לאֶן \ לאונרד כהן

עִם לֶכְתָּהּ שֶׁל אֶנְנִי

אֶת עֵינֵי מִי נִתַּן יִהְיֶה לִי

לַהֲשָׁבוֹת לִפְרִיחַת הַחַמָּה ?

לְשָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל שַׁחַר.

לֹא שֶׁאֲנִי מַשְׁוֶה.

אוּלָם כָּעֵת אֲנִי כֵּן מַשְׁוֶה.

לִכְשֶׁהַלַּכָּה.

הערה: עם לכתה של אנני, שיר משנת 1961

אביה בן דוד, ידידתי, העבירה לידי את הספר ובו השיר הזה, מאחר ולה ידועה אהדתי הרבה ללאונרד כהן ולשיריו. את הספר עצמו, כמדומני, קיבלה כמתנה מאת האמן מיכאל גרובמן לפני שנים אחדות, ככל הנראה, מאותה הסיבה שהזכרתי לעיל. באותו הערב, ממרומי דירתה בקומה הרביעית שברחוב המלך ג’ורג’, סחתי לה אודות מאיה פלדמן שאבדה מבעד לכפות ידי, בעוד אני מתאר באוזניה את יופייה החלומי, על כל אשר משתמע מכך. אביה היא מן היחידות היודעות לרחשי לבי, ובתבונתה ניסתה להניעני לעבר דברים אחרים. ניסתה לשוחח עימי על טריסטן ואיזולדה, לתת הערות משלה לטקסט העיוני שפרסמתי אודות הסיפור הפגאני לפני זמן-מה. עוד אמרה לי ( ואני משתמש פה בלשונה שלה ), “מה לך להתעצב? הנה רק לאחרונה הזמינו תרגום משירייך לאנגלית. הוזמנת להשתתף בפסטיבל בינלאומי ונסיעתך תמומן וכדומה. אתה תיסע ותהנה. ובדרך, בוודאי דברים אחרים יתרחשו לך… “.

אך אלו הם דברים שאין בהם ישועה. כך לפחות חשבתי בלבי בשעה שחלפתי בין הרחובות בדרכי הביתה… הנה הם יבואו ויחלפו כלעומת שבאו.

אמש, פגשתי במאיה שוב לאחר זמן רב, במקריות ( עד כמה שמקריות אפשרית ). הדבר אירע באיזה כנס שתוכנו אינו חשוב כלל, ומה גם שאינני זוכר את כל פרטיו כעת. החשוב הוא, מה שבעצם התרחש לי במקום בשעת פגישתנו. היה זה כאילו ואין עוד ברייה מלבדנו באולם הרעוע תחת הכתלים המצטלבים. ואף שלא החלפנו אלא מילים אחדות בלבד, היה איזה רגע נדיר של היסח-דעת מצדי, בו עלו בי הרהורים אודות אותה אֶן חלומית של לאונרד כהן וגם על איזולדה של ואגנר בו זמנית. חשבתי גם, במהורהר, על דפנה במנוסתה מאפולו… ( אולם מיהו אפולו באותה פרשייה ומיהו הנס ממי, איני יודע ). אף שלא שמה ליבה לכך, התבוננתי בעיני הדבש המתוקות שלה ממקום מושבי הקטן, והרהרתי אודות הכתוב בשיר:

” אֶת עֵינֵי מִי נִתַּן יִהְיֶה לִי לַהֲשָׁבוֹת לִפְרִיחַת הַחַמָּה ? … לְשָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל שַׁחַר… “. כך הוא כותב שם… כן! לרגע השתרר איזה קסם, ודבריה של אביה שבו צלצלו בראשי כפעמון. חשבתי גם על דברים שאמר קנט על קשרי הדברים בהוויה, ש”הדברים הם כשלעצמם ולא יותר מזאת”. אני לא מאמין בכך.

מן הראוי, או מן ההכרח, שיהיה יותר. ואם הכל אינו אלא חידה סתומה, הרי שהחיים החידתיים הללו, סותמים לנו כל הבנה מפורשת לגבי המונח השגור בשפת אנוש כאהבה. שכן איננו אלא אוחזים בקצה קצהו של צעיף בכל המובן והמתפרש לנו ממונח זה, שנוֹצֵר בחובו רבדים אין-ספור מן הגלוי לנו. איננו אלא כנרדמים ומקיצים אחת לאיזה זמן… לא יותר מזאת. כל אהבה חייבת להיות ממוצת עד תום. חייבת להיות טוטאלית. אחרת איזה ממש יש בה. וכן, ברגעים שהתודעה מזנקת מעצמה, יש ובפרקי שיר ניתן ללכוד את מהותה. ולו לרגעים אחדים בלבד… ניתן ללכוד ברשת של מילים שבריר קטן ממנה. ניצוץ. זהרור של תקווה. כך הייתי סבור בעבר וכך אני סבור גם כיום, וזהו אפוא ניסיוני הקטן, להעביר ניצוץ קלוש זה במילים פשוטות.

14 תגובות

  1. אביה בן דוד מאד. אבל מאד. יפה ……….. !
    מחמיא לה שיחזקאל נפשי כותב עליה כ”כ הרבה.

  2. יופי של שטף במילים. תודה לך יחזקאל ושבת שלום, כמו שאתה אומר.

  3. כתיבה מיוחדת כמו הכותב. יופי של אתר לספרות. ברכותיי עליו מירושלים.

  4. אוי אביה אביה. ואיפה מאיה פלדמן נעלמה ? היא הייתה משהו פעם לא פחות מאביה, אבל כמובן בקטע ספרותי. יחזקאל הזה הוא שד משחת. כותב כמו מלאך עם נשמה של זאב.

  5. מזל טוב יחזקאל תתחדש ! גאון היית ! גאון אתה ! וגאון תהיה !! יום קסום ! תהיו אנשים טובים !!!

  6. יחזקאל הקוסם-
    בלחש הקסמים של מילים פשוטות מעלה ניצוצות מרגשים שמרטיטים מבפנים!

  7. לאונרד כהן כתב באחד משיריו “אין דרך לנטוש מה שאתה אוהב”… ואתה יחזקאל, מוסיף במילים כנות:
    ‘כל אהבה חייבת להיות ממוצת עד תום. חייבת להיות טוטאלית’.
    כל כך מתחברת אל שניכם.
    והמילים…המילים הפשוטות שבכוחן מסוגלות להעביר ניצוץ קלוש, ללכוד איזה שבריר קטן של אהבה ושל תקווה,
    הן אצילות בעיניי.
    מוצאת בכתיבתך יחזקאל לא מעט כאלה. תודה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × 4 =