סיפור קצר ליום השבת- "הקופסה הקטנה" מאת יפתח שופט

 

צ'ינג לי לקחה היום את הדרך הקצרה הביתה, היא ועשרים ושלוש הכבשים שרעתה, אם ביום רגיל נשארה במרעה עד אחרי דמדומי השקיעה, עכשיו בהגיעה לכפר עמדה עוד השמש במרחק מה מקו האופק. היום בדיוק חל יום הולדתה הששה-עשר, היטב ידעה שבבית הכינו לה מין מסיבה קטנה, זה היה מנהג המשפחה. עוד בהתקרבה לכפר הבחינה באחותה הקטנה עומדת בפתח הבית, צופה לעבר השדות, ככרוז המודיע על בואה. בין אם הייתה או לא הייתה כל הפתעה, צ'ינג לי התרגשה, לבה פעם בחוזקה ככל שהתקרבה ופסיעותיה הואצו, "מעניין מה אקבל…" חשבה בליבה וניסתה לשער מי יביא איזו מתנה.

כשפתחה את הדלת אכן לא התבדתה –  כל בני משפחתה היו שם, "מזל טוב" הם צעקו ושרו שרי יומולדת, הבית היה נקי מתמיד ומקושט לכבוד האירוע, סרטי משי צבעוניים השתרבבו מן התקרה, פרחים אדומים וסגולים עיטרו את הקירות, ונרות, באהילי מגזרת נייר, הקרינו אור אדמדם שריצד בלובן כלי החרסינה החגיגיים. לאחר שהתיישבו לשולחן, הקריא כל אחד בתורו ברכה לצ'ינג לי ונתן מתנה. למרות התרגשותה הרבה לא יכולה הייתה שלא לשים לב לדבר אחד מוזר– אמא בירכה אותה אך לא נתנה שום מתנה. בלילה שכבה היא ערה במיטתה והרהרה בדבר "האם אמא כועסת עלי?" חשבה "אולי זה משהו שאמרתי או עשיתי?", הדלת נפתחה ואמא נכנסה, היא התיישבה על מיטתה של לי ואמרה "בוודאי שמת לב שלא הבאתי לך מתנה היום, אבל אל תדאגי יש לי משהו מאד מיוחד לתת לך" היא החזיקה קופסת עץ קטנה בידה "זוהי לא סתם מתנה, הקופסא הזאת עוברת במשפחה מדור לדור כבר הרבה מאד שנים, את צריכה לשמור עליה מכל משמר, אסור לך לפתוח אותה ועליך למסור אותה לבת שלך לכשתגיע לגיל שש עשרה" , צ'ינג לי קיבלה את הקופסא מידיה של אמה והתבוננה בה, "מה יש פה אמא?" שאלה "טבעת?, מה זה?" "ומה אם יהיו לי רק בנים?", "אל תדאגי" אמרה אמא "אם יהיה בן תעבירי אליו והוא יעביר לבת שלו, העיקר שתשמרי אותה במקום בטוח עד שיגיע הזמן"

 

 אור ראשון של בוקר עלה וצ'ינג לי כבר הייתה מחוץ לבית, היא אהבה להתחיל את יום העבודה מוקדם, לפני צאת השמש. צינת לילה עוד עמדה באוויר כשפתחה את שער העץ ספוג הטל ושיחררה את הכבשים. 'מי', כלב הרועים של המשפחה, כבר קרע את שקט הבוקר בנביחות התרגשות. המשכוכית תפשה מקום  בראש העדר, הכלב השגיח מאחור וצ'ינג לי הובילה, אחרי הליכה של כשעתיים, הגיעו לגבעה, זו הייתה התחנה הקבועה של הבוקר, בראש הגבעה עמד עץ דולב גדול, רחב נוף, צ'ינג לי השתרעה למרגלותיו, 'מי' רבץ לידה והכבשים רעו במרחק מה מהם. השמש זה עתה יצאה ושפכה אור בוקר רך שהבליט את צבעם ירוק העז של הגבעות השוממות, היה זה מקום שקט, מרוחק מכל ישוב, רק טבע נראה בו לכל כיוון.

צ'ינג לי הוציאה את הקופסה, היא שחזרה את דבריה של אמא והרהרה בפשר המתנה המוזרה. "אבל למה אסור לפתוח אותה?" חשבה, דקות ארוכות התבוננה בקופסת העץ מכל צדדיה, היא הפכה אותה ומיששה אותה מכל הכיוונים, חריץ החוצה אותה לרוחבה העיד על כך שאכן ניתן לפתוח אותה. "מה יכול להיות בפנים?", היא טלטלה את הקופסא אך לא נשמע כל רעש, ניסתה לאמוד את משקלה, "אולי החפץ שנמצא בפנים עטוף בבד, אולי זו אבן יקרה?". "אבל למה אסור לי לפתוח אותה?", "איך אפשר להחזיק בדבר מבלי להשתמש בו?" צ'ינג לי הייתה טרודה במחשבות אלו, הרהוריה על הקופסא לא נתנו לה מנוחה.

"ומה אם יקרה אפתח אותה?" "ההורים אומרים הרבה דברים, בעיקר מה אסור לעשות, לצ'ינג לי היה חשבון ארוך עם אמא, פעמים רבות קבלה ממנה הוראות ומשימות שלא היה בהן שום הגיון, תמיד היה עליה לציית, לפעמים הרגישה שאלו רק גחמות קטנוניות וזדוניות מצד אמא המנסה להוכיח את שליטתה. צ'ינג לי לא האמינה בציות עיוור, היא רצתה להבין את הסיבה לכל דבר, ואם לא ניתנה כזאת, הרגישה חופשית לנהוג כרצונה, את המסלול של הכבשים היא המציאה לבד למרות האזהרות והאיסורים של הוריה "לעולם אל תחצי את הנחל" היו אומרים , "אל תדברי עם בני כפר טוון" , "אל תגיעי לאזור האגם"  היו אומרים לה ולא נותנים שום הסבר. צ'ינג כבר חצתה כמה פעמים את הנחל עם העדר ושום אסון לא ארע, להיפך, מאז שהיא מטפלת בכבשים הן נותנות יותר חלב, ממליטות יותר ומשמינות. "אולי בקופסא הזאת יש משהו שיכול לעזור, אולי אני כן יכולה לפתוח אותה, אולי אני צריכה לפתוח אותה, המשפחה הזאת, כבר שנים שהם לא עוברים את הנחל, הם אפילו לא יודעים למה, זו מסורת של דורות, והם מצייתים, לא שואלים שאלות, כמו תוכים". צ'ינג בחנה שוב את הקופסא, למרות סקרנותה עדיין לא מצאה מספיק סיבות להפר את הבטחתה, באחת הדיחה את כל מחשבות הכפירה, היא קמה, שרקה למי, שמה את הקופסא בכיס שמלתה וגמרה אומר שלא לפתוח אותה לעולם.

הם ירדו מהגבעה וחצו את העמק לכוון כפר טוון.  בשבילי העפר הצרים, בין חלקות האדמה של בני הכפר, עברו הכבשים להליכה בטור, לי הובילה אותן פעמים רבות בשבילים אלו, למרות האיסור שהוטל עליה, הכבשים לא גרמו שום נזק בעוברן שם, לעיתים היו איכרים מבני הכפר עובדים באיזור, צ'ינג לי תמיד בירכה אותם לשלום והם החזירו לה בסבר פנים יפות. שוב עלה הרהור בקופסא, היא הרגישה שהיא חייבת לדעת מה יש בפנים, לטוב ולרע, "הרי אמא לא הדגישה את הנקודה הזאת דווקא, כן לפתוח או לא לפתוח, זה לא היה העיקר, העיקר לשמור על הקופסא ולהעביר אותה הלאה" מחשבות אלו לא עזבו אותה, לעיתים התחשק לה פשוט להוציא את הקופסא ולפתוח אותה מבלי לחשוב פעמיים.

שעת ארוחת הצהריים הגיעה, לי הניחה את כלי האוכל  בצד, הייתה טרודה מדי מכדי לאכול, היא ישבה בצל עץ שעונה על גזעו, מי רבץ לידה, שוב הוציאה את הקופסא והתבוננה בה, שוב לא ידעה להחליט, האם כדי לפתוח אותה, כן או לא,– רעיון עלה במוחה, לא היא זו שתחליט היא תשאל את הכלב, אם הוא ינבח סימן שאסור לה לפתוח ואם ישתוק היא תפתח…  "מי" קראה, מי הזדקף, " מה אתה אומר לפתוח?, כן?" הכלב היה דרוך, הבין שהיא רוצה ממנו משהו, אך לא הבין מה. "מי, לפתוח???" הוא קשקש בזנבו. "תענה לי, לפתוח???" 'מי' היטה את ראשו כדרכם של כלבים שמאד רוצים לרצות את בעליהם אך אינם מצליחים להבין את רצונם, אוזניו מתוחות כלפי מעלה, עיניו פעורות, מביעות תמיהה, הוא כשכש בזנבו ופלט נהמה מוזרה, מין בכי של כלבים, "גולם" חשבה, "הוא לא נבח וגם לא שתק הוא לא יכול לעזור". כשאספה את הכבשים רעיון חדש עלה. "אני יודעת"  "נלך לאגם, אם יהיו שם ברווזים זה סימן שאני צריכה לפתוח את הקופסא, ואם לא יהיו אז היא תישאר סגורה לנצח"

  כשהגיעו לקרבת האגם רצו פתאום הכבשים קדימה, אל המים, מי רץ בעקבותיהם והחל לנבוח בטירוף, משק כנפיים וגעגועי ברווזים נשמעו במרחק, צ'ינג לי ראתה רק בחטף כמה בעלי כנף נעלמים בסבך. "האם זה אומר שהיו ברווזים באגם, אולי כן ואולי לא", שוב לא ידעה מה להחליט. השמש עמדה במרכז השמיים, הכבשים שתו ונחו במרחב הירוק, פזורות במרחק מה מקו המים, צ'ינג לי נשכבה על כר הדשא הפראי שגדל על גדות האגם ושינה טרופה נפלה עליה, חלומות משונים פקדו אותה. כשהתעוררה אחרי כשעה חיפשה בעיניה את מי וספרה את הכבשים, היא הוציאה את הקופסה ופתחה אותה.

 

במשך כמה שניות ארוכות החזיקה אותה כך מולה, מוכנה לכל שד נורא שייצא מתוכה, אין ספק שמה שגילתה הפתיעה אותה – היא הייתה ריקה, שוב בחנה את פנים הקופסא- לא היה שם דבר, רק כתובת קטנה חרוטה בצדו הפנימי של המכסה "תעבירי אותי הלאה". צ'ינג לי הייתה עכשיו מבולבלת, היא הניחה שמדובר במתיחה, שאמא רצתה לבחון אותה, שכולם בבית עכשיו צוחקים עליה, שזו לא המתנה האמיתית, מיד הרגישה חרטה עמוקה על שפתחה את הקופסא ובכמה רגעים של סקרנות הפרה את הבטחתה לאמה.

"מי" צעקה "בוא, הולכים" מי אסף את הכבשים, צ'ינג לי ידעה בדיוק לאן רצתה להגיע. במהלך כשעה הליכה מטוון גרה מינהי, סבתה שלה, כבר בשעות הבוקר חשבה על האפשרות להגיע אליה, סבתה תמיד נתנה לה משהו ליום ההולדת. כשהגיעה הייתה סבתא מחוץ לביתה, עומדת בין חבלי הכביסה ובגדים התלויים סביבה מתנפנפים ברוח כמו דגלים, לי אהבה להגיע לשם, ביתה של סבתא היה מבודד, בפאתי כפר קטן, תמיד היה שם נקי ומסודר, היא אף פעם לא שפטה אותה על מעשיה, לא שאלה שאלות מיותרות ותמיד הייתה שמחה לבואה. צ'ינג לי סיפרה לה על הקופסא בעוד היא חיממה אוכל, סבתא צחקה, "כן, אין לך מה לדאוג זה שום דבר", היא סיפרה שהקופסא הייתה פעם ברשותה ושגם היא פתחה אותה "נותנים לילדה בת שש-עשרה שזה היצור הכי סקרן בעולם קופסא שאסור לה לפתוח, חה, הצחקתם אותי, הרי את יודעת שאומרים שהסוד היחידי שאישה מסוגלת לשמור זה הגיל שלה" סבתא הרגיעה את לי אחרי שזו הרגישה שעשתה את המעשה הכי נורא בעולם "העיקר שתעבירי אותה הלאה, זה מה שהכי חשוב" אמרה. "כן, אבל מה הרעיון של הקופסא הזאת?" שאלה צ'ינג, לסבתא לא היו תשובות היא גם אף פעם לא הטריחה את עצמה בבעיות מעין אלו, "רוצה עוד אורז?" שאלה.

 

נדמה היה שהדרך חזרה הביתה ארוכה מן הרגיל, צ'ינג לי הייתה שרויה במצב של יאוש, אחרי שציפתה למצוא בקופסא משהו מדהים שישנה את  מהלך חייה, הכל פתאום נראה לה כל כך שגרתי, צפוי, רגיל, משעמם, שוב תגיע הביתה, תבצע מלאכות שאמא תטיל עליה, תאכל, תלך לישון, שוב תקום מוקדם, שוב תיקח את הכבשים. היא חצתה את חלקותיהם של אנשי טוון, איכרים היו עסוקים בעבודות השדה, לי דימתה אותם לנמלים, דבורים, חרקים חסרי בינה, מהי התכלית שלהם?, מה מבדיל אותם מחיות?, כל השנה הם עמלים אבל למה? מה זה משנה אם הם כאן או לא, למה בכלל האדם קיים?, למה היא קיימת? האם רק כדי שהכבשים לא ילכו לבד למרעה?, היא הרהרה בקופסא , חייב להימצא לזה הסבר, חייבת להיות סיבה.

היא פתחה שוב את הקופסא – שם הייתה התשובה – זוהי קופסא שאף אחד לא יודע מאיפה באה, חשבה, וכמה פעמים עוד תמשיך להתגלגל כך מיד ליד ובמשך כמה זמן. הקופסא אומרת רק "תעבירי אותי הלאה" ואנחנו מעבירים אותה מבלי לדעת את פשרה, אולי היא נושאת איזה קוד שאנחנו לא מבינים, אולי איזה צופן טבוע באותיות הקטנות או בחריצי העץ, אותו יפענחו רק אלה שיקבלו אותה בסוף. אנחנו משמשים רק כחוליה קטנה בשרשרת ענקית, כמו שליח שמעביר חבילה שאינו יודע מה היא מכילה. אנשים אינם חיים מספיק זמן בעולם הזה כדי להבין מה באמת קורה פה, כשהם נעשים חכמים, כשהם רוכשים ניסיון הם מזדקנים ומתים ולוקחים איתם כל הידע, הכל נאבד, מגיעים תינוקות חדשים ששוב מתחילים מכלום, אף פעם לא נולד אדם שיכול להקיף את כל החוויות שיש לעולם הזה להציע, הוא רואה רק חלק קטן, רק בנקודת זמן קצרה, רק מהזווית שלו, הוא מבין רק כמה דברים מסויימים ואז הולך.

מי בכלל התחיל את המין האנושי הזה ולמה?, את זה אף פעם לא נדע, "הקופסא, אם כן"  החליטה לי "היא אומרת את האמת" צ'ינג לי שוב הייתה מאושרת, עכשיו הבינה טוב מה עליה לעשות, היא הרגישה שמצאה את המפתח לאושר, אושר אין סופי, בלתי מוגבל, בפעם הראשונה העלתה בדמיונה את האפשרות שתהיה אמא, ומחשבה זו פתחה דרך לשטף אדיר של מחשבות חדשות, מרתקות, היא הובילה אותה אל עולם חדש של רעיונות שלא היה מוכר לה עד לאותו רגע, רעיונות שביקשו להתגשם.

הם חלפו על פני הגבעה בה חנו בבוקר. הפעם לא עצרו, לי המשיכה בדרכה, מרוכזת בעצמה, הכבשים והכלב אחריה, הייתה שקועה כולה במחשבות, היא ניסתה לדמיין את גופה נושא עוד גוף קטן בתוכו והדבר הסב לה צמרמורות של התרגשות, את התחושה שתרגיש כאשר גוף זר יכנס אליה ויפרה אותה, היא דמיינה איך היא מחזיקה תינוק קטן בידיה וקוראת לו בשם, הרגישה שזהו, הגיע הזמן- היא מוכנה לזה, היא צריכה להפוך לאשה, לאמא- צ'ינג לי רצתה בדבר אחד – להתעבר. 

 

 

                                                                   *

 

 

סו-יאנג  הניח את דלי העץ מתחת לעטיניה של אחת הפרות והתיישב. הוא היה נער שתקן בן גילה של צ'ינג לי וביתו לא רחוק מביתה. בשעה זו של היום תמיד היה עובד כשפניו לעבר השדה בו הייתה עוברת בדרכה חזרה הביתה. בדרך כלל היא רק נופפה לו לשלום והמשיכה, אך היום, למרבה הפתעתו, ריכזה את הכבשים בקרבת החווה ועשתה דרכה לכיוונו, יאנג לא הבין את פשר הדבר, היא ניגשה אליו ואמרה "סו יאנג, אתה לא קם להגיד לי שלום?" . סו יאנג ניסה לשמור על חזות קרירה, הוא קם לאט, צ'ינג לי לא יכלה שלא להבחין בגודל מבוכתו ובגון פניו שהפך אדום. "בוא איתי רגע, אני רוצה להראות לך משהו" היא סחבה אותו ביד לכיוון האסם בעוד הוא מקונן בקול רועד על שעליו לסיים את החליבה "זה לא יקח הרבה זמן" אמרה.

כשהיו בפנים ביקשה ממנו להתיישב לידה על הקש, צבעו הפך מאדום לסגול כששלחה יד והחלה ללטף את פניו, הוא בקושי הצליח להוציא כמה מילים כשגלשה לצווארו, "אבל… אבל, אני לא מבין …."    "ששש" לחשה מיד צ'ינג לי ושמה אצבע אחת על שפתיו. "תעשה את מה שאתה צריך לעשות, אין פה מה להבין".        

                        

 

יפתח שופט חזר לגור בקיבוץ נגבה לאחר מסעות ארוכים בעולם. הסיפור לקוח מתוך ספר חדש – סקס קסמים ורוק כבד שראה אור בהוצאה עצמית. ניתן להשיגו בנסיך הקטן המלך ג'ורג' 19 בתל אביב.

 

 

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*