על מעבר בין דורי ולשוני בספר "צ'חלה וחזקל" של אלמוג בהר (זהירות ספוילר)

 בסוף קריאת ספרו של אלמוג בהר "צ'חלה וחזקל" מתגלה הפאתוס של הספר המעניק את התמה המרכזית שאליה חדר הספר מראשיתו- התמה של טקסי המעבר. בסופו של הספר אנו מתוודעים לכך ששני הגיבורים המרכזיים, יחזקאל ורחל, למעשה מקבלים את כתר "המרכזיות" התרבותית של החברה שלהם רק בפרידה הגופנית של עובדיה ומזל, הרב והרבנית האחראים לשידוך של השניים, שלאורך הספר נמצאים על ספו של משבר אישי שמתעצם עד להחלפת הדורות הללו. בסיומו של הספר אנו חשים כי כל התלאות שעובר הזוג בחייהם הוא "טקס מעבר" מכונן, תודעתי אך לא מודע, של הגיבורים על מנת להיות כשירים שכלית ורוחנית לקבלת עול מלכות של מנהיגי הקהילה שבה הם חיים. התחושה שתמה זאת היא מרכזית בספר מועברת על ידי סמל נוסף -כניסתה להריון של רחל והלידה הצפויה של התינוקת. במידה רבה הלידה היא מקבילה של יצירה גשמית המלווה את התהליך של הכינון של טקס המעבר- הלידה הרוחנית של השניים. ואכן, לאורך הספר,  שני הגיבורים משילים מעצמם את החיים הראשונים שהיו להם ועוברים לחיים חדשים. מחד, יחזקאל עובר תהליך של כינון ועיצוב שכלו ויצרתו בתוך המסע הפרטי שלו בסמטאות ירושלים. חזקל מגלה את חיבתו לשירה ואף מוצא עצמו מוכשר אליה ואט אט מגלה שכישרונו צד את עיני המבקרים בעיתונים ושובה את ליבם של קהל הקוראים ומשתתפי ערבי השירה. כשם שבתחום השירה הוא "מחפש אתונות ומוצא מלוכה", כך גם בתחום העברת מנהיג הציבור שלא נעשה בצורה מכוונת אלא כגזירת גורל וכציווי של הרב עובדיה לאור ניבוי מותו. השירה והכמיהה לידע וחוכמה היא גם לידה רוחנית של הגיבור. לאורך הספר אנו מגלים שעיני חזקל לא פגשו מילים כתובות זה זמן רב מידי. בסופו של תהליך מדורג הוא מוצא את עצמו מורעב למילה עד כדי סיכון הרעבת כרסו. הגיבור מנסה למצוא עבודה בבתי דפוס ברחובות ירושלים אך, אבוי, לרוע מזלו, אין הוא מוצא אותה כי אין צורך בידיו העמלות. באופן אירוני, במקום למצוא עבודה שתכניס לו ממון הוא מוצא סיבות לבזבז ממון כדי לקנות חוכמה. בכל מקום הוא נתקל במילה הכתובה, בשברי חכמה מודפסים והוא עושה שיקול אנטי גשמי אך רוחני בעליל – ממיר את ממונו בידע. ובכך המוות והחוכמה מסמלים את האמרה שתביא אותו בתהליך דטרמיניסטי לראש קהילה – "טוב שם משמן טוב, ויום המוות מיום הוולדו". מאידך, ובאופן מנוגד למוות,  בבטנה של צ'חלה נוצרים חיים בדמות ילדה והיא גם תוצאה של יצירה השייכת היסטורית לזוג. כזו היא גם השירה- היא לידה המשלבת יצירה והיסטוריה של בני אדם. דוגמא לכך, היא ההתמודדות ההיסטורית של הגיבור דרך יצירה של שיר – באחת הסצנות חזקל מואשם על ידי אחיו שמשתמש באיבה וביחסים הפרובלמאטיים ששורים בין האחים לשם כתיבת שיר שבו הוא בא חשבון איתו עד כדי "הריגתו". לידה ומוות של חיים שלובים זה בזה כל הזמן.

להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים

מעבר נוסף המסמל את ספרו של בהר הוא מעבר לשוני. הספר כתוב בלשון של מדרש, הלכה ומקרא המעניקה הילה של קדושה וטרנסנדנטיות לשפה, הנותנת נופך רומנטי לשלל הדימויים והתיאורים השונים של רחובות ירושלים, לבין לשון יום יומית פשוטה של אנשים המנסים להיאבק בקשיי היום יום. יש כאן ניגוד בינארי של שפות – קודש וחול, ארצי ומלכותי, ישן וחדש. נשאלת השאלה האם המעבר הזה הוא הכרחי בסיפור או שמא יוצר ניכור וזרות בין הדמויות ובין העלילה. הטענה האינטואיטיבית היא שכך אנשים לא מדברים ביום יום, ולמעשה לא ניתן לתאר "מציאות עכשווית בלשון חכמים" (כלשון אחד המבקרים) . לדידי, הדבר נחוץ ולא היה יכול להיכתב אחרת מכפל סיבות: האחת, הרומן מספר את סיפורם של צעירים מסורתיים מזרחיים בשכונות העניות והדתיות של ירושלים. גיבוריו אינם שכיחים בספרות הישראלית- הם שומרי מצוות ויראי אלוהים ויונקים לשון חכמים מינקותם. הייתכן כי ידברו בשפה שהיא לא מדרשית? ההפך הוא הנכון- באם הם היו מדברים בלשון "תל אביבית", יום יומית, מאוסה או אז ניתן היה לומר כי ישנו נתק בין העלילה לדמויות. איפכא מסתברא, הצימוד לשפה זו וההתעקשות לתאר את ההתלבטויות ונבכי נפשם של הגיבורים יוצר אמינות רבה לסיפור.

השנייה, שפה היא שפה באשר היא שפה. שפה היא הדרך של האדם לכתוב את עצמו ואת האחרים וכשם שיש תרבויות שונות כך ישנן שפות שונות משלל השפות הנמצאות על המדף התרבותי. ככל שהסופר יודע להשתמש במרבית השפות בחוכמה יתרה הוא מעצים ומשכלל את העולם החוויתי של קוראיו. בפרפראזה של דברי עובדיה בספר בעמוד 12 "תפילה היא קיר נטוי..היא חותרת נגד הצער ולפעמים היא הצער עצמו", אומר כי ספרות חותרת נגד השפה ולפעמים היא השפה עצמה. כמדומני, האנשים שטוענים שלא ניתן ליצור מציאות של שפה פיוטית , אחרת והשונה מהשפה של היום יום ממאנים להכיר בעוצמתה של השפה לחולל מציאות שונה ומגוונת ושבויים באורתודוקסיה פוסט- מודרנית, תל אביבית, בנאלית המקדשת את רדידותה של השפה והממאנת למצוא לה שימושים חדשים בהתכתבות עם שפות שהשתמשו בה אחרים, גם היא לדאבוננו "עגנונית" מידי. טוב עשה אלמוג בהר שנתלה על אילנות גבוהים וסרב להיות ראש לשועלים אלא במידה רבה זנב לאריות. בכתיבה כזו הוא משכלל את השפה ויוצר אולי שפה פוסט-פוסט מודרנית היוצרת משלב לשוני מיוחד, חוץ- אותנטי ולא מתפשר.

"צ´חלה וחזקל" מאת אלמוג בהר בהוצאת כתר, 260 עמודים.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים , . קישור קבוע.

2 תגובות על על מעבר בין דורי ולשוני בספר "צ'חלה וחזקל" של אלמוג בהר (זהירות ספוילר)

  1. מאת לימור:‏

    קראתי את ספרו של אלמוג בהר "צ'חלה וחזקל" ומאוד נהניתי מהכתיבה, מהשפה ומהסגנון המיוחד שהספר כתוב.
    מילים ומושגים שנשתכחו מהלקסיקון שלדעתי הדור הצעיר של היום איננו מודע למושגים אלו כלל וכלל, ומשתמש בכל מיני מושגים רחוביים שאינם הולמים את שפת העברית התקנית הנכונה, כך שהשפה והלשון היפה שהייתה אי פעם הולכת ומשתכחת לדאבוננו הרב, ואם יהיו עוד סופרים שישתמשו בשפתו זו של אלמוג בהר אזי מה טוב חלקנו.
    רבותיי תחשבו על הדור הבא דור העתיד באיזו שפה הוא ישתמש ואיך הוא ידבר באם הדור הזה נראה כך.
    לדעתי ניסים כץ צודק בתגובתו על הספר יישר כח גדול. ותודה לאלמוג בהר על ספר נפלא זה.

  2. פינגבאק: צ’חלה וחזקל « אלמוג בהר

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*