עליה לצורך הגשמת תוכנית עתידנית או עליה לצרכי קבורה ? : מחלוקת ברטל מורגנשטרן החלק השני

 

בחלק זה של סדרת המאמרים במחלוקת ברטל מורגנשטרן, בנוגע לטיבה של עליית תלמידי הגאון מווילנה לארץ ישראל, אנו מביאים את סיום מאמרו של ישראל ברטל "תורתם אמונתם-או חלוצי הציונות: שתי שיטות בחקר עליות תלמידי הגר"א". בחלקו הראשון של המאמר פרש ברטל את הרקע המתודולוגי של המחלוקת, לדעתו. נוסף לכך, הוא ניסה להראות את הבעייתיות שקימת, לשיטתו, בראיית הגאון מווילנה, הגר"א, כמבשר הציונות. בחלק השני של המאמר הוא ינסה לדון בנושא ביתר פירוט ולהראות שעליית תלמידי הגר"א לא היתה פרוייקט ציוני, אולם היא גם לא הייתה לצרכי קבורה בלבד.

Scholars or Pioneers: Who Were the Lithuanian Immigrants of 1808-1809? an abstract

 

Israel Bartal

The Hebrew University

 

The immigration of a group of Lithuanian Talmudic scholars (usually referred to as the Prushim) to the Land of Israel at the beginning of the 19Th century, has been debated by historians in Israel and abroad for the last three decades. On the one hand, it has been claimed, mainly by the Jerusalem historian Dr. Arye Morgenstern, that those Eastern European immigrants were motivated by messianic expectations, following the mystical teachings of the great 18th century Vilnius sage, R. Elijah – better known as the GR”A. The ‘disciples of the GR”A’, as they were called later in the years, have been claimed to be the forerunners of Zionism, and the true founders of the modern Jewish settlement project in the Holy Land. On the other hand, that group of Talmudists, who settled mainly in Safed, and moved later in the century to Jerusalem, is studied by several Hebrew University professors as the founders of an elite college-like community, devoted to extensive study of Jewish law, which had shaped the religious, social and economic essence of pre-Zionist  European Jewries in Palestine (‘Old Yishuv’). Professor Israel Bartal of the Hebrew University, a veteran student of the Old Yishuv, presents in this article the basics of this academic debate. While far from being neutral, the author elaborates on several arguments of both sides. His conclusion is that with all the beauty and enchantment of the messianic theory, it still awaits real validation on the basis of contemporary historical documents. 

 

תורתם אומנותם – או חלוצי הציונות: שתי שיטות בחקר עליות תלמידי הגר"א*

מאת

 פרופסור ישראל ברטל

 

חלק א' של המאמר

חלק ב' 

 

הציור הקדום ביותר הידוע של הגאון מוילנה .

ג. עלייה וגאולה

   תופעה מרתקת זו, של הפקעת הלמדן הגדול איש המאה השמונה-עשרה מן ההקשר ההיסטורי, ושיוכו לתופעה היסטורית מאוחרת בזמן ושונה במהות, נשענת על שימוש סלקטיבי ויצירתי במכלול העובדות ההיסטוריות שיש בידינו על הדמות המופלאה. כאן אתמקד בשלושה עניינים, אשר שימשו ומשמשים עד היום את הניסיון לעשות את הגאון למבשר אפשרי  של הציונות הדתית:

 1. פרשת מסעו לארץ-ישראל, שתועדה במכתב שראה אור בדפוס כמה עשרות שנים אחרי מותו.

2. תורת גאולה משיחית הרמוזה, לדעת לא מעט ממפרשי זיקתו לארץ-ישראל, בכתביו.

3. עליית חבורת הלמדנים הליטאים לארץ-ישראל והתיישבותה בצפת ובירושלים.

 1. פרשת העלייה של הגר"א לארץ-ישראל היא אחד מהפרטים הביוגראפיים הסתומים בתולדות הלמדן הליטאי הגדול. עיקר הידיעות עלייה בא מאיגרת ששלח לבני ביתו מדרכו לארץ-ישראל, ונדפסה עשרות שנים לאחר פטירתו. באיגרת זו, שראתה אור בספרון עלים לתרופה הוא כותב:

ואני ת"ל נוסע לארץ הקדוש' שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל וחמדת הש"י ב"ה. כל העליוני' ותחתונים תשוקתם אליה. אני נוסע ברוך ה'.[1]   

אף שהיו מי שתלו בנסיעת הגר"א עניינים משיחיים, והגר"א עצמו לא הסכים לגלות למקורביו את סיבת חזרתו מן הדרך, קשה למצוא באיגרת הגר"א משהו השונה מעשרות איגרות אחרות ששלחו רבנים ותלמידי חכמים, שהיו בדרכם לארץ. כלומר, חיבת הארץ המסורתית יש במכתב, אך אין בה, ולו אפס קצהו של רמז לתורת גאולה חדשה, או לייסוד תנועת עלייה לארץ. אף הפרשנים הנלהבים ביותר של תורת הגאולה המיוחסת לגאון מווילנה אינם מצליחים לחבר צוואה זו לתנועת העלייה שהייתה לאחר מותו. ואופייניים לעמימות זו ביטויים שיש בהם מן ההשערה, כמו: "האם בנסיעה זו עניין מיסטי מרכזי בחייו של הגר"א?", או: "ואם עוכבה נסיעתו לארץ-ישראל מפני שטרם הגיעה העת המתאימה לכך, עת הפקידה, שמא לאחרים ניתנה הרשות ועליהם מוטלת המשימה לגאול את השכינה מגלותה?".

2. תורת הגאולה המשיחית של הגאון מווילנה נלמדת משורה של קטעים שונים מכתביו, האמורים להתחבר, כביכול, למשנה שלמה וסדורה. כך למשל, פסיקתו של הגר"א בעניין מצוות ישוב ארץ-ישראל בזמן הזה.  בביאורו על שולחן ערוך, יורה דעה, תומך הגאון בהכרעתו של ר' יוסף קארו  נגד הרמב"ם וקובע שמצווה זו תקפה בזמן הזה.[2] עניין זה משמש לראייה כי הגר"א שינה מן התפיסה המסורתית ביחס לארץ-ישראל. אולם, לאמיתו של דבר, מצטרף הגר"א לעמדה השלטת המקובלת בכל תפוצות ישראל זה דורות רבים. – עמדת השולחן ערוך.  כך גם המשפט המפורסם מביאור הגר"א לספרא דצניעותא,[3] הרומז על כך שהגר"א ידע את "סוד הקץ" וציווה על הקורא שלא יגלהו.

 אין במשפט זה רמז לכך שמדובר בתורת גאולה מסוימת, המקדימה עלייתם של בני אדם לארץ ישראל, יסוד יישובים והקמת ארגון פוליטי לגאולה האלוהית העליונה. אותו "אקטיביזם משיחי" המיוחס לתורת הגאולה של הגר"א אין לו זכר במשפט על "קץ אחרון".

וכך, כל אותם רמזים, שהם מועטים ביותר כשלעצמם, אינם עשויים להתחבר למשנה בעלת אופי "ציוני-דתי", אלא אם מוסיפים עליהם חומר מאוחר יותר, שרובו ככולו בעל אופי אגדי או שהוא בגדר השערה גרידא. אומר את הדברים בלשון חד-משמעית יותר:

עטיפת ספר שעוסק בתורת הגאולה של הגר"א

אין שום ספק בכך שהגאון עסק בשאלת הגאולה העתידה, ואף נגע בכך מפעם לפעם בחיבוריו הקבליים, אך קשה להצביע על קשר בין מה שכתב הגר"א על הגאולה העתידה לבין מעשה שעשה או עשו תלמידיו בשמו, למשנה פוליטית שנבעה ישירות מהגותו הקבלית או לתוכנית קונקרטית של עלייה והתיישבות שעלתה מכתביו.

מקום נכבד לעצמו תופסים בייחוס "תורת גאולה" לגאון מווילנה כתבים בעלי אופי פסוודו-אפיגראפי, שנפוצו עשרות שנים רבות אחרי פטירת הגר"א ועליית חבורת הלמדנים הליטאים לארץ. הטקסט הבולט שבין אלו, קול התור, מכיל: "פרקי גאולה של הגאון המקובל ר' הלל שקלובר, שארו ותלמידו של רבינו הגר"א ז"ל בו חזון נפלא של הגר"א המפיץ אור על מאורעות תקופתנו", הוא חיבור קבלי המיוחס לר' הלל משקלוב, שחיברו, כביכול, עוד בחיי הגר"א!

בדיקת המבוא ל"קול התור", שבו מנתח המהדיר, הרב מנחם מ' כשר, את הרקע לפרסום הספר ומביא פרטים על מחברו ועל מי שכתב היד היה בידם עד לפרסומם בשנת 1969, מאלפת ביותר.[4] היא מצביעה, לכאורה, על "מעגל סגור" של ראיות, עובדות וטענות שכולן שואבות מן הספרות המסוימת הקשורה בענף מסוים של משפחת ריבלין. על "המצאת" גרסה מיוחדת של משפחת ריבלין לסיפור עליית תלמידי הגר"א במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה עמד בחריפות יתירה ד"ר אריה מורגנשטרן. בין היתר הראה כי ר' הלל ריבלין עלה לארץ לא בראשית המאה, אלא קרוב לעשרים וארבע שנה מאוחר יותר! הוא אף הטיל ספק בקשר בין החיבור קול התור לבין ר' הלל ריבלין, שעלה לארץ כמעט בעל כורחו, ולא מתוך אידיאולוגיה דתית כלשהי.[5] ביקורתו הנכונה והמבוססת היטב של מורגנשטרן על השינויים שחלו בתאריכי העלייה של ר' הלל ריבלין משקלוב עוררה בשעתה תגובה נזעמת למדי.[6] יחד עם זאת אין מורגנשטרן סבור כי חיבור זה שונה ברוחו מן המקורות ההיסטוריים של הזמן, ובכך  חזר לשיטתו כי "חזון הגאולה" המיוחס לגר"א איננו המצאה מאוחרת של סוף המאה התשע עשרה, אלא ראשיתו בתורת הגר"א עצמו.

אני, לעומת זאת, נוטה לחשוב כי קול התור התחבר, לכל המוקדם, בשלהי המאה התשע-עשרה, ממש באותן שנים בהן החלו בני משפחת ריבלין לטעון כי המחבר-כביכול, ר' הלל ריבלין, היה אחד ממנהיגי קבוצת העולים הליטאים הראשונים. שנים אלו היו בתקופת "העלייה הראשונה", בראשית ימי העימות בין ותיקי "היישוב הישן" האשכנזי בירושלים לעולים החדשים שקראו תגר על בכורתם. בדיקה לשונית מדגמית שעשיתי לחיבור קול התור העלתה אף יותר מכך: מילים מסוימות בלשון העברית החדשה, וכן צרופים לשוניים שהתחדשו רק במאה העשרים, פזורים בין דפי הספר הזה. מה שעשוי ללמד על היות החיבור יצירה מאוחרת מאד בזמן לימי הגאון ותלמידיו שעלו לארץ בראשית המאה התשע עשרה. דבר נוסף שיש לתהות עליו הוא הקשר בין מה שמצוי בספר קול התור בתחום הקבלה, לבין מה שידוע לנו על קבלת הגר"א מתוך המקורות והמחקרים. כל אלה מעמידים שאלות קשות בעניין זיקתו של החיבור לגר"א.

   בשנות הארבעים של המאה העשרים חלה התעוררות נוספת לחבר את תורת הגאולה שיוחסה לגר"א עם עליית ה"פרושים" של ראשית המאה התשע-עשרה. עדות מודרנית לחיבור זה מצויה בזיקה שבין הספר חזון ציון, שראה אור בשנת תש"ז, לעיונים קבליים בעלי אופי משיחי-גאולתי שראו אור בימים שלפני הקמת מדינת ישראל. אחד הבולטים שבמבטאי מגמה זו היה הרב יעקב משה חרל"פ.

3. עלייתן של כמה קבוצות תלמידי חכמים לארץ-ישראל בראשית המאה התשע-עשרה היא, לכאורה, הנקודה החזקה ביותר במסכת הטענות לקשר הציוני של הגאון מווילנה. מה יכול להיות "ציוני" יותר, מאשר עלייה מאורגנת והתיישבות יהודים בגליל או בירושלים? אין כל פלא, אפוא, כי למן המצאתה של "תנועה ציונית מדינית" בשם "חזון ציון", לפני עשרות שנים רבות ועד לעיתון "הצפה" של יוני שנת 1997, חוזרת ועולה הטענה  כי תנועת התחייה של עם ישראל בדורות האחרונים לא התחילה עם הקמתה של התנועה הציונית. שורשיה של תנועת התחייה יונקים מן הזיקה הלאומית האמיתית של החברה היהודית המסורתית כלפי רעיון הגאולה והשיבה לארץ, כפי שהתגבשו בגישה המשיחית האקטיביסטית שהתפתחה בבית מדרשם של הגר"א ותלמידיו, וזאת כמאה שנים לפני היות הציונות.

ד. ממסורות משפחתיות להיסטוריוגרפיה הציונית

אנשי הגברדיה היהודית יחידות חצי צבאיות של תלמדיי הגר"א בהנהגתו של זאב וולפנזון .ציור מאת נועם נדב. 

   הטענה כי עליית תלמידי הגאון מווילנה לארץ-ישראל בראשית המאה התשע עשרה הייתה, בעצם, ראשיתה של תנועת התחייה הלאומית היהודית, צמחה, ככל הנראה, כמסורת של משפחות אחדות של צאצאי העולים הראשונים מליטא, וצברה תאוצה משנפגשה עם הגרסה הדתית-לאומית  המאוחרת של ההיסטוריה הציונית. בתחילה ענתה מסורת זו על שאיפתם של כמה מותיקי היישוב הטרום-ציוני להתאים עצמם לשיח הלאומי החדש שהפך להיות דומיננטי עם התגבשות "היישוב החדש" בארץ. מושגים, מונחים ואירועים שהיו אופייניים לשיח הציוני החדש, ובהם רכישת אדמות, התיישבות חקלאית, שמירה והגנה, "הולבשו" בדרכים שונות על העולים הליטאיים וצאצאיהם. ספרות שלמה, פופולארית באופייה, הפזורה בעשרות ספרים ומאמרים שעניינם היבטים שונים של תולדות ההתיישבות היהודית בארץ, משקפת הפנמה של הלשון והטיעונים ה"משפחתיים" הללו. הם חדרו אף אל תוך הספרות המחקרית האקדמית, אם משום שהמשתמשים במקורות המשוכתבים הללו לא היו ערים דיים לטיבם של המקורות בהם השתמשו, הן משום שהטענה הישנה התחברה בנקל עם הגרסה הציונית-דתית החדשה של זיכרון העבר היהודי. שני מופעים לסיפור הגר"א הציוני:

1. מופע בוטה, פשטני וחסר ספקות, שבו מדובר במפורש על תנועת עלייה מאורגנת, שהמטה הראשי שלה היה בעיר שקלוב. בכתבים השייכים לרמה זו, האופיינית לספרות פופולארית וממואריסטית של צאצאי כמה מן המשפחות הוותיקות בירושלים, ניתן למצוא כמעט הכל: "קונגרס" שנערך כתשעים שנה לפני זה הציוני שהתכנס בעיר בזל בשנת 1897; יחידות צבאיות יהודיות שיצאו לפעולות גבורה נגד אויבי היישוב היהודי; רכישת קרקעות רחבת היקף לצורכי התיישבות; סוכנויות ומשרדים שהופקדו על תחומים שונים במיזם ההתיישבות וכיוצא באלו. כאן ניכרת ההשפעה הכבירה של מושגים, מונחים ותפיסות מן השיח היישובי של המאה העשרים, שהופנמו והועתקו אחורה אל כתיבת תולדות היישוב בראשית המאה התשע-עשרה. אחת הדוגמאות המרתקות ליצירה מקורית של מעשה שלא היה, המתאים את מעשיהם של העולים מליטא למושגי המפעל הציוני המודרני, הוא הסיפור המדהים  על המפגש הדרמטי בין כמה ממנהיגי התנועה הגדולה הזאת לבין מנהיגי יהדות מערב אירופה. מפגש זה ארע בקושטא, בירת האימפריה העות'מאנית בשנת 1840. הסיפור, שפרטיו לקוחים משורה שלמה של מקורות היסטוריים מהימנים, עיקרו לא היה ולא נברא. חוקר ישראלי בן זמננו, קיבל ללא בדיקה את הידיעות הללו  מן הספר חזון ציון, חיבור בדיוני המתאר בפרטי פרטים את קורותיה של תנועת העלייה הציונית שקדמה בתשעים שנה לקונגרס הציוני הראשון.[7] וכך מסופר על אותו מפגש:

A more high-powered collection of individuals could not have assembled had the meeting been planned. Virtually all the major divisions of world Jewry were represented: Ashkenazis and Sephardis, traditionalists of Eastern Europe and more enlightened Jews of the West, liberal Gaon followers and Misnagdi conservatives, diaspora leaders and the future builders of modern Jerusalem […].[8]

העסקן הליטאי משה "מגיד" ריבלין, המייצג בסיפור זה את האידיאולוגיה הדתית-לאומית של תלמידי הגר"א, הציג, כביכול, בפני סיר משה מונטפיורי, הנדבן היהודי-אנגלי שנסע אז למזרח התיכון, את עיקרי משנתה הלאומית של תנועתו. הארץ, תיבנה, לדבריו:

[…] on Torah, Work and mutual aid, […] for the present we must rebuild Zion and Gather in the exiles; afterwards God will rebuild the Temple.[9]

2. במופע המדעי-אקדמי, הכולל חיבורים הנושאים אופי מחקרי, מבוססים על שיטות העבודה המקובלות בעולם האקדמי ועושים שימוש בספרות המדעית המקובלת. לכאן שייכים מחקרים שכותביהם עשו שימוש במקורות ללא מודעות לאופיים הבדיוני (דוגמא מובהקת היא השימוש שעשו חוקרי הגיאוגרפיה ההיסטורית בחומר באוטוביוגרפיות ובזיכרונות מן הסוג שנזכר קודם); או המקרה המורכב יותר של גילוי מחדש, מתוך מקורות ארכיוניים וחיבורים בני הזמן, של האופי ה"ציוני" של עליות תלמידי החכמים מליטא. לסוג האחרון שייך מפעלו המחקרי של ד"ר אריה מורגנשטרן, המסרב להכיר בקשר בין מה שהוא מעלה מעיוניו בתעודות ההיסטוריות, לבין הבדיון הבלתי-מדעי של ספרות הזיכרונות של צאצאי משפחות העולים הליטאיים.

    לשיטתו של ד"ר אריה מורגנשטרן, הייתה תורת "גאולה בדרך הטבע" לגאון מווילנה. תורה זו הציעה דרך אקטיבית לגאולת ישראל שהייתה מנוגדת הן לרפורמה בדת ישראל שהחלה ממש בשנות עלייתם של הלמדנים הליטאים, הן לעמדה ה"חרדית" שגרסה ציפייה פסיבית למשיח.[10] תלמידי הגר"א  דגלו בעלייה המונית ומאורגנת של יהודים לארץ ישראל, וחיברו את השאיפה לגאולת הארץ עם החתירה לגאולת העם. משנכזבה הציפייה המשיחית במוצאי שנת ה'ת"ר נמחקה הפרשה:

מחשש שמא התומכים ביישוב הארץ בשנות השמונים של המאה הי"ט יישענו על האידיאולוגיה שליוותה את עלייתם של תלמידי הגר"א, עשתה ההנהגה הפרושית הכל כדי לטשטש את הפרשה הזאת [...] היא ביקשה למחוק מן התודעה ההיסטורית את העזת הראשונים לבטל את התפיסה המסורתית הקשורה באיסור לדחוק את הקץ ובניסיון ה'כושל ', 'להקים את השכינה מעפרה' באמצעים בלתי מקובלים של בניית חורבות ירושלים. וכדי להציב סכר מפני כל הפתעות בעתיד הם התבצרו בתפיסה הישנה, הבטוחה והאמינה של ציפייה פסיבית לגאולה הנסית.[11]

       לשיטתי, לעומת זאת, היו העולים הליטאים גורם מרכזי ומשפיע בעיצוב תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה. בניגוד לתדמית הציונית הישנה לא היו אלה זקנים שבאו לבלות את שארית ימיהם בארץ האבות ולהיקבר בנחלת הקודש. הייתה זו חבורה נמרצת של עולים שנשאו בליבם חזון תורני מרחיק לכת. הם יצרו את הגרעין הרעיוני סביבו התפתח "היישוב הישן" האשכנזי בצפת ובירושלים ועיצבו את תשתיתו החברתית והכלכלית:

גם עלייתם של תלמידי הגר"א הייתה בעלת אופי אליטיסטי ממובהק. הייתה זו חבורה של תלמידי חכמים, ששמה לעצמה כמטרה בלעדית לימוד תורה על פי שיטת הגר"א בארץ ישראל: ישיבה ליטאית מן הטיפוס שהלך והתגבש באותן שנים סביב אישיותו של ר' חיים מוולוז'ין. ובהיות ארץ ישראל מיוחדת מכל הארצות, הרי הלימוד בה מעולה מכל המקומות. וכך תיארו עולי הפרושים את מניעיהם באיגרת משנת תק"ע: 'המה המתאספים להרים קרנה של תורה, ליהודים הייתה אורה, בבואם לעבדה ולשמרה, לעבדה בעבודת גבוה ולשמר במשמרת התורה, לחבר ד' אמות של הלכה ברורה בארבע אמות של ארץ הקדושה וטהורה [...]'.  בעלייה זו היו אף יסודות של מתח משיחי, שהיה קשור בלימודי הקבלה של הגר"א. בעיקרו של דבר היה עולמם הרוחני של העולים משוקע בלמדנות הליטאית, במתח ההתנגדות לתנועת החסידות ובתקוות משיחיות שרווחו בין חוגי הלמדנים בסוף המאה הי"ח ובראשית המאה הי"ט. מכל מקום. היה זה עולם מסורתי –שתודעת המשבר והתמורה של העת החדשה כמעט ולא תפסו בו מקום.[12]

   ייחס הגר"א לארץ ישראל לא היה שונה, לפי מיטב הבנתי,  מיחסם של למדנים בני דורות קודמים. אמונתו המשיחית לא הייתה בשורת דרך חדשה בכיוון אל התנועה הלאומית המודרנית. לא היה בה, ככל הנראה, מה שניתן למצוא דור אחד או שניים מאוחר יותר בכתביהם של הרבנים יהודה חי אלקלעי וצבי הירש קלישר. הניסיון להפוך את הלמדן המופלג איש וילנה למבשר תנועה חדשה שנולדה דורות אחדים אחרי זמנו נראה בעיני כמקרה נוסף של כתיבת היסטוריה לאומית תוך יצירת סיפור היסטורי שקשה למצוא לו ראיות של ממש במקורות בני הזמן. המצאה זו אכן נשענת על תעודות היסטוריות ונסמכת על מבחר עובדות מן העבר, אך הדמיון היוצר של איש התנועה הלאומית המודרנית עושה במקורות ובעובדות ככל שמבקש הלב. במקרה שלנו זוכה יצירתיות לאומית, מן הסוג שתואר קודם, לחיוניות בת למעלה ממאה שנים: מימי העימות הגדול בין "יישוב ישן" ל"יישוב חדש" בארץ-ישראל בסוף המאה הקודמת, ועד לימינו אלה.

   שתי שיטות בלימוד עליות תלמידי הגר"א לארץ ישראל: האחת נותנת קדימות להתפתחות הפנימית ביהדות; השנייה מכירה בהשפעתם הגדולה של גורמים חיצוניים על תולדות עם  ישראל. האחת מבקשת להקדים במאה שנה את ראשית ההתיישבות הלאומית המודרנית בארץ האבות; השנייה דבקה בראשוניותם של "חובבי ציון" אנשי "העלייה הראשונה". שתי השיטות לאומיות במובהק. נראה כי הדרך היחידה להכריע בין שתיהן היא בחינה מדוקדקת של השימוש שהן עושות במקורות ההיסטוריים. אני דבק עדיין בדעה שכבר הבעתי לפני כשלושים שנה כי שיטת "תורת הגאולה" שמייחסת השיטה הראשונה לעולים מליטא שהתיישבו בצפת ובירושלים בראשית המאה התשע עשרה, עם כל היופי שיש בה והקסם שהיא מרעיפה על קוראיה, עדיין מצפה להוכחה של ממש מן המקורות בני הזמן.


[1]  עלים לתרופה, אגרת הרמב"ן ז"ל וגם אגרת של רבי' הגאון אליהו, מינסק תקצ"ו (באוסף ישעיהו וינוגרד נמצאת מהדורה נוספת של הספרון, שעל פי השערת בעליה נדפסה בווילנה קרוב לשנת 1800, שנים מעטות לאחר פטירת הגאון!))

[2]   שולחן ערוך, יורה דעה, ס' רס"ז, ס"ק קס"א: "והיינו בזמן הזה, ולא כר' חיים בתוספות"

[3]  ספרא דצניעותא, ווילנה והורודנה תק"פ, דף נ"ד, עמ' א': "ומכאן תדע קץ הגאולה שהוא בעתה ח"ו כשלא יהיו זכאין שהוא קץ אחרון. ומשביע אני את הקורא בה' אלקי ישראל שלא יגלה זה."

[4]   מנחם מנדל כשר, התקופה הגדולה [...] ובסופו מוסף הספר קול התור, ירושלים תשכ"ט. (כאן ההפניה למבוא לספר קול התור היא על פי המהדורה הרביעית, ירושלים תשס"א, עמ' 544-492)

אריה מורגנשטרן, "שתי מסורות על ראשית עליית תלמידי הגר"א", שלם ו' (תשנ"ב)[5]

[6]  על התגובות למחקר שפרסם מורגנשטרן  על עליית הלל רבלין ראו ההפניות למאמריו של אברהם ב. ריבלין וכן יתר החומר  העשיר והמפורט שפרסם אלי אשד באתר: במאמרו " המיסתורין של קול התור "   http://www.notes.co.il/eshed/62618.asp

[7]  חיים הלל ריבלין (עורך), חזון ציון, שקלוב וירושלים, תולדות עליית תלמידי הגר"א ומפעלותיהם בייסוד היישוב בארץ ישראל, ירושלים תש"ז.

[8] Jeff Helper, Between Redemption and Revival: The Jewish Yishuv of Jerusalem in the Nineteenth Century, Boulder 1991, p.64.

[9]    שם, עמ' 64.

[10]  מורגנשטרן, משיחיות, עמ' 19-13

[11]   שם, עמ' 240

[12]   ישראל ברטל, גלות בארץ, עמ' 52.

ראו גם

   עלית תלמידי הגר"א

 המסתורין של "קול התור "

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה

חלק א' של המאמר

הפוסט הזה פורסם בתאריך היסטוריה וחקר התנ"ך עם התגים , , . קישור קבוע.

2 תגובות על עליה לצורך הגשמת תוכנית עתידנית או עליה לצרכי קבורה ? : מחלוקת ברטל מורגנשטרן החלק השני

  1. מאת אלי אשד:‏

    חבל שהפרופסור ברטל בדיון המעניין שלו על הספר "קול התור" אינו מציין שתעלומת כותבו נפתרה על ידי במאמר "המיסתורין של קול התור "
    שאותו כפי שהוא מציין במראי מקומות שלו אפשר למצוא כאן :
    http://no666.wordpress.com/2008/08/01/%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a1%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9f-%d7%a9%d7%9c-%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8/
    .בקצרה כפי שהראיתי במאמר הכותב המסתורי של הספר הוא כמעט בוודאות הרב יצחק צבי ריבלין שחי בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. כפי שהראיתי במאמר כל העדויות על "קדמותו " כביכול של "קול התור " נובעות ממנו ויש כל מקום לחשוב שהוא הההוגה היוזם והכותב של "קול התור". ( אולי בשיתוף פעולה עם הרב אליהו לנדא ).

    ממצאיו של הפרופסור ברטל שבדק את אוצר המילים של "קול התור " ומצא שהוא מאוחר במהותו מחזקים את התזה שלי .
    נשאלת השאלה מדוע במאמרו המקיף נמנע הפרופסור ברטל לציין את העובדה שהתעלומה של זהות מחברו האמיתי של הספר נפתרה ( לפחות עד שיתגלו עובדות חדשות ,מה שלא נראה כרגע סביר ) ווייתכן שהסיבה היא משום שהמדובר במאמר ש/הופיע באינטרנט בבלוג אישי ולא בערוצים האקדמאיים המקובלים.
    וכך היה גם במאמר שפורסם על "קול התור " משיח בן יוסף בירושלים " של אליעזר באומגרטן בכתב העת "עתמול " שמחברו ידע היטב על מאמר זה אך נמנע להתייחס אליו ולמסקנותיו והעמיד פנים כאילו "התעלומה " סביב "קול התור " בעינה עומדת דבר שמטיל ספק בכל אמינות מאמרו.
    למרבית הצער כאשר שלחתי את המאמר הנ"ל שבעיני הוא פריצת דרך חשובה בחקר "קול התור " מתוקן ומורחב לכתב עת אקדמאי בשם "עלי ספר " הם ענו לי שהם לא מוכנים לפרסם אותו מהסיבה היחידה שזה כבר הופיע באינטרנט.
    מן הסתם יש כאן מוסר השכל עבורי .

  2. פינגבאק: תוכנית אלף השנים של הגאון מוילנה – בעד ונגד « המולטי יקום של אלי אשד

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*