אמיר אוריין בהצגה “הדיבוק בחדר ”

יואב איתמר סוקר את טרילוגית המחזות של אמיר אוריין ותיאטרון החדר , טרילוגיה שמגיעה לשיאה עם המחזה “הדיבוק ” גירסה מודרנית של פרשיה אמיתית של הוצאת דיבוק מגופה של אישה במאה ה-19.

זהו הראשון מסדרה של רשימות שיופיעו באתר “יקום תרבות ” ויעסקו בהצגה “הדיבוק בחדר” שכתב וביים אמיר אוריין.

קדֵשה וקדוֹשה- קוים לדמותה של טרילוגיית החדר “דם”, “נו-אקסיט”, “הדיבוק בחדר”

מאת יואב איתמר

רשמים אלה נכתבים כשהדי (ואדי) “הדיבוק בחדר”  של תיאטרון החדר עוד בראשי.

זו הצגה שעובדת על כל החושים, ריח וטעם בנוסף לראייה ולשמיעה. כבר מהגלגול הראשון של הצגות החדר – “ארוחת הערב” – תמיד יש מקום להשתתפות אקטיבית ולא רק פסיבית של הצופה. ברצוני להציע ניתוח קצר ולא ממצה, ואולי תובנות שלי כצופה ומשתתף במפעל הנפלא הזה שנקרא “תיאטרון החדר” שמוכיח שתיאטרון יכול להיות גם אחרת.

כשהייתי נער

מזה שמן רב מעסיקה אותי שאלת הזיית החד פעמיות ביחס לתיאטרון. לא רק העניין בחד פעמיות של הצגת התיאטרון בהשוואה לסרט – גבול שמטושטש כיום עם כל ההצגות שנעשות בעקבות סרטים – אלא מהו תפקידו של השחקן עצמו במחזה. לו היה מוחלף שחקן אחד באחר, מה היה שונה?

צפיתי בשלושת הצגות הטרילוגיה של תיאטרון החדר ואת “נו אקסיט” יותר מפעם אחת. ראיתי את “נו אקסיט” בזמן מבצע עופרת יצוקה, ואני יכול לומר שהמחזה היה מהודק ומתוקתק הרבה יותר לעומת הפעם הראשונה. אווירת המלחמה חלחלה לבמה לא רק כי רוב השחקנים הם פעילים, אלא כי השחקנים עצמם נתנו לאווירת המלחמה לעלות לבמה, ובסוף כל משפט שאמרו, אכן היה ערבי, לאו דווקא עם נרגילה. הדבר מעורר שאלות גם לגבי המחזה עצמו והמשמעויות שלו בזמן מלחמה ובזמן שלום.

נראה שבתיאטרון הרפרטוארי הממוסחר מסתמנת תופעה של ההתרופפות החישוקים המקצועיים. לדוגמא: אחת מתלמידותיי סיפרה שכאשר הוצגה ההצגה “סינית אני מדברת אליך” בישוב מחוץ לתל-אביב, השחקניות שרו שיר בפולנית תוך זלזול מופגן וסירוס המילים. לעומת זאת, בתיאטרון החדר נראה שההצגות רק מתחזקות מהופעה להופעה, ולו רק בגלל “החוויה האישית המיידית”.

חוויה אישית מיידית היא מונח מפתח בתיאטרון החדר. היא מאפשרת לשחקן למצוא בכל ערב מחדש את “הכוונה”. דבר המייחד את תיאטרון החדר הוא שההצגות כאן יכולות להתקיים שנים רבות כל כך ואחת הסיבות לכך היא שהן נתונות לבדיקה פנימית ולביקורת ללא הרף, וכך גם “נו אקסיט” וגם “הדיבוק” משתנות ומתפתחות, לא רק בגלל התחלפות השחקנים אלא גם בגלל בדיקה חוזרת ונשנית של כל מרכיבי האירוע, כך שאין שתי הופעות של אותה הצגה זהות זו לזו.

קטע ב”דם ” צילם אמיר אוריין.

בשיחה עם אמיר אוריין לאחר ההצגה הוא אמר שהוא מזדהה עם דמויות הנשים ב”דם” וב”הדיבוק בחדר” ובהצגת “נו-אקסיט” הוא מזדהה עם גרסין. חשבתי מדוע הדבר כך גם בהקשר לזיהוי הנוצרי הכפול של מריה מגדלנה ומריה הקדושה אימו של ישו. חווית התיאטרון הבסיסית בנויה על אחדות ניגודים, זו שבה הקדוש הופך למחולל. האישה המטופלת ב”דם” היא אישה מחוללת מחד, שבעלה מתעלל בה פיזית ומינית. מצד אחד היא נאחזת בדת – קדושה, מצד שני היא מושווית לערביה ומחוללת על ידי בעלה ואביה – קדשה. הפער התהומי בין מסורתיות למודרנה הוא שיוצר את הריק שמביא אותה לדיכאון, והסיפור שלה מאפשר שתי קריאות שונות לפחות, הקריאה של הפסיכיאטר מבחוץ פנימה, וקריאה פנימית, אינטר-טקסטואלית באמצעות הטקסים והטקסטים שלה. האופציה הזו נרמזת על ידי דמות האחות, שהיא מקבילה לדמות העוזר ב”הדיבוק בחדר”, אבל אחזור לכך מאוחר יותר. גארסין, מ”נו אקסיט”, הוא קדוש כביכול, ואחר כך במהלך המחזה מתגלה המיניות שלו וההתעללות הרגשית שלו באשתו – קדש. ב”הדיבוק בחדר” דמותה של הבתולה היא שניים שהם אחד, היא רוצה להיות קדושה – ילדה קטנה של אימא’לה ואבא’לה, ומצד שני הרוח שתוקפת אותה היא רוח קוסמופוליטית, שמדברת בכל לשונות תבל והיא רוח מינית ונדמה אולי שהמיניות היא זו שמאפשרת לרוח להיכנס – אופציה אותה מציעה רוחו של תנחום – הדיבוק – במחזה עצמו. מה זה אומר שאמיר מזדהה עם הדמויות של שתי הנשים?

זו לא רק הזדהות עם החלש, זו הזדהות עם הדמות העוברת שינוי, זו שעוברת גם תהליכים פיזיים ומחשבתיים ומייצגת את רוח המודרנה, רוח המאה ה-20 והנאורות, אבל שאחריתה איננה בהכרח טובה – כלומר אין לה סוף טוב.

החומרים בהם עוסק תיאטרון החדר נעים בקוטב התלת מימדי של מיניות חריגה, דבקות דתית ומקבילותיה בעולם מסוכן ואמונה ברוח האדם. יתכן והתובנה הזו לא אומרת דבר, אבל צפייה ב”הדיבוק בחדר” מגלה שילוב מיניותו של גארסין עם הלכות דתיות וטקסטים דתיים ודימויים של אדם שדומה שמכיר את הדת כמעט כמו חוזר בשאלה ורוח האדם שכמועמדת להיות מוצאת להורג, יש בידה החופש להטיל נידוי על מנדיה. כל אלו מרמזים שודאי יש דברים בגו. ארחיב ואומר שהאמונה הזו ברוח האדם, מביאה לשבירת מוסכמות והצבת מראה שיתכן ואינה נוחה אפילו לחלק מאנשי החדר עצמם. לא לחינם התעכבה הפקת המחזה זמן רב כל כך. אינני יודע כמה שחקנים היו מסוגלים להציג פיזית ונפשית את הצגת “הדיבוק בחדר”.

“דם” לעומת “הדיבוק בחדר”

“הדיבוק בחדר” הוא התאום וההופכי המשוכלל של “דם”. יתכן שמשום ש”דם” היא הצגת הדגמה לשיטת אוריין – המעגל הפתוח” ויש לה את היתרונות והחסרונות שלה, אולם אם נעיף מבט מלמעלה, בשני המחזות יש שלוש דמויות: חולה, עוזר, ורופא וכמובן קהל המתבוננים בתהליך. הרופא במקרה של “דם” מייצג את הנאורות ואילו החולה מייצגת את עולם הדת הצר והטקסי, ובמקרה של “הדיבוק בחדר”, דווקא רוח האדם עומדת לדין תורה, רוח הפרולטר, רוח הקוסמופוליט. הגם שהמחזה מסתיים בדיכוי טוטאלי של אותה רוח הרי שהיא אומרת במהלך המחזה “אינכם יכולים לנדות אותי כי אני כפרתי בכלל ובעיקר – אני מנדה את עצמי”. הניצחון על הדת ב”דם” מסתיים בחיים, הניצחון על רוח האדם מסתיים במוות.

דמות העוזר

מאיה אלרון ואבי גיבסון בהצגה “הדיבוק בחדר”

ב”דם” וגם ב”הדיבוק בחדר” דמות העוזר נעה בין שני קטבים ומתלבטת בין האפשרויות, אבל שבעוד שב”דם” דמות האחות היא דמות קונצנזואלית ומלאת תובנות, תואמה ההופכי הוא גס ובור, חד ומונוטוני, מיני ויצרי כקריקטורה וסופו של דבר הוא מביא את המוות ולא חיים.

התחושה

היא שבמחזה “דם” הפסיכיאטר פתוח לכל תובנה חדשה. במחזה “הדיבוק בחדר” הרב לא מסוגל להתמודד עם שום תובנה שאיננה מתאימה לאידיאולוגיה הדתית שלו. האם גם כך היו נראים הדברים מנקודת מבטה של המתרפאת ב”דם”? מכל מקום המחזה “הדיבוק בחדר” ענה על השאלה שלי לגבי דמויות “עגולות” ו”שטוחות” במחזות הללו, הצפייה בשלושתם יוצרת שדה יצירתי שלם.

הרב שקפץ

מאוד נהניתי מכול ההצגות. הרב שקפץ על השולחן ודיבר על הכרעת רוח האדם, חידש בי את הרצון ליצור, כצורה של שליחות ולא לוותר, ואולי זה הדבר החשוב ביותר.

ראו גם

אתר תיאטרון “החדר ”

עוד על אמיר אוריין

דיבוק צא ! הדיבוק  של תיאטרון הבימה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 − חמש =