המפעל החשוב של פרסום מחודש של שישה מספריה של וירג’יניה וולף מגיע בימים אלו לקיצו עם צאתו המחודשת לאור של הרומן “בין המערכות”. הרומן, שיצא לאור לראשונה בשנת 1941, זמן קצר לאחר מותה של וולף בהתאבדות, מהווה את מכתב הפרידה של וולף מהעולם וטומן בחובו את הגותה הרוחנית-פילוסופית, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה, שאותותיה עולים מן הכתוב.

הרומן שוזר אל בין שורותיו מקבץ דמויות המתגוררות בכפר אנגלי קטן. וולף, אמנית זרם התודעה, מלהטטת בין הדמויות השונות תוך מתן ביטוי אסוציאטיבי למחשבותיהן, רגשותיהן ותפיסת עולמן. שברי העולמות, המחשבות והרגשות מתלכדים יחד באחידות זמן, מקום ועלילה: ליום יוני גשום בשנת 1939 בו נאספים תושבי הכפר כדי לצפות במשותף במסכת שנועדה להעלות תרומה להתקנת תאורה חדשה בכנסיית הכפר.

בבסיס הכתוב נמצאת תחושת שבר, המתעצמת במגוון של חיבורים שונים שעושה וולף בין תקופות היסטוריות שונות, זכרונות ואירועים, תיאורי טבע ודומם, עולמות מציאות ובדיון. אלו לובשים תחילה נופך כמעט ציני, הנובע מחיבורים אבסורדים שמזמנים החיים על רבדיהם השונים; דבר הניכר למן הפרק הראשון בשיחת האקספוזיציה שפותחת בדיון על בור השופכין ועוברת באופן “טבעי” לציטוט מתוך שירתו של לורד ביירון: “היא מביאה אִיתה את יְפי הלֵיל”.

מאחורי הדוק הציני הנסוך על תיאורי הדמויות, והמבט הביקורתי והשיפוטי כלפיהם – הרומן כתוב בעט הטובל ברחמים ואין ספק כי נכתב מתוך גדלות נפש. אלו טמונים בבקשה לחבר בין עולמות שונים, גם לנוכח הסכנה הקיומית המתקרבת – כפי שמסכמת אחת הדמויות: “שאריות, שיירים ושברים! האם אין עלינו להתאחד?” (עמוד 154).

המבט שמייצרת וולף ב”בין המערכות” נע בין ההיסטורי לפרטי, בין אנגליה בתקופות שונות לזמן ההווה. בין ייצוגי תושביה בעבר, לאנשים החיים בה בהווה (ערב פרוץ מלחמת העול השניה) – אותם מייצגים תושבי הכפר הצופים בהצגה. הרצון לייצר הפניה אל העצמי הקוראת ואל הקולקטיב בא לידי ביטוי במשפטים כגון “האיכרים; המלכים; השוטה ולבסוף… אנחנו עצמנו?” (169). דבר זה ניכר גם מתוך העובדה שהספר מתכנס סביב מאורע המקבץ יחדיו את כלל תושבי הכפר: הכומר, שוטה הכפר, הבמאית האקסצנטרית, שחקנים, שכנים ובני משפחה לדורותיה – כלומר עוסק בקולקטיב. ההתגלמות העמוקה ביותר של הרצון לשקף מצויה גם בתוך היצירה הפנים ספרית – המסכת שבסופה מפנים השחקנים מראות לקהל ההמום מתהליך הרפלקציה.

דומה כי התהליך הרפלקסיבי המצוי בליבו של הספר אנו פוסח על וולף עצמה, שמפנה מראה כלפי עצמה באמצעות הדמות המסמנת אותה – במאית המסכת מיס לה טרוב. דמות אקסצנטרית זאת, המאפשרת לוולף לדבר על משמעויות היצירה בפרמטרים שונים:

“הפעמונים נדמו; הקהל נעלם; וכך גם השחקנים. עכשיו יכלה ליישר את גבה. לפתוח את זרועותיה. להגיד לעולם לקחת את מתנתי! התהילה אפפה אותה – לרגע אחד. אבל מה נתנה? ענן שהתמוסס בעניים אחרים שבאופק. הנתינה היא הניצחון. והניצחון התפוגג. מתנתה היתה מאומה. אילו הבינו את כוונתה; אילו ידעו את תפקידיהם; אילו היו הפנינים אמיתיות והאמצעים בלתי מוגבלים – זו היתה מתנה טובה יותר. עכשיו היא תצטרף לאחרות.” (עמוד 166).

הרצון ליצור עבור הקהל והיכולת לבטא את העצמי באמצעות היצירה אינם מחפים על הפער אותו מביעה וולף באמצעות בת דמותה, אלא דומה שמעצימים אותו:

“היא היתה מנודה. הטבע הפריד אותה באופן כלשהו מבנות מינה. ובכל זאת שרבטה בשולי כתב היד שלה: ‘אני שפחת הקהל שלי.'” (עמוד 168).

המסר הרוחני אוניברסאלי בבסיס הספר עוסק בהבחנה כי “אנחנו איברים זה של זה. כל אחד הוא חלק מהשלם”. וולף באמצעות הדמויות מדברת על הצורך לא להגביל את החיים לעצמנו ועל ההבנה שקיימת רוח שמפיחה השראה וחודרת את הדברים. על פי חזון מרחיק לכת זה לכל אחת ואחד יש מקום שכן “כולנו מגלמים את כל התפקידים… הטבע מגלם תפקיד… וגם שוטה הכפר” (עמוד 158)

וולף ב”בין המערכות” מייצרת קריאה נועזת להתגייסות וליצירת קהילה מתוך הכאוס הקיומי:

“הבה נדבר במלים פשוטות, בלי קישוטים, פחלוץ או התחסדות. הבה נשבור את הקצב ונשכח את החרוז. ונחשוב בשלווה על עצמנו. אנחנו עצמנו. חלקנו כחושים. חלקנו שמנים… רובנו שקרנים. וגם גנבים… העניים גרועים לא פחות מהעשירים. אולי יותר. אל תתחבאו בין הלואים. אל תניחו לבד להגן עלינו. וגם לא ללמידה; או לאימונים שקדניים בפסנתר; או למשיחת צבע. ואל תניחו שיש תמימות בילדות. חשבו על הכבשים. או על אמונה באהבה. חשבו על הכלבים. או על יושרם של אלו שצימחו שערות לבנות. חשבו על ההורגים ברובים, על המטילים פצצה כאן או שם. הם עושים בגלוי את שאנחנו עושים בחשאי…. הו כולנו אותו דבר. הבה נביט בעצמנו, גבירותי ורבותי! ואחר כך על הקיר; כיצד הקיר הזה, הקיר העצום, שאנחנו קוראים לו, בטעות אולי, ציוויליזציה, אמור להיבנות… על ידי שיירים שאריות ושברים כמונו….

כמו כספית שמחליקה, כמו שבבי מתכנת שמתמגנטים, פזורי הדעת התאחדו. המנגינה החלה; מהצליל הראשון השתמע צליל שני; מן השני – שלישי. ואז עמוק מלמטה נולד כוח מנוגד; ועוד אחד. בדרגות שונות הם הסתעפו; בדרגות שונות אנחנו עצמנו התקדמנו; חלק אספו פרחים על פני השטח; אחרים ירדו להתמודד עם המשמעות; אבל כולם הבינו; כולם התגייסו. כל האוכלוסייה שניחנה בעמקות רוח בל תשוער באה והתקבצה; מתוך חסרי ההגנה; חסרי העור; שחר עלה; ותכלת מתוך הכאוס והקקופוניה – קצב; אך המלודיה של צליל פני השטח לא שלטה בו לבדה; אלא גם הלוחמים מעוטרי הקרב הנלחמים ומתאמצים להתרחק: להיפרד? לא. כמי שגורשו מקצות האופק; כמי שנקראו לחזור משולי בקיעים מחרידים; הם התרסקו נפתרו, התאחדו. חלקם הרפו את אצבעותיהם; ואחרים הפרידו את רגליהם המשוכלות. האם הקול הזה היה אנחנו עצמנו? שיירים, שאריות ושברים…?” (עמ’ 150-152)

אלא שמסר המבקש להאחיד קהילה יחדיו, כאשר מוטבים נוצרים בדמות כנסיית הכפר והכומר משמשים לו כרקע, אינו צולח לגמרי את הבדידות האנושית ואת הזעקה החנוקה הנובעת בינות המילים. כך מבטאת זאת בת דמותה מיס לה טרוב:

היא רצתה לחשוף אותם, כביכול, לשטוף אותם, במציאות של ההווה. אבל משהו השתבש בניסוי. ‘המציאות חזקה מדי’, מלמלה…. הו, לכתוב מחזה בלי קהל – המחזה בה”א הידיעה. אבל עכשיו היא ניצבת מול קהל. ובכל רגע הם עלולים לחמוק מן הלולאה. המשחק הקטן שלה השתבש. אילו רק היה לה מסך אחורי שיכלה לתלות אותו בין העצים – להסתיר את הפרות, את הסנוניות את הזמן הנוכחי! אבל אין לה כלום. היא אסרה להשמיע מוזיקה. היא גירדה את קליפת העץ בציפורניה וקיללה את הקהל. בהלה אחזה בה. דומה שדם זב מנעליה. זהו מוות, מוות, מוות, ציינה בשולי מחשבתה; כשהאשליה מתנפצת. היא לא היתה מסוגלת להרים את ידה, וכך ניצבה מול הקהל. (עמוד 141)

תחושת התהילה של יוצרת שבכוחה למשוך בחוטים ולברוא מחדש את העולם מחד, ונתונה לביקורת עצמית נוקבת ותחושת אפסות מאידך, אינה מכסה על הכאב האנושי. הבקשה להיעלם בתוך ההמון, ובסבך הזהויות אינה ממסמסת את הכאב אלא מגבירה אותו. הבקשה לקולקטיב היא גם בקשה להיעלמותו של העצמי בתוך עולם הטבע – שתיאוריו שזורים לאורך כול הספר. בקריאה יודעת משפטים כגון “היא נישאה הלאה בדרכה להצטרף לעננים האחרים: נעשתה בלתי נראית.” (עמוד 169) תיאור מקדים לבקשת מוות שמשמעה התאחדות עם עולם הטבע.

מתוך קריאה מעמיקה בין השורות נמזג לתוך אקט ההתאבדות של וולף מוטיב רוחני של הקרבה ושל מי שלמרות יכולותיה האדירות חשה שאינה מצליחה לבוא לידי כלל ביטוי.

“בין המערכות” מאת וירג’יניה וולף בהוצאת פן וידיעות ספרים, תרגמה מאנגלית: שרון פרמינגר, 174 עמודים. 

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים + חמש =