כשביקרתי את אימי, לפני כמה שנים, ושאלתי, “מה נשמע?”

השיבה, “עזיזה מתה”.

“היית בלוויה” ? שאלתי.

“איך יכולתי”, ענתה.

“ומי קבר אותה”?

“המשפחה”.

“כמה היו”, התעקשתי.

“כמה אמורים היו להיות”?

משפחה, אין מה לומר, הייתה לעזיזה, למרות שהניחו לה לחיות ולמות לבד, ספונה בצל, בפינת המרפסת, מביטה, ממרומי גובהה הכפוף, בעוברים ושבים. שתי אחיות היו לעזיזה. שלושתן גרו בקומה השלישית, מעל לדירה שלנו, יחד עם ישישה מרושעת שנראתה בת מאתיים. הן קראו לה ממה. ואולי באמת הייתה אימא שלהן, אצל משפחות כאלה אי אפשר לדעת. לא יפה להשמיץ, אבל אני, טיפשה שכמותי, הייתי בטוחה שהיא מכשפה.

בכל ערב שבת הייתה עזיזה יורדת קומה, דופקת חלושות על הדלת שלנו, ובלחש, כמו פוחדת שאלהים מאזין, הייתה מבקשת מאימא שלי, שתשלח אותי לכבות את האור. כשנכנסתי לדירתן, הרימה המכשפה קול זעקה שנשמע בכל השיכון: ” סלקו את הכושית מן הבית”, צעקה, ” היא באה לגנוב את הכלים!”

היו להן כלים יפים, כמותם לא ראיתי. כלי חרסינה ורדרדים מכוסים בציורי טווסי גן עדן. הזקנה הושיטה לעברי כוס תה, הכניסה אצבע אל תוך הנוזל החם, זקרה אותה מולי, כמו אקדח מטפטף רוע, ואמרה, “ילדה, הצבע שלך מלוכלך כמו התה. ממנו יצאת ואליו תגיעי בסוף. אם לא תתנהגי יפה, אשתה אותך ככה!” והיא הכניסה את האצבע לפיה שנראה כמו מערת נטיפים.

עזיזה הרחיקה אותי אל המטבח, תחבה לידי, שלפני רגע כיבתה את האור, סוכרייה והובילה אותי אל היציאה.

הזקנה המשיכה לצעוק אחרי,”אנחנו, היהודים, אסור לנו לעבוד בשבת, אבל את, כושית קטנה ומלוכלכת, לך זה לא משנה, במקרה הטוב תגיעי לגיהינום.

שלוש האחיות חיו בחדר אחורי קטן. בסלון, על ספה, שכוסתה בניילון, נגד עין הרע, או נגד לכלוך, שכבה הזקנה. פרט לגיחות הבזק שלי בימי שישי, לא נכנסתי אל ביתן. רוב המפגשים בינינו התרחשו בחדר המדרגות, שם הן התעלמו מהכרות ערבי השבת שלנו. נדמה היה לי שחייהן האמיתיים מתרחשים בין מדרגה אחת לשנייה. הן היו עולות ויורדות, מי במרוצה, מי לאט לאט, כמו חלזון שכל עתותיו בידיו. הן נראו כרפרודוקציות שונות של אותה תמונה ולא הייתי בטוחה אם דמוּ למקור.

טויה, האחות האמצעית, שצבעיה היו עזים מן הציור המקורי, עלתה וירדה במדרגות בריצה. תמיד מיהרה, ואם נתקלה בי בדרכה, נופפה בידיה בעצבנות כאומרת: “פני דרך”, ונעלמה, מותירה בחלל האפל את הריח המיוחד שלה ובמשך כמה רגעים קסומים נשאבתי, בעיניים עצומות, אל הניחוח שהציף את גופי בחמדה. בכל פעם ששמעתי את קול רגליה השועטות, זינקתי מן הבית, יצאתי החוצה בריצה ועליתי, בשקיקה, אחר הריח, עד לדלת שנטרקה בפני.

מתילדה, האחות הצעירה, יצאה מן הדפוס בצבעים בהירים ונראתה כמו הרועה שמעל קומקום החרסינה שלהן. אפופת ריחות מתקתקים, שמלאו את חדר המדרגות בענן בלתי עביר כמעט, ונשארו שעות לאחר שחלפה, ירדה בצעדים קטנים, כשל ילדת בית ספר ממושמעת, כאילו ציפתה לגוף חסון שיגיח מן המקלט ויישא אותה בזרועותיו, כמו נסיכה, אל השיכון שלו. הרבה מחזרים היו לה למתילדה. היא עזבה את הבית לבד, אך תמיד שבה מלווה בגבר או שנים שהחזיקו במרפקה, או נשאו את הרומנים, שנהגה להחליף בחנות הספרים אשר נמצאה בפינת הרחוב. הבחורים האלה הביטו בה כמו פגשו רוח אהובה במיוחד ועלו אחריה במדרגות את כל שלוש הקומות, בלי להסיר את מבטם מגבה, אשר הורה להם את הדרך כמו אבוקה. בבית, כמו תמיד, המתינו להם טויה ועזיזה. עזיזה הכינה להם תה בקומקום החרסינה הענוג וטויה הגישה את התה בספלים הקטנים. המבט המזוגג של הבחורים נעלם ובמקומו עלה מבט מלא הפתעה, כאילו לא היו בטוחים מה בדיוק התרחש. לי היה ברור מה קרה. האשמה הייתה כולה בריח הבלתי אפשרי של טויה, שהזיעה תמיד, גם בחורף. הריח שגרם להם לסטות ממסלולם סביב כוכב לכת חיוור ולהצטרף להמוני המטאורים הסובבים את השמש.

לעזיזה, האחות הבכורה, לא היה ריח. גם לא מחזרים. בעצם, אולי היו לה, לפני מאה שנה ויותר, כשהיא עוד הייתה צעירה ואני לא הייתי בסביבה. אם אני חושבת על כך לעומק, נראה לי שגם אז לא היו לה מחזרים, שהרי אחרי מות האב, כלכלת הבית נפלה עליה. כששאלתי את אימא שלי, ענתה שעזיזה לימדה שפות בשעורים פרטיים. בבית, כמובן. שום בחורה שכיבדה את עצמה לא יצאה לבדה החוצה, באותם ימים רחוקים של בגדד. בצבע חום רך, כמו תצלום ישן, נדמה היה כאילו יצאה מטושטשת מן הדפוס, ירדה ועלתה במדרגות בצעדים חרישיים כל כך שלא היה ברור אם באמת הייתה שם. היא קיבלה את הגברברים ואת אחיותיה בעיניים של חתולה בוגרת המתבוננת, בסבלנות, בחתלתולים חמודים עד להתפקע.

“היא מתה בתולה”, אמרה אימא שלי.

בת שבעים ושמונה ובתולה. האחיות עזבו מזמן את הקן. מתילדה, הצעירה שבהן, התחתנה ראשונה, עם בעל רזה, חיוור, גבוה ועשיר מאד כמו שהיה חולה, וזאת לאחר שלבה נשבר, כאשר אחותה, כפי שעשתה תמיד, גנבה לה את אהובה החשאי.

בפעם ההיא נזהרה מתילדה מתמיד. במשך חודשים שמרה על הקשר בסוד, יצאה מן הבית עדויה בבושם, שבא לי להקיא ממנו, ולא סיפרה לאחיותיה לאן היא נעלמת. רק כשהחבר, אשר קראו לו, הכיר לה את אמו וקנה טבעת אירוסין, אישור לאהבתו הנצחית, החליטה שהיא בטוחה מספיק להכיר לו את אחותה המרשעת.

כל שהיה על טויה לעשות היה להרים זרוע שמנמנה וחיננית ולשחרר את בלוטת הריח מכלובה. אשר החזיר את הטבעת אל הצורף כדי שירחיב אותה, משום שלא הצליח להעלות אותה על אצבעה העבה של האחות הבינונית. מתילדה לא הופיעה לחתונה ומאז לא החליפה מילה עם טויה ובמשך הזמן, לא ברור למה, גם לא עם עזיזה, שהמשיכה לטפל, במסירות, באם הזקנה.

יום אחד, הייתי בת חמש או שש, נשמעה דפיקה בלתי אפשרית בדלת. הכרתי את הקול ונמלאתי תמיהה. זה לא היה יום שישי. עזיזה נכנסה עם אימי למטבח, שם העבירו ביניהן כמה לחישות. לאחר שיצאה, פנתה אלי אמי ואמרה שמחר אני נוסעת עם עזיזה למסיבת יום הולדת.

“יום הולדת של מי”?

“של ילדה קטנה”.

“בת כמה?”

“בת שש”.

“ולמה אני צריכה ללכת איתה”?

נמלאתי בעתה. לא רציתי להיות עם עזיזה יום שלם ביחד. היא החליפה עימי סוכריות ולא מילים, אבל אחיותיה מלאו את החסר. זה היה קשור, תמיד, לאיך שאני נראית. מלוכלכת הייתה המילה השכיחה ביותר, או אולי מכוערת, אני לא זוכרת.

אמרתי לאימא שלי שאני לא רוצה.

“את תלכי”.

“למה שעזיזה לא תלך לבד”?

“היא לא יכולה”.

“למה”?

“זה בושה לאישה, בגילה, ללכת לבד למסיבת יום הולדת של ילדה”.

“למה זה בושה”?

“את שואלת יותר מדי. מחר תלכי, ותתנהגי יפה. אל תשלחי יד אל הממתקים, אל תדברי, אלא אם יפנו אליך, את יודעת כמה עזיזה ביקורתית. אל תקפצי כמו עז. תשמרי על הבגדים שלך. הם מתלכלכים בקלות. ואל תעשי בושות”.

ניסיתי לענות. אימא שלי הפסיקה אותי נמרצות: “אני לא רוצה לשמוע יותר”.

“מה את רוצה שאני אעשה”? שאלתי.

“אני רוצה שתתנהגי בדיוק כמו עזיזה. את שומעת, בדיוק כמו עזיזה!”

למחרת, אימא שלי חיממה מים בפתיליה ורחצה אותי, למרות שזה לא היה יום שישי. הלבישה אותי בשמלת האורגנזה, שלבשתי בחתונה של אחי נפתלי, קשרה סרט תכול אל שערי ושלחה אותי אל מחוץ לדירה. עזיזה, כדרכה, לא אמרה דבר. שעה ארוכה סקרה אותי, מכפות רגלי הנטועות בנעלי הלכה, שהיו קטנות ממידותיי דרך ברכי הפצועות, מבטה עלה אל פני, ששופשפו עד ללא רחם ולבסוף הפליטה מין אנחה של “טוב, זה הרע במיעוטו”, ופנתה לרדת במדרגות. הלכנו בשקט אל תחנת האוטובוס כשאני מנסה להתנהג בדיוק כמוה. היא הלכה כאילו נשאה כתר זהב על גבה. גם אני הבטתי לאדמה. “שני כרטיסים”, אמרה לנהג האוטובוס, הושיטה את שטר הכסף וקיבלה את העודף בדממה. נסענו במשך זמן רב. כשהגיע הזמן לרדת, קמה ממקומה ואני ירדתי מהאוטובוס אחריה.

הבית היה גדול ומוקף בגינת פרחים, כמו אצל האשכנזים. בעלת הבית קיבלה אותנו בחביבות רבה ושאלה אותי לשמי. הבטתי למעלה אל עזיזה. היא הנהנה בראשה לחיוב. עניתי.

ישבנו ליד שולחן גדול מכוסה לבן. עזיזה ואני ביחד, גבנו אל הקיר. עזיזה לא שלחה יד אל המאכלים. גם אני לא נגעתי בדבר. ילדת יום ההולדת, לבושה לבן, זר פרחים לראשה, ישבה בראש השולחן. לא הבטתי לעברה. כמו עזיזה הבטתי אל שולי המפה. בעלת הבית ניגשה אלינו. “לא אכלתן דבר”, אמרה והושיטה לנו שתי צלחות עם שתי פרוסות עוגה, הלכה ושבה עם שתי כוסות מיץ תפוזים. הייתי רעבה וצמאה. לא אכלתי דבר מיום אתמול. הבטתי בעזיזה, ישבתי זקופה, כמו בלעתי את דברי אימי. לא נגעתי בפרוסת העוגה המונחת מולי. אחרי כמה שעות של עינוי קמה עזיזה ממקומה. גם אני קמתי. בעלת הבית הושיטה לי שקית נייר חומה. “לא אכלת דבר, אז שמתי לך עוגה וקצת ממתקים שתאכלי בדרך.” הבטתי בעזיזה. היא הנהנה.

לקחתי את השקית.

הדרך חזרה דמתה בדיוק נורא לדרך לשם. לאחר נצח ירדנו מן האוטובוס והלכנו לכיוון השיכון. הסביבה המוכרת הכניסה בי חיות. נופפתי את שקית הממתקים בחדווה. עזיזה עצרה והביטה בי בחוסר שביעות רצון. עצרתי. השקית נפלה מידי. העוגה והסוכריות התפזרו לרגלינו. התכופפתי לאסוף את הסוכריות.

“לא”, אמרה עזיזה.

זאת הייתה המילה הראשונה שאמרה לי, מן הרגע שדפקה בדלת בבוקר. היא היססה לרגע, כאילו שקלה אם להמשיך ולדבר, “אל תרימי”, התכופפה לאסוף את הממתקים ותחבה את השקית לידי. הבטתי בה נדהמת. הייתי בטוחה שהיא אינה נגישה לשום רגש. גם לא לרחמים. לרגע קט, נדמה היה שראיתי חיוך מאחורי משקפיה. “כשאת רוצה את יכולה להיות בסדר”, הוסיפה.

איש, מעולם, לא אמר לי שאני בסדר.

“תראי איך את נקייה היום. בדרך כלל אי אפשר לראות אותך מרוב לכלוך. והבגדים, מסכנה אימא שלך, שצריכה לכבס ולתקן כל היום. את צריכה להתנהג כמו בת ולא כמו בן.”

“כמוך?”, שאלתי.

“כמוני”, הופתעה מן השאלה.

“הבטתי בה נפעמת. גם היא, כנראה, הופתעה מעצמה. עלתה במדרגות בצעדים, שהפעם חשתי בהם, חלפה על פני דלת הדירה שלנו והמשיכה בלי לעצור. הבטתי אחריה עד ששמעתי את דלת ביתה נסגרת חרישית.

אימא שלי בחנה אותי בחשש, “איך היה? התנהגת טוב?”.

לא עניתי. כששקית הממתקים בידי ועם שמלת האורגנזה שאחותי מרים גיהצה בבקר, נכנסתי אל המיטה ולפני שנרדמתי, נדמה היה ששמעתי את עצמי אומרת: “בדיוק כמו עזיזה, בדיוק כמו עזיזה”.

זאת הייתה השיחה היחידה שלי עם עזיזה. בערבי שבת המשיכה לקרוא לי, ללא מילים, אבל הייתה בינינו אחווה חדשה. מאותו יום הקפדתי על לבושי, במיוחד בימי שישי. לא שיחקתי בחולות ולא נעלמתי בפרדסים שהקיפו את השכונה. רצינות חדשה טיפסה וזחלה על גבי כמו כתר.

לאחר שהמכשפה התפגרה, הפסיקה עזיזה לעבוד. אחרי שנים, בהן תפרה צווארונים לחולצות, שלא יכלה לקנות, ובמשך כל שלושים השנה בהן לא החסירה אפילו יום אחד, קיבלה מכתב תודה על עבודה מסורה, ומאז, במקום לצאת בכל בוקר אל האוטובוס של שש ורבע, יצאה בשבע אל המרפסת, התמזגה, כמו ג’ירף, בצללי הזיכרונות וחיפשה נקודות של אושר בפדחתם של ההולכים על המדרכות.

זמן מה לאחר מות האם, נולדה לאחות האמצעית, טויה ולבעלה, אשר, תינוקת שהייתה הבת היחידה שהכרתי שהיו לה שלוש אמהות. שלומית, קראה לה האם, שייסורי הלידה העבירו לה כנראה את החשק לילדים נוספים והצטרפה בכך לשתי אחיותיה שלא הצליחו ללדת, הצעירה משום שבעלה היה כבוי מדי והגדולה משום שבעלה היה נעדר מדי ובעצם לא היה.

אימא שלי לא הבינה מדוע הפסיקו שתי האחיות לבקר את עזיזה. אולי מתוך קטנוניות ואולי מפני שניסתה לגשר ביניהן, גררו גם אותה למריבה. את שלומית השאירו מחוץ לברוגז וחילקו אותה ביניהן כמו הייתה ממתק נדיר. את סופי השבוע הייתה מבלה אצל הדודות. כל שבת שנייה אצל עזיזה, ואיזו חגיגה זאת הייתה. עזיזה הייתה נכנסת לחדר המדרגות בצעדים בטוחים, נושאת את הקטנה בהתרגשות, מריחה אותה כמחפשת אישור לניחוח המשגע של אחותה. היא הכינה מראש את התבשילים הטובים והמשמינים ביותר, כי ידוע שילדות שמנות הן חכמות יותר, מתוקות יותר וגם קשה להן לברוח, כפי שילדות רזות, כמוני למשל, עושות.

כשעזיזה עלתה במדרגות, עמוסת סלים, השכנות לחשו לאימא שלי, “מתילדה בטח מתפוצצת מקנאה.”

עזיזה שלחה לעברן חיוך ביישני, נדיר, ולא ענתה. פרט לאימא שלי, שהכירה אותה עוד מימי בגדד, לא דיברה עם השכנים, גם לא עם ועד הבית. במשך כל השנים שהתגוררה בשיכון סירבה בעקשנות לשלם את מיסי הועד. אנשי הוועד עלו אליה, כל אחד בזמנו, דפקו נמרצות על הדלת עד שפתחה, וביקשו ממנה את התשלום החודשי. עזיזה השיבה בערבית, כאילו לא הבינה את הנאמר, למרות שכבר בבגדד, לימדה יחד עם אנגלית וצרפתית גם עברית, וכעבור זמן היו מוותרים.

עזיזה המשיכה לטפל בקטנה יודעת, שגם אם מתילדה תקנה לילדה חצי יקום של בגדים וצעצועים, תבשילים כמו שהיא מבשלת לא תקבל אצלה. לפעמים תהיתי אם היא חשבה על הילדה כעל נסיכה, שנידונה לחיות הרחק מהבית והיא משוחררת, כל שבוע שני, לחזור לארמון הבטוח שנבנה במיוחד עבור שתיהן.

הקטנה גדלה, כפי שילדים אמורים לעשות ויום אחד עזבה את שלושת בתיה ונעלמה באמריקה הגדולה, “שם”, לחשה עזיזה לאימא שלי, “היא לומדת.”

“מה?” שאלתי.

אימא שלי השיבה, “עזיזה אומרת ששפות.” והוסיפה, “היא חושבת שהקטנה קיבלה ממנה את אהבת השפות”.

“אבל טויה אמרה לי ששלומית לומדת להיות עורכת דין.”

“אמרת לעזיזה את זה”? שאלתי.

“לא”, שתקתי.

מתילדה נעלמה גם היא, ויש אומרים, שלאחר שבעלה נפטר, נסעה בעקבות שולמית. את טויה לא ראיתי זה שנים. את אשר אני פוגשת, מדי פעם, יושב לבדו על ספסל בגן הציבורי. הוא הזקין מאד ונראה מבוגר משלוש האחיות גם יחד. עזיזה נותרה לבד. חברים לא היו בעולמה ועם קרובי משפחה אחרים לא הייתה בקשר, ובעצם, מזה עשרים שנה, איש לא ביקר אותה פרט לאימא שלי שהייתה עולה אליה כל יום חמישי בערב, לאחר שסיימה את הבישולים של שבת, לשתות כוס תה אחרונה של יום. “רק כוס תה”, אמרה לי, אני לא אוכלת אצלה, לא עוגה ולא ביסקוויט.

“למה?”

“כי עזיזה לא מוכנה לאכול אצלי דבר, אז גם אני לא אוכלת אצלה.” ענתה בעקשנות מאד לא אופיינית.

עזיזה הגישה את התה מאותם ספלים, שנשארו וורדרדים כביום הולדתה של שלומית. אימא שלי נשבעה, שכאשר קרבה את הספל לשפתיה, שמעה את המכשפה הזקנה לוחשת באוזניה, היזהרי עם הספל, אחרת אשבור לך את השיניים ולא תוכלי לאכול את תפוחי גן העדן כשנפגש.

והנה גם עזיזה הלכה וגם אימא שלי, אבל הסיפור הוא לא על אימא שלי. עליה אכתוב סיפור אחר, שונה, אני מקווה.

הייתי רוצה שתדעו, שפעם, בשיכון ג’ ברמת עמידר, חיה אישה שקראו לה עזיזה והיא לא הייתה טיפשה, גם לא משוגעת. לא היו לה ילדים, אבל היא אהבה בענוות צדיקים ילדה אחת.

וככה, בדיוק, אני רוצה לזכור אותה.

סיפור זה הוא מתוך הספר “רגש ושכל- אנתולוגיה של ספרות צעירה חדשה” של “הוצאת כתב”, היוצא לאור השבוע. ספר זה מאגד בתוכו את עשרים הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שנבחרו בתחרות השנתית של הוצאת כתב . באנתולוגיה נבחנו, מזוויות שונות, מערכות יחסים משפחתיות טעונות, אהבות אבודות, נכויות נפשיות ופיזיות, התפרצויות סוערות וניסיונו של המוח לסדר הכול.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 + עשרים =