סיפור קצר ליום השבת / "זאת איננה מקטרת" מאת מילי

הסתכלתי בטיפת הדם על פרק כף היד מתארכת והופכת לפס ארגמן, בוהק ככל שהלהב התקדם לרוחב היד. עצרתי את הנשימה. אני אוהב את התחושה הזאת של המתח שנפרק, של המחשבות נעלמות, של השלווה האין-סופית. נירוונה. עכשיו היה רק כאב וידעתי שאני חי. יותר מחי, מחובר למציאות במיתרים עדינים כמו הגידים שלי שנקרעו. ראיתי חד יותר, שמעתי חד יותר. הכול היה ברור יותר, כמו אחרי שאתה מנער את קורי השינה שלך מהחלק האחורי של המוח וקולט אחרי לילה של שתייה, הנה החדר שלי, המיטה שלי והכחול העמוק שלה.

היא מניחה את הלהב קרוב יותר לכף היד, קצת מתחת לרצועה של השעון. מסתכלת בי וחורצת עוד אחד. אני שומע את האוויר מחליק מהפה שלי בגניחה מוזרה כזאת. היא שואלת אם אני רואה עכשיו ואני אומר שכן, כי אי-אפשר להגיד לה לא. העיניים שלה נעוצות בשלי ולא עוזבות. דוממות אבל עם ניצוץ כזה בתוכן כאילו משהו מאוד משעשע אותה בסיטואציה הזאת, ולא שזאת סיטואציה רעה. פשוט אין כאן שום דבר משעשע.

הכול נזל מסביב. הקירות והתמונות שעליהם והכיסא שישבתי עליו. רק היא נשארה ברורה מאוד וצורת הגוף שלה כל כך חדה עד שאני חושב שהיא לא צריכה בכלל את הלהב. יושבת על הברכיים שלי ומחזיקה לי את היד המדממת, דם שהקרבתי כדי להתקרב לאמת שמאחורי המסך שאנחנו קוראים לו מציאות. האמת שנמצאת מעבר להכול ומחכה שנגיע אליה, עטופה בשקרים. הכול הוא שקר. כשאתה נולד המוח שלך ריק אבל אז הם מתחילים עם השמות, עם המילים, עם השפה. וזה השקר הכי גדול. כי אתם מבינים, שולחן הוא אפילו לא שולחן. אתם פשוט קוראים לו ככה. ואם לא הייתם, הוא היה כלום.

היא נשארה בפוקוס ומסביב הכול נמס כמו טפט שנעלם ומשאיר מאחוריו רק קיר לבן. זה כל מה שנשאר. בהתחלה סוג של ערפל חלבי לבנבן כזה שהזכיר לי זרע. הוא הלך ונעלם אבל הצבע נשאר. רק הצבע, או אולי זה חוסר צבע. לבן מלמעלה ולבן מלמטה, לבן מאחוריה ובטח גם מאחוריי. שדה אין-סופי של לבן. איפה אנחנו? המציאות שוב השתנתה אבל הפעם לא לשום דבר שאני הכרתי. כמו כשאתה מקלף תפוח ומוצא מתחת לקליפה פלחים של תפוז. לא ציפית לזה, נכון?

גם אני לא. ובמקום הזה לא אני שולט. ידעתי את זה ישר. אני מרגיש את המיתרים של היקום נמתחים ורוקדים כשהאצבעות שלי זזות, יחד עם דפיקות הלב וקצב הנשימה שלי. אבל הפעם שום דבר. בראש ידעתי שהשליטה לא אצלי. אז אצל מי כן? הסתכלתי בעיניה עטופות המסתורין.

כבר כשראיתי אותה ידעתי שהיא שונה. דברים כאלה ממש מרגישים אפילו דרך הווילון של העולם. ובתור אדם שגם ככה רואה את העולם קצת אחרת, ואת המציאות קצת יותר טוב, אני אמור לדעת. היא הלכה וראיתי את המציאות מתעקמת סביב הגוף שלה כמו הילה שמושכת הכול אליה. לובשת שמלה כחולה מאוד ודקה. כשהגיעה לתחנת האוטובוס האפורה שישבתי בה, התיישבה לידי והסתכלה בי בעיניים הכחולות האלה שלה. אתם יודעים, רק אחר כך הבנתי שזאת הייתה הזיה. אבל באותו רגע היא הייתה הבחורה היפה ביותר שראיתי, וכבר ראיתי בחורות יפות בחיים שלי.

אני לא זוכר אפילו על מה דיברנו. כבר הפסקתי להסתכל בשעון. כשהאוטובוס עצר, אנשים עלו ואפילו לא הסתכלנו עליהם. בסוף נשארנו לבד, היא ואני, ועוד איזה עיתון זרוק על הרצפה. היא שאבה אותי פנימה.

לפעמים העולם מאבד שליטה. הוא זורק עלינו מלא מלא דברים מכל מיני כיוונים ואי-אפשר שלא להסתבך ולהתבלבל מזה. בגלל זה הרבה אנשים הולכים לאיבוד. הם לא מבינים שהכול זה אשליה. סתם חלום שמכסה את העולם האמיתי. ומה זה העולם האמיתי? כלום! זאת אומרת בטח שיש משהו מאחורה, אבל אף אחד לא יודע שהוא שם. כמו שכשאתם חולמים בלילה מעבר לחלום נמצאים המציאות והראש שלכם על הכרית, ואף אחד בחלום לא יודע על זה, ככה גם כשאתם ערים יש משהו מאחורי כל זה. אתם פשוט לא יודעים.

ומה הדרך הכי טובה לנער בנאדם? להעיר אותו מקהות החושים הזאת שהעולם מפיל עליו? נכון. כאב.

הכאב משחרר. גורם לי להרגיש שאני חי. מאפשר לי שליטה יותר טובה במה שזורם מאחורי העולם שלנו. המציאות. זה היה סוג של חוש שישי שהתעורר כשאני התעוררתי, אבל מצד שני היה כמו טריפ מטורף. ההרגשה הזאת הייתה כמו לקחת סמים. לדעת שאתה חי, באמת חי, מרגיש את הלב ושומע את התאים שלך מתפצלים. שאתה מרגיש. שאתה בשליטה. על הגוף ועל החיים. זה כמו שוק חשמלי. ראיתי דברים. שמעתי דברים. ובתוך כל הבלגן הזה חשבתי. רציתי. החלטתי. ואחרי הטריפ הזה דברים פשוט היו קורים כמו שרציתי.

מישהו אמר פעם ששני היצרים החזקים ביותר בנפש האדם הם יצר המין ויצר המוות.

בכל זאת המציאות חזקה מאוד. אז לא זכיתי בלוטו, אבל מצאתי חמישים שקל על הכיסא באוטובוס. לא קיבלתי מאה במבחן, אבל הוא בוטל וזה כבר לא היה משנה. כן עברתי טסט ראשון. כל חתיכות הפאזל פשוט הסתדרו בעצמן מול כמה טיפות של דם.

היא כבר הורידה את השעון שלי. הוא מפריע לה לצייר. עכשיו חמש ערוגות של דם מבריק מתוחות על היד שלי. רשתות העורקים קטועות. אני יורד מהבמה אל מאחורי הקלעים ונשאר לבד. מסתכל סביב ואין אף אחד. היד שלי בוערת והלב שלי דופק. אני מרגיש את הקיטור משתחרר דרך החתכים, את ההקלה, ההתרגשות. אבל אני לא רואה את הנפש שלי זורמת בגריד של הקיום. במקום זה, הכול ריק. גם מבחוץ וגם מבפנים. הכול חורק. ואני לבד.

גם היא כאן. יושבת עליי ברגליים פתוחות, והעיניים הכחולות שלה מרוכזות בחתך החמישי שידה משרטטת כמו יצירת אמנות. יצירת אמנות! הכאב שלי, והיא. אבל לא אמרתי מילה. באמת. רק ישבתי שם ושאלתי את עצמי מה היא עושה. אולי היא כמוני? אולי דרך הכאב היא ממריאה אל המישורים העליונים? אבל למה דרך הכאב שלי?

אני מרגיש איך הראייה שלי נהיית מטושטשת למרות שאין כאן שום דבר שיכול להיעשות מטושטש. גם היא נעלמת כדי לפרוק את הרגשות אחרי שסיימה את יצירת האמנות שלה. אני מרגיש את הזקפה שלי בין השפתיים שלה, ואיך היא יונקת אותה אל הלחות החמה של פיה. זה טוב, כי בחוץ הכול קר כל כך. הדם שלי מכתים את השיער שלה, אבל שניהם כהים וזה לא בולט. לא פוגם ביופי שלו ואולי רק מוסיף. אני תופס אותו ומרפה, מגרד ומעסה את הראש שלה. מחזיק מעמד די טוב עד שאני מרגיש את השיניים כמו אבק כוכבים, ואז אני גומר.

וואו. דבר כזה עוד לא קרה לי.

מצד אחד כף היד שלי כבר צבועה אדום ואפילו את הכאב אני לא מרגיש. מצד שני הכול לבן וקבוע. לא זז. לא משתנה. האשליה נעלמה. האם אני בלב היקום? למה הכול לבן? מצד שלישי אני טובע בכחול עמוק. אני חסר אונים מולה. שוב עולות לי כל השאלות האלה שהמבט שלה משתיק. דוחף אותן עמוק עמוק פנימה ומונע ממני לדבר. היא מחזיקה ביד השנייה שלי, ביד השלמה. ממשיכה ביצירתה. עוד חתך. ועוד אחד. בהתחלה הלהב עובר בלי להשאיר סימן ואז הדם צף אל פני השטח של העור שלי. קו דקיק שהולך ומתרחב ובסוף נמרח כמו קשקוש של פולוק. הכול מרגיש עכשיו כמו ציור של פולוק, אבל בטח לא נראה ככה. ציור מספר חמש. הא הא.

היא נהנית. נראית עסוקה כמו ילדה בת חמש, בציור שתביא הביתה לאמא. אבל החיוך שלה כל כך בוגר, ממש לא החיוך של ילדה ציירת. ואני לא מבין מה מסתתר מאחוריו חוץ מהחלל החם ולשון האש שהיו שם לפני רגע.

בדרך כלל אחד או שניים, מקסימום שלושה, זה מספיק. אני חותך, שומע קולות מהירח ורואה איך הדברים נוזלים. כמו בציור של דאלי, עם השעונים. גם הזמן נזיל, אתם יודעים? אולי גם דאלי היה כזה אם הוא הבין ששום דבר לא קיים. גם היא. גם היא כמוני! היא יודעת שהכאב משחרר. עד היום חשבתי שאני לבד עם זה, אבל אז היא באה. עור לבן כמו השלג האין-סופי שמקיף אותנו. אני יושב בכף ידה. נמשכתי אליה כמו חתיכת אבן שצפה בחלל, עד שהיא נתפסת בכוח המשיכה של איזה כוכב ענק. ככה בדיוק.

בפעם הראשונה ששכבנו היא שאלה אם אני אוהב אותה. כשבחורה שואלת אותך את זה יש רק דבר אחד שאתה יכול להגיד. אמרתי שכן. היא שאלה מה אני מוכן לעשות בשבילה. אמרתי שאברא לה עולם.

אבל היא מגזימה עכשיו. הידיים שלי מלאות חתכים. אף פעם לא חתכתי כל כך הרבה. אף פעם לא שיחקתי עם המציאות כל כך הרבה! עד כמה אפשר למתוח את הגבולות שלה ושלי? האם הגוף שלי יכול לעמוד בזה? אני לא יודע. הכול מלא דם. הכאב צורב כל כך עד שאני לא מרגיש אותו. הקולות נשמעים עמומים כאילו שקעתי באוקיינוס חסר קרקעית. העיניים שלה. העיניים הכחולות שלה. הידיים שלי בקושי מתפקדות ורק מלכלכות את הגוף שלה. דם על שלג כמו ציור תנועה אמנותי. טיפות טיפות. כתמים כתמים. היא הקנבס שעליו אני יורק את הכאב, לצלילי המוזיקה. צלילים של מיתרי היקום הרוטטים. צלילים מעוקמים. מעוותים. מזכירים לי את פינק פלויד. אני זורח כמו יהלום!

הידיים שלה מתפקדות מצוין. חזה של ילדה בת שש-עשרה מזדקף מולי. בכתמים האדומים אני מזהה ראש של פיל. חבורת נמלים. קלידי אורגן. חלומות. זיכרונות. היא הכול. מתרוממת קצת ומתיישבת שוב. אני מרגיש את הזקפה שלי מחליקה אל תוך האפלה שלה, רוטטת ורועדת. הידיים שלה על הכתפיים שלי. העיניים שלה על העיניים שלי. אפלות עכשיו כמו מעמקי האוקיינוס. כאילו הכחול שראיתי קודם היה רק פני הים שמחביאים ממני אוצרות. אני הולך לצלול עם הכרישים כדי להגיע אליהם.

לא שמתי לב מרוב שהייתי מרוכז בעיניים שלה, אבל קר לי. אני רואה את זה כי כולי מכוסה בעור ברווז. היא חלקה כמו תמיד.

רואה חתיכות ממני נקרעות וצפות למעלה באוויר כמו פתיתי שלג שזורמים נגד הכיוון. כאילו הזמן התהפך. המחוגים זזים לאחור ודאלי צורח כמו צרצר. אני שומע אותו בראש. חתיכות מעצמי מרחפות לאט, שטוחות ודקות כמו עלים בצבע בשר אנושי. ואני מבין שזה אני מתפרק לחתיכות. כל עלה שנקרע חושף מתחתיו אור שחור מבריק, כמו שיש שחור. הכול שחור עכשיו כאילו מישהו שפך דלי של צבע. עוד מעט גם אני אהיה, מתחת לקליפה האנושית. לכי לעזאזל.

אל תעזבי אותי.

אני משותק. לא משנה מה יקרה, אני משותק. את המחשבות האלה אני משדר בקושי כקטעי משפטים סתומים. כמו קריין רדיו עתיק. דם. סקס. כאב. תשוקה. הכול מתערבב. ופתאום אני חושב, ככה זה צריך להיות.

כן, הנה המציאות מולי.

מעבר לאנושות, מעבר לכדור הארץ, גדולים מהחיים, היא ואני צפים בין הכוכבים ביקום כהה מלא בכלום. ריק חלול. שום דבר. ובריק הזה אנחנו מזדיינים. מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר! האחיזה מתהדקת, הציפורניים בכתפיי אדומות וחיות.

"עכשיו."

עכשיו מה? היא כאילו קוראת את המחשבות שלי. אולי באמת העברתי אותן בקול. זה אפשרי כשרואים את המציאות מהצד הזה.

"תברא לי עולם."

כדי לברוא את החדש צריך להרוס את הישן. אני מבין. האור שזוהר פתאום חזק כמו האור של אלף שמשות, עד שאני מרגיש את הגוף שלי בוער ושומע את זעקתם של מיליארדים. הם מרעידים לי את העצמות. רק בצורה עמומה אני מודע לגוף שרוכן מעליי. מחזיק ועוטף אותי בזרועותיו. העיניים שלי נשרפות, אבל כשאני פותח אותן אני רואה רק את שלה. הן לגמרי לא אנושיוֹת. לא כמו האנושיוּת שאני מכיר. מהממות. מהפנטות.

איבדתי את האחיזה בזמן. אני לא יודע כמה זמן כל זה נמשך. אני לא יודע אפילו אם זה כבר נגמר! אני יודע רק שמה שקרה חרוט חזק על המוח שלי. אולי בגלל זה אני חושב שאני עוד שם. ואולי אני באמת עוד שם. אי-אפשר לדעת. אני יכול לשאול את הילדה, אבל היא לא מדברת. רק מהדקת את האחיזה עד שהציפורניים שלה פוצעות אותי, חושפות עוד חתיכה של שיש שחור מתחת לבן אדם שהייתי. מחייכת חיוך רחב ונועצת את העיניים שלה בשלי כמו קלשון של אל הים. בתוכן אני רואה את המציאות מתערבלת ולרגע אני חושב, רק לרגע, מה אם המציאות המוזרה הזאת קיימת רק בעיניה. אתם קולטים את זה? הכול קיים רק בתוך העיניים האלה! הכול! וזה מפחיד כל כך. אבל בעיניים האלה אין פחד, רק מיליארדים של כוכבים ששוחים בבריכה כהה כמו החלל.

ללא ספק, היא לא מה שהיא נראית. כשכבר מאוחר אני מבין שיש דברים שלפעמים נראים לנו רגילים ויום-יומיים, כמו הטלפון הציבורי או איזה ספר ישן, או בחורה מסתורית ויפה. אבל הם לא. זה נראה לי כאילו אנחנו נעולים בנקודת זמן מסוימת, אבל אי-אפשר לדעת. אולי היא כבר הלכה לחפש עוד קורבן. אי-אפשר לדעת מה יכולים לעשות היצורים שבצד הזה של המציאות.

אבל זה בסדר. אני יכול להתרגל לריחוף האין-סופי הזה בשום מקום. אני יכול להסתדר. אני לא צריך לאכול או לישון או לנשום. הכול בסדר. אני בגן עדן. אף פעם לא אמות. אני בן אלמוות לנצח, נעול במבטה. ואולי גם אני בעצם, כמו המציאות החדשה, קיים רק בתוך עיניים של כחול עמוק.

סיפור זה לקוח מאוסף סיפורים קצרים בספר "לישון בתוך קופסא", פרי הביכורים של מילי הצעיר בהוצאת "כתב". ערב ההשקה יתקיים בתאריך 8.3.11 במועדון "רוטשילד 6" שברח' רוטשילד 6 בת"א, בשעה 20.30.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

4 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "זאת איננה מקטרת" מאת מילי

  1. מאת אלי אשד:‏

    רעיון מעניין .ובסיפור יש עוצמה מסויימת.

  2. מאת אבירם:‏

    זורם ומדויק. נהנתי.

  3. מאת tal:‏

    כאב גורם להתעורר זה נכון… סיפור חזק

  4. מאת מילי:‏

    תודה לכם על התגובות. אני שמח מאוד שנהניתם מהכתיבה, ואל תשכחו שאפשר למצוא עוד הרבה סיפורים בפנים. הספר נמכר דרכי במחיר מצחיק, ומי שרוצה עותק מוזמן לפנות למייל שלי. (:

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*