל אביב : עם עובד, תשס”ט 2009), עמ’ 233־249>

,.לנדאו, דב     בדיה ומציאות בסיפורי הזז.   In: בקורת ופרשנות, 26 (תשן) 1990  57-77

ערפילי בועז “המהפכה היהודית והמקרא :ברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי קוראים בתנ”ך שורת המורדים: מחקרים בספרות העברית החדשה, ירושלים: הוצאת כרמל, 2009.

פורת, יהושע    שלח ועט בידו :   סיפור חייו של אוריאל שלח (יונתן רטוש) /    [תל-אביב] :   מחברות לספרות,   תשמ”ט.

קורצווייל, ברוך  “מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים”, ספרותנו החדשה המשך או מהפכה, הוצאת שוקן, תשכ”ב, עמ’ 270-300.

קורצוייל ,ברוך “ההשפעה של פילוסופיית החיים על הספרות העברית בתחילת  המאה העשרים  בתוך ספרותנו החדשה המשך או מהפכה, הוצאת שוקן, תשכ”ב, עמ’ 225-269.

שביט, זהר, 1951-    החיים הספרותיים בארץ ישראל 1910-1933 /    תל אביב :   הקיבוץ המאוחד

,   תשמ”ג – 1982.

שביט, יעקב    מעברי עד כנעני :   פרקים בתולדות האידיאולוגיה והאוטופיה של “התחיה העברית

ירושלים :   דומינו,   1984
שניאור זלמן “הפרופסור נחום סלושץ” בספר דוד פרישמן ואחרים דביר 1959

שפירא אניטה “בן גוריון והתנ”ך :יצירתו של סיפר היסטורי? בתוך אניטה שפירה יהודים חדשים יהודים ישנים עם עובד 1997.

ראו עוד על חיים הזז

קובי חוברה על חיים הזז האיש שאהב

4 תגובות

  1. יונתן רטוש אחד מגדולי המשוררים בשפה העברית פעל ליצירת תרבות חדשה במדינת ישראל תרבות שמצעה יהיה מבוסס על המיתוסים הקדומים של התרבות העברית הכנענית העתיקה.
    לשם כך פעל להחזרת השפה העברית לשורשיה הכנענים האוגריתית הקדומים שכן האמין שבכוח המילה אפשר ליצור תרבות חדשה. וכתוצאה מכך כמה משיריו ובהם שיר הקינה המיתי “את נשמת ” ומעל לכל הפואמה האידיאולוגית נבואית “ההולכי בחושך ” מזכירים בצורה מדהימה השבעות כישופיות.
    ראו
    ההשבעה של יונתן רטוש
    https://www.yekum.org/2011/11/ההשבעה-של-יונתן-רטוש/

  2. במהלך שהותו של חחם הזז בפאריס בתקופה שבה כתב את “חתן דמים ” היה המשורר זלמן שניאור ידידו הקרוב ,שעימו דן בסיפור.
    שניאור מצידו כתב אול גם י בהשראת השיחות והדיונים עם הזז פואמה ענקית בשם “לוחות גנוזים ” שאותה פירסם שנים מאוחר יותר.
    שניאור נחשב בעבר הלא כל כך רחוק לאחד מגדולי השירה העברית ,יורשו המוכר של ביאליק וכמי שמועמד לזכות בפרס נובל . מאז הוא נשכח לחלוטין .גם בגלל סיכסוך מתוקשר מאוד שהיה לו עם חברי “התנועה הכנענית ” ובראשם יונתן רטוש ועמוס קינן שהושפעו ממנו עמוקות ובו בזמן יצאו נגדו בארסיות.
    ונשאלת השאלה מדוע ?
    ראו
    גניזתו של זלמן שניאור
    https://www.yekum.org/2011/10/%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%a0%d7%95%d7%96%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%96%d7%9c%d7%9e%d7%9f-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%95%d7%a8/

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 − 19 =