סיפור קצר ליום השבת- "רמזור על הירח" מאת אור ברג

נניח, אבל רק נניח, שכדור הארץ יושמד בגלל אירוע חיצוני. ונניח שניתן יהיה לתעד את האירוע הכה מרוחק מאיתנו בזמן ובסדרי עדיפויות. אבל האירוע שלנו לא יהיה אפוקליפסה של אש ותמרות עשן, אלא אירוע שמאפיין את המילניום הנוכחי, זוועה קלילה בנוסח: 'קמתי בבוקר ופתחתי את הרדיו ופתאום העולם נחרב ואני בדיוק חשבתי להתקשר ל…'. ונניח שהיינו יכולים לצפות בסופו של כדור הארץ, האם היינו יכולים לצפות גם באלה שיהיו נוכחים באותו אירוע? האם נכיר אותם? האם נכיר בהם את עצמנו? אולי הם צעירים, נאים בעיני עצמם, מצליחנים לעתיד? אולי העולם הגדול ממתין להם, והם, אנשים להוטים שכמותם, מוכנים לנסות ולהתנסות, בלי לדעת שאין להם עתיד ושתקוותיהם היפות יסתיימו במפתיע. האם נרצה להכיר אותם, לדעת את שמותיהם? האם נתעצב על אובדנם של גיבורי האנושות?

———————

ושניים כאלה עמדו על גג בית. לגבוה יותר קראו נוטי, שמו של הנמוך היה זיפ. (שמותיהם המקוריים היו עופר וגלבוע). נוטי הביט למטה, אל חצר בית הוריו של זיפ. כמה שיחים יבשים ודשא מוזנח, כלי גינה מושלכים מתחת לארגז גדול. הוא סקר בשאט נפש את הגג שעליו עמדו. מסויד ונקי, מעוטר בכמה כיסאות ים ישנים. 'ההורים שלך יכולים לבנות כאן מרפסת עם בריכה, במקום להשאיר גג ריק'. הוא התכופף מעל המעקה כדי לבדוק שוב את שיחי הורדים. זיפ הסתכל גם הוא על החצר. 'עם הדשא שלהם אתה חושב שהם היו משקיעים בבריכה?' הפגין דאגה לנעשה. אחרי שיחה נבובה בנושאי ריהוט ושייט ביאכטה הם נפנו סוף סוף ממעקה הגג, והחליטו להעביר את הזמן עד הערב. זיפ הסתובב בחדר וחיפש דיסק, נוטי עיין בחוברות שהיו פזורות איפהשהוא. ענף היכה בחלון, למרות שלא הייתה רוח. נוטי פתח את החלון וריח של פיח מכוניות מילא את החדר. נוטי סגר את החלון. לקראת הלילה הם ירדו לקומת הקרקע, נטלו מהמסדרון את הארנקים שלהם ואת מפתחות המכונית. לאחר ויכוח מהותי זיפ התניע את המכונית ברעש, נוטי הגביר את מוזיקת הראפ ופתח את החלונות. "חייזרים" שאג נוטי "באים מהארלם" ענה לו זיפ (בחדר שלו יש פוסטר של גלקסיה, פיסות מתכת, חוברות אסטרופיזיקה באנגלית. הספר האהוב עליו הוא 'מלחמת העולמות'. הסרט האהוב עליו הוא 'פלישת החייזרים'). הם צווחו לבחורות, דפקו על המכונית ברמזור. המשוריין שלהם הפליג לטיילת, שם הם הכניסו בשקט את המכונית לחניון, והלכו לתפוס בחורות על החוף. מצויידים בנעלי ספורט ובסרטי זיעה, הם היו שני ספורטאים צעירים ורציניים שמהגגים מילים לא מובנות בזמן שהם מתבוננים בשעונים שלהם כדי לספור צעדים. הם הצליחו לדבר עם איזו בחורה, די נחמדה, שהסכימה להסביר להם איך להגיע לתחנת האוטובוס שנוסע למרכז. היא סרבה להצטרף אליהם (לא היה להם ברור מה יעשו אם תסכים), אבל פיטפטה איתם. התחיל להחשיך, ושני הבוצרים החלו להתקדם לכיוון החניון, מנסים באופן רציני לתכנן את הבילוי שלהם למחר. המכונית בחניון הייתה מכוסה פיח אפרפר, והם התווכחו אם להאשים את השומר בחניון. בדרך נוטי חש צורך לפרט את רשימת כל הבחורות שלדעתו מוכנות לשכב איתו, והחליט לכלול גם את אמו של זיפ, שנראה היה לו כי היא מחבבת אותו, וכהוכחה, פעם הציעה לו להישאר ללון. זיפ שיכנע אותו בטעותו, והם החלו לפרט זה באוזני זה מעלות גנטיות משפחתיות, צבע עיניים, היגיינה יכולת התרבות וכיוצא באלה. שניהם החליטו לקרוא את "מיין קאמפף" ולהשוות נתונים. נוטי היה בטוח שזיפ שיקר לו בפרטים החשובים. הוא היה העדיף, וגם מאוהב בסתר באחותו של זיפ, שלמדה באוניברסיטה והגיעה רק בסופי שבוע. הוא היה אורב לה במדרגות כדי להיתקל בה ופעם נגע בשיערה כשבתום לב חסם אותה במסדרון. היא שנאה אותו, אבל בעולמו שלו הוא ידע שהיא מבינה שהוא נועד לגדולות. הייתה בו ערמומיות טבעית שחיפתה אולי על טיפשות מבויימת. אם היה יכול, היה מתאר בפני חברו את כל הדברים שהיה עושה לה, אבל הוא הבין באופן טבעי שזיפ לא יקבל בהבנה את מה שחוסר הנאמנות שלו היה מפרש כהתגרות מכוונת. נוטי היה מאוהב, והוא הבין את זה. הוא היה מוכן לחכות לה שנים, עד שיוכל להסביר לה את עצמו, וזאת כדי שתוכל להבין טוב יותר את עצמה. בינתיים הם היו מבלים בחברת חוברות שהראו נשים בתנוחות שרק אמא שלך יכולה, החליפו ביניהם מילים גסות, נהגו להתאמן בניסוח מכתבי אהבה על ניירות מכתבים מבושמים, שקנו פעם בשביל דודה דמיונית שהייתה לה יום הולדת 40. היו להם גם סבא שנפטר ואחות קטנה בבית חולים.

—————–

ובכן, הבנו. נוטי וזיפ הם אלה שיהיו שם בעת השמדתו של כדור הארץ. אך כיצד ייתכן. האם כאלה הם אחרוני בניה של ציוויליזציה אדירה שהביאה לעולם צבעי שיער וכבישים בין עירוניים וזמרי פופ מקריחים?

———————

ואולי ג. ו ש. בני ה 10, המומחים המקצועיים ביותר לענייני חייזרים, יהיו מתאימים יותר כעדי נצח לכליית הגזע שלהם עצמם? והנה, הם כבר מתכוננים לערב. אביהם מתבונן בתוכנית החדשות בטלוויזיה. לדעתו תחזית מזג האוויר מוכיחה שהחזאים לא יודעים דבר. מדוע יש רוח אבל בעצם אין רוח. והשטפונות באפריקה, הכל בטח בגלל הכור ברוסיה. או אולי בצרפת. בחדשות הוסיפו פרשנויות אודות בניינים קורסים ובעירות עצמוניות. אמם של ג. ו ש. הינה מאמינה מתונה בענייני פראפסיכולוגיה (אבל לא דובר על נושאים כאלה ליד הילדים), ולרגע הייתה לה תחושה שלא לחינם קנתה את ה'אנציקלופדיה הגדולה של הלא טבעי', שם תופעות לא מוסברות הופיעו על פי הא' ב' בליווי תמונות מרגשות. אולי שוב הדרואידים עושים את הכנסים שלהם ומשפיעים על מזג האוויר, חשבה. משהו מתרחש, הירהרה ברגשנות, כל הדברים האלה, משהו באוויר. ואחרי ארוחת הערב יצאה חללית הרשע לדרכה. לא ג. ולא ש. לא דיווחו על הכיוון של החללית. זאת למרות שעברו חקירה ממושכת, סגרו אותם בארון ואכלו ברעש צ'יפסים משקית מחוץ לארון. הם עמדו בגבורה גם באיומים להלשין עליהם להורים. הם לא נשברו, וחללית הרשע יכלה להמשיך ולשייט לפחות עד חדר האמבטיה. זונג ציווה עליהם לשלוח חלליות לכל היקום – שמבחינתם כלל את חדר השינה של ההורים, את איזור הסלון, וגם את המקרר. עוד מעט יהיה ערב, החברים שלהם ילכו, והם ילכו לישון. שמים שחורים ומלאים בנקודות יצופו למעלה, מדי פעם יורגש משב קליל ולא מובן. אולי הכוכבים ממלמלים, יחשוב מישהו באיזה מקום.

—————–

נוגע ללב. ילדים שמשחקים בחייזרים, אנשים שצופים בחדשות. לא מודעים למה שממתין מעבר להם ולעולמם, ליד נעלמה ובלתי נראית השולחת את אותותיה, נוקשת ללא קול על חלונות הבתים השלווים. והשמיים שמעלינו האדמה שממנה נולד העולם, האם זה סופם, האם לא נכמוש וניבול ונחזור אל מקומנו, אלא בטרם זמן נושמד, עוד לפני שצימחנו זימים, עוד לפני שעזבנו את כדור הארץ והפלגנו למקומות חדשים ולא נושבים. אז די. אי אפשר עם המתח הזה. כיצד יושמד העולם? מה יהיה הסוף? אסונות הטבע יגברו על האנושות, מלחמת עולם נוראית תותיר רק חללים, אולי המין האנושי ידלדל את המשאבים הטבעיים וכל שיוותר לא יהיה אלא מערכות ממוחשבות ועמודי חשמל חסרי תועלת? האם האויב הוא אנחנו, או שגורם חיצוני ולא ידוע הוא שישמיד את הגזע. האם מבול ישכיח מאלוהים את הבטחתו?

——————

ואולי אם נכיר את הסכנה יותר מקרוב, אולי אם נדע מיהו האויב, נוכל להזהיר את האנושות מפני קיצה.

—————–

נותרו עוד 500 שנים עד סוף העולם, על פי ספרו של ב. ס. צוקר 'סוף העולם קרב'. החלליות כבר חנו בשורות בחניון הענקי שבעמק הקניונים. היו שם חלליות של שלושה צבאות גדולים, גם כמה גרוטאות של גרורות חלל. הקרוגים מילאו את החניון בהמוניהם, מצקצקים וטופחים, השלוווו שמרו על שקט, ובקושי נראו באיזור, כל השאר יצאו ובאו מהחלליות, נפרדו פה ושם, עשו את הטקסים שלהם. הם מתוכננים לעבור 500 גלקסיות ולחסל כל זן שימצאו. כדור הארץ הוא הגלקסיה השלישית בדרכם. והכל התחיל מאיזו תנודה בחלל. תופעות מוזרות, שינויים לא מובנים. תחושה של עשיה ושליחות מילאה אטמוספירות, ושלושת הזנים הגדולים הגיעו למסקנה שעליהם להתאחד ולעשות סדר ביקום הלא רשמי והמפוזר. מתוך תחושת כבוד וקבלת דין הם הבינו שעליהם לחסל את כל הזנים הלא מוכרים, שהרי מהם יצמח הזרע שיביא על היקום את סופו. לאחר שנות כוכב סטוטספריות הצבאות שלהם היו מוכנים למלא את השליחות, לנטוש מאחריהם את פלנטות האם שלהם, ולצאת לכיוון אחד, על מנת להציל את היקום מהחושך שזרוע באותם מקומות לא נודעים עדיין. אפשר לקרוא למלחמה שלהם 'המלחמה האחרונה', מכיוון שהלא נודע הוא הדבר האחרון שיראו. ומה שיבוא אחר כך יהיה שונה לחלוטין מהעולם שאותו הכירו. הם קיפלו את המוצרים שלהם, אספו את האבנים שלהם, ועלו לחלליות, הפעם על מנת להפליג אל האופק הנצחי של הלא משתנה. הזנים שיפגשו וישמידו, השמשות שיעברו בדרך, ענני האבק שישאירו אחריהן פלנטות הרוסות, הבית שאליו כמעט בוודאות לא ישובו. יקום חדש, עתיד חדש. העתיד הידהד במוחות החייזר שלהם, בזמן שמשכו במצערת החייזרית ומלמלו תפילות חייזריות לדרך. וכך שייט לו צי שלושת הצבאות אי שם בגלקסיה השניה שלו. הם איתרו כמה פלנטות מיושבות והותירו אותן חרבות לגמרי. החלליות שלהם הקיפו את הפלנטות בשרשרות מרווחות והפציצו אותן בכל האמצעים המגווונים שעמדו לרשותם. נותרו להם כמה שמשות וכשיעברו אותן הם ימשיכו לגלקסיה השלישית, הפחות נודעת מבחינתם, ומשם אל המרחבים העצומים שמהם אין חזרה.

—————-

והאיש שעובד בפרוייקט החלל הסודי סיים את המשמרת שלו, נתן מבט אחרון בצג, והקליד המספר שלו ביציאה. בדרך הוא חשב על הדברים המוזרים שנראו על הצגים לאחרונה. היבהובים רחוקים, תופעות סולריות לא מוסברות. בישיבות אליהן לא הייתה אפשרות להיכנס הועלו רעיונות כמו חורים שחורים ומשבים סולריים וחייזרים.

—————–

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פנטזיה, פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*