זוהתה חומרה חדשה / על "כפור" של שמעון אדף

בישיבות התיכוניות ישנה תופעה מוכרת שמופיעה בין התלמידים, בעיקר בשנה הראשונה ללימודיהם, ובעיקר בישיבה שכוללת מגורים בפנימייה. הנערים, בפעם הראשונה בחייהם נמצאים בסביבה שכולה דתית, הם כמעט ולא נחשפים להשפעות חיצוניות ולפתע נשטפים במין להט דתי, שאטיב אם אכנה אותו – "דתיות פרקטית". הכיפות גדלות, הציציות מתבדרות ברוח, ובעזרת ההטפה המשיחית מבית היוצר של הציונות הדתית וגוש אמונים, הבחורים מתחילים לראות עצמם כהמשך של אבותיהם רועי הצאן ישרי הדרך מחד, וכלוחמים המכבים, מאידך. והנה, בלא יד מכוונת נראית לעין, מתמלאים קירות הישיבה במודעות כגון: "נמצא מחק משומש, יימסר בעד סימנים…", צווארים מתכסים בצעיפים שבקצותיהם מוטלים פתילים תכלכלים, ועיניים צעירות מנסות לצוד קיני ציפורים רק בשביל לקיים שילוח הקן כהלכתו. יש עניין מושך וקסום בלחיות את היהדות הפרקטית, לצאת דווקא בשבת ללינה בשטח, ולו בשל ההזדמנות להתעמק בדינים כמו עירוב, טלטול ותחום שבת. התופעה לא צריכה להפתיע איש, מכיוון שהיא בסך הכול תגובת מרד טבעית של נער מתבגר כנגד בורגנותם של הוריו. אם בחברה חילונית המרד יתבטא בסוגים שונים של פריקת עול, הצעיר הדתי ימשך בחבלי קסם אל היהדות הפרקטית, אל חוסר הרלוונטיות של מילים כמו רווח או הפסד ובעיקר, אל התחושה שהוא חלק ממשהו גדול יותר, חלק ממאבק הרואי ברוח הזמן המסואבת. וכך פיזזנו ארוכי שיער ופזורי ציצית בפסטיבל הכליזמרים בצפת, וכך כבשנו את שבילי הארץ, ידנו האחת אוחזת בתנ"ך ובשנייה מעלה עשן כלשהו.

עם הזמן הלהט הקדוש בעיניים דעך, תלאות היומיום והדאגה לעתיד נתנה בנו אותותיה, והיחידים מבין בני מחזורי שנשארו מחויבים לקדושה המוחשית הזו מצאו עצמם נאבקים בקושי הכלכלי כחקלאים, או באיומי פינוי וטרור, על גבעות השומרון.

כשהחלתי בקריאת ספרו האחרון של שמעון אדף "כפור", חשתי במעט את אותה התרגשות של ימי בישיבה, הנה הזדמנות לראות יהדות חיה, יהדות כוללנית שיוצאת מתוך ה"שולחן ערוך" ומסתערת בעיניים פקוחות ובלהט על המציאות המודרנית.

הספר מתאר עולם פוסט-אפוקליפטי, שבו האנושות שמנסה להשתקם לאחר חורבן מפתחת ממשק אדם-מכונה ננו-טכנולוגי משוכלל, שהופך את התודעה האנושית למעין ישות גדולה ופועמת. ומי לא לוקח חלק בחגיגה? היהדות. היהודים, שהתקבצו לאחר חמש מאות שנים של שממה רוחנית, מקימים מחדש את תל-אביב ויוצרים בה חברה מסוגרת ומובדלת שאוסרת באיסור חמור על "כלאי אדם-מכונה" ובונה את סדריה החברתיים במעין בליל של יהדות חרדית מסוגרת. בין שאר הגדרות ההלכתיים שעוטפים את הקהילה נמצא גם האיסור לשורר ללא הסמכה רשמית, מסתבר שלפי התפיסה היהודית אחת הסיבות לחורבן האנושות הייתה זילות השירה ושימושים לא ראויים בה ובכוחה. הסיפור עצמו סובב סביב שלושה צירים – הופעתו המסתורית של משורר בלתי מורשה (מטמא שפתיים) בשכונת פלורנטין, יחסיו של המדען הבכיר (העילוי הראשי) יחזקאל בן גרים, עם גויה מסתורית שהצליחה להתגנב לתוך המושבה היהודית, והציר השלישי: קבוצת תלמידי ישיבה צעירים שבגופם מופיעים תסמינים מוזרים שהופכים אותם דומים יותר ויותר לחיות מכונפות ומחודדות ניבים (שרפים וחיות הקודש). מכאן והלאה העלילה מסתבכת ומסתעפת, עד לסיומו הספק דרמטי ספק בלום של הסיפור.

לספר יש כמעט את כל הסיבות והתנאים להיות ספר נפלא. את שליטתו בשפה הוכיח שמעון אדף בשיריו, והוא אכן שומר על רמה גבוהה ומרשימה של יכולות עיצוב ועיקום השפה במהלך הספר. העלילה עצמה היא דוגמה לסיפור תעלומה בלשית טובה לפי כל כללי הז'אנר כפי שהותוו על ידי פו, ארתור קונן דויל וכריסטי, ובעזרת הרגישות של אדף, שמתבטאת בעולמן הפנימי המלא של הדמויות, ובעיקר – בעזרת סיפור מסגרת שנע בתנועות חדירה פנים-אחור מלגו ומלבר, היצירה עולה אף למדרגת הנפלא.

ובכל זאת, תחושה לא נעימה עולה במהלך הקריאה. ראשית, היהדות המשתקמת אותה מתאר אדף, נסמכת על קרעי מקורות מבולבלים ששרדו את החורבן האנושי הגדול. ככזו היא סובלת מאקלקטיות ואי אחידות שמציגים בליל של מנהגים ואפיונים שחלקו מגיע מעולם התלמוד של המאות הראשונות לספירה, חלקו מזכיר שטעטל מזרח אירופית ועל שני אלו הודבקו ביד גסה מובאות מיהדות צפון אפריקה וימינו. אם לא די במבוכתה של היהדות העתידנית של אדף, נוסיף לכך את סיפור המסגרת שמגלה כי כל הספר הוא רעיון לתסריט פרי עטו של קולנוען בן זמננו, ששוזר בסיפור את אירועי חיו, ומוצאו במשפחה חילונית, כך שגם הידע אותו הוא כביכול מפגין ביהדות מצומצם. בולטת במערומיה סצנה בה מתוארים שני פוסקי הדור, שנושאים את השמות הטעונים "שמעיה ואבטליון" בלשכת הגזית, כשאחד עטוף בטלית והשני מעוטר בתפילין, ממש כמו פריים גנוז מסרט אנטישמי קלאסי. למעשה, אדף מנע מאיתנו כל יכולת לבקר אותו על רמת הדיוק במופעיה של היהדות. אבל אדף לא לוקח בחשבון את העובדה שהקורא הממוצע לא בקיא במכמניה של היהדות וגווניה לאורך הדורות, ויכול לראות בערימת הסטריאוטיפים הזו אמת או לפחות אפשרות. דבר זה מעלה תהיה לגבי רמת האחריות שמפגין המחבר ביצירתו.

מעבר לכך, הספר גדוש בקטעי שירה, מובאות לטיניות, יווניות ומדעיות, כשהתחושה הכללית היא שאם לא הבנת או השתכנעת מחלק מאספקט מסוים בספר – כנראה שהבעיה טמונה בידע של הקורא. הוא, הקורא הוא זה שלא בקיא מספיק ביהדות או בשירה או בלטינית, או בתרבות אירופית וכן הלאה. לכאורה נמצא הפתרון, אני, המבקר, אינו כשיר או בקיא דיי, על מנת לשפוט את יצירתו של אדף, ובכל זאת:

"באחד מטורי "באחד האמשים" לקישון, יושבים בעל הטור וגיבורו האלמותי ארבינקא ומשחקים ב"פוקר יהודי". בשלב הראשון מכריז בעל הטור על מספר, ואילו ארבינקא מכריז מיד על מספר גדול יותר. לאחר שנדמה לרעו כי קלט את חוקי המשחק, מפתיע ארבינקא עם חוקים שונים שמפתיעים את רעו למשחק, כך שתמיד יוצא הוא המרוויח".

אני מאמין שהדוגמא ברורה, עולם השיר המשתנה חליפות וכוחו שנובע מעומקו של המשורר, שרתו את אדף נאמנה לאורך יצירתו השירית המכובדת. אולי העין הקוראת יצירה שהוגדרה מראש כפרוזה מחפשת פיסת אדמה יציבה לפסוע עליה, ואקלקטיות אידיוסינקראטית זו של אדף מונעת זאת ממנה. ואחרי הכל, אף אחד לא מרגיש בנח בחברת אדם שמשנה את הכללים בכל פעם שהרגשת שאתה נאחז במשהו מוכר.

"כפור" מאת שמעון אדף, 2010. בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.  עורך: יגאל שוורץ, 285 עמ'.

הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

2 תגובות על זוהתה חומרה חדשה / על "כפור" של שמעון אדף

  1. מאת אמנון נבות:‏

    א.ברכות.

    ב.שמעת פעם על פוסטמודרניזם? ככה זה נראה בסיפורת.
    סופר אקלקטי כותב סיפור אקלקטי על עולם אקלקטי שנפלה עליו פצצת אטום אקלקטית והתוצאה היא
    אנטיאוטופיה אקלקטית של סופר אקלקטי כי ממילא הכול קולנוע של קולנוען אקלקטי.

    ג. בתוך המעברים וההשתקפויות האלה הולך הקורא לאיבוד,מה גם שהכל משוח בחמאה מילולית :
    יכולת ההתנסחות של אדף מזכירה את יכולת ההרבעה של החדף:זריז,חלקלק,לא הרגשת שהוא פה
    וכבר הוא עובד במרץ על החדפית שממול.גם החדפית לא בדיוק חלה או חשה.(מה האנלוגיה? לא משנה)

    ד.הפוסטמודרניזם,כנוסח,נגלה לפי שעה כמפלטים של זייפנים בתחפושת סופרים או כמפלטם של השארלאטאנים
    שבין האינטלקטואלים (שמעת על מישל וולבק?).אין זה מחוייב המציאות שכך יהיה: נוסח הוא ככלות הכל רק נוסח:
    העובדה היא שעד לרגע זה הפוסטמודרניזם ניוול את הכתיבה הספרותית.

    ה.כמבקר ספרות ותיק אגלה לך סוד כמוס:כל אימת שאני נתקל בטקסט סיפורתי רהוט לתלפיות ,כל פעמוני האזהרה
    מתחילים לצלצל.ככלל : סופר הוא אדם קשה כתיבה וצולע מאוד ברצף.הוא תמיד מאחר או מקדים את האירוע שהוא כותב.
    סופר הוא מי שיודע ל מ ח ו ק ולא מי שיודע ל כ ת ו ב. לכתוב כולם יודעים,כולל כותבי ההלשנות לסטאלין.כולל אדף(להבדיל)זו אינה בדיחה – סיפר לי פעם חוקר ספרות רוסי שנדהם מן מרמת הניסוח והדמיון המשוקע בהלשנות: הם ידעו את "תורת הפערים" של מנחם פרי לפני שפרי אפילו נולד! .למחוק – רק מעטים.אדף אינו מיחידי הסגולה האלה,למרבה הצער.
    ולעניין עולם התורני שלאחר המבול,ולבקיאות המעטה והחמקמקות האופיינית בהכרה לעומק של העולם התורני שלפני המבול עליהם נזעקת : אותי אין הדבר מפליא כלל,ובנושא זה ראוי לדגש שוב את המשפט שכתב המבקר הווינאי הדגול קארל קראוס : "ראוי שהקורא המתורבת יתייחס בחשד עמוק לסופרים הכותבים חידושי חידושים מעולמות וארצות רחוקים.במקרה הטוב הם לא היו שם כלל ועיקר.התקלה היא שרק מסעות שכאלה יובילו אותם לכתוב משהו".גם אם היה וחווה משהו מן העולם התורני, הוא עשה זאת בזריזות של חדפים : הגישה היא גישה של תייר,והאשרה הספרותית שלו היא אשרת תייר.

    ו..צר לי בעיקר על העורך יגאל שוורץ, שנאלץ,מתוך בגדי העשיר של הספרות ,לאשר מיני בוקי סריקי שכאלה לדפוס.אדם שלובש תדיר שתי חליפות זו על זו,גם חליפת פרופסור וגם חליפת עורך ראשי,מאבד מגע. הרצפטורים עלולים להתקהות.
    נקווה שזה ליקוי מאורות זמני,סנוורים,או שזה תשלום מס 'הכרחי' ל"בון טון" הספרותי העכשווי.ברירת המחדל השנייה
    גרועה בעיני מן הראשונה.

    ז.קבל את הערכתי העמוקה והכנה ליכולת האבחנה הביקורתית שלך – כדרך שנגלו בדיון הזה שאתה מנהל.יחד עם זאת: לטובתך,כדאי שתמצא לך תחום דיון אחר.נכון להווה המתמשך שלנו,הספרות הכתובה עברית (היינו,תירגומית,כלומר,שאפשר לתרגמה בקלות- נסה לתרגם את האדף ותיווכח) נאבקת עד זוב דם בחלל ריק.מרוב הדם השפוך והפצעים הממוגלים,היא אינה חשה בחמצן המתכלה והולך.מה יהרוג אותה קודם ומה יעשה בגוויתה? את השאלות האלה תפנה לפרופ' יגאל שוורץ,
    או לשמעון אדף.

    • מאת נועם מאירוביץ:‏

      כמה נפלא האינטרנט, בו כל אחד יכול לפרוש את דעתו, וכמה נפלאה מערכת התגובות, שאינה מגבילה את המגיבים באורך תגובותיהם. כך ניתן המקום לאמנון נבות לשפוך את מררתו על שמעון אדף ועל ספרו "כפור" באין מפריע. וכך ניתן גם לי להגיב.
      מלבד העובדה שהביקורת מרושעת להפליא, היא גם אינה עוסקת כמעט בספר המסויים הזה, אלא באיזה "פוסטמודרניזם" וב"ספרות העברית העכשווית", ובדעותיו של נבות עליהם (ועל יגאל שוורץ ושמעון אדף).
      זוהי עמדת המבקר המנוסה, וזו זכותו, זכות שהווא מנצל עד תום במקרה זה, מעל ומעבר לנדרש.
      אני דווקא אהבתי את הספר הזה,מסיבות רבות, מה שבטח יפסול את דעתי אוטומטית בעיני נבות, וזה בסדר. זכותו לדעתו וזכותי לדעתי.
      אבל בכל זאת, רק בשל נחרצותה של הביקורת שנכתבה כאן, הייתי רוצה להגיב לנקודות שציין נבות:
      א. מצטרף לברכות.
      ב. נבות יורה את המילה "אקלקטי" כאילו היתה קללה (אני מתעלם מהבוז לפוסטמודרניזם, בעיקר בגלל שההגדרה שלו היא בלתי ברורה וזה לא המקום לדון בה). נבות שכח להוסיף דבר אחד לרשימה: אנו חיים בעולם אקלקטי. וכשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לאנשים בסביבות גיל השלושים, פלוס מינוס. ייתכן שזהו לא עולמו של נבות או שהוא אינו מחבב עולם זה, אך זאת המציאות של רובנו. ו"אקלקטי" הוא לאו דווקא דבר רע. כמו כל תפיסה אחרת, גם הוא יכול לייצר עבודות ויצרות מעניינות וטובות.
      ג. מהי באמת האנלוגיה? מלבד משחק המילים והתמונה הגרפית הלא מצודדת (והניסיון הבולט לעלוב), באמת לשם מה היא הובאה?
      ד+ה. שוב, מתעלם מהפוסטמודרניזם. אין ספק שמצבה של הספרות הכתובה עברית העכשווית הוא בכי רע. יוצאים יותר מדי ספרים, רובם כתובים רע, בסיגנון ריאליסטי מדי, בורגני מדי ובאופן כללי – לא מעניין. ודווקא על רקע זה כן בולטת לטובה כתיבתו של אדף, ששפתו וסגנונו הם ייחודיים ועשירים. לא כולם חייבים לאהוב אותו, אבל אי אפשר להגדיר את כתיבתו כשטוחה, או את עמדתו כעמדת "תייר". לגבי הכתיבה הספקולטיבית, שוב, זה עניין של טעם. האמירה שהביא נבות היא טיפשית במקרה הטוב. ראשית, היא מבטלת ז'אנרים שלמים, וסופרים מצויינים שערכם הספרותי מוכח וידוע. אוי לספרות שכותבת רק מה שהיא מכירה. זה משאיר אותנו עם אותה ספרות בורגנית, פסיכולוגיסטית ועייפה שמציפה את המדפים בשנים האחרונות.ייתכן שזוהי הספרות שנבות מחבב, וכמובן שעליו להיצמד לקריאה בספרים כאלה אם הם מסבים לו הנאה. אני חושב ממילא שכל סופר הוא סוג של תייר. לא משנה עד כמה מקורקעים כתביו. אבל אני אישית מעדיף את אלה שמעיזים לפרוץ את גבולות המוכר ולהביא את הקורא למקומות עליהם לא יכול היה לחשוב בעצמו. ובכך אגב, אדף מצטיין, גם כשהוא כותב על נתיבות, לא רק על תל אביב עתידנית.
      ו. אין לי מה להגיב על הטחות אשמה שכאלו ביגאל שוורץ. היא מצטרפת להאשמות האישיות וחסרות הטעם, ואני לא רואה בהם ממש.

      בשורה התחתונה – אמנון נבות לא אהב את הספר. אולי כדאי שיכתוב על ספרים שהוא כן אוהב ולא ינצל כל במה רק כדי להיות מרושע. אפשר לבקר ספר גם בלי לקטול כל אדם שקשור אליו (וחדפים ואדפים חפים מפשע).
      מקווה שספר מרתק זה יזכה לביקורות ענייניות וטובות יותר, הוא בהחלט ראוי להן.

      נועם.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*