מטרת הכתיבה היא חציית גבולות \ הרצאתה של מרינה נעמת מחברת "האסירה מטהרן"

"אחמדינג'אד לא כאן. זה רק אני ואתם. אתם יכולים לשאול אותי כל שתרצו לדעת ואני אענה. אתם תתנו לי כנות ובתמורה אני אתן לכם כנות", כך פתחה מרינה נעמת את הרצאתה בת השעה וחצי לסטודנטים הלומדים בפקולטה למשפטים ב"מסלול האקדמי של המכללה למינהל" אשר התקיימה ביום שני האחרון. האולם היה גדוש, וסטודנטים רבים שלא מצאו מקום באולם, החליטו לנצל כל חלקה טובה כדי להידחס ולשמוע את האישה האנרגטית בעלת הגוף הקטן והעיניים החומות החמות והגדולות, שנראתה בדקות הראשונות כנרגשת מאוד, ככלה ביום חופתה. בפתח הרצאתה היא הסבירה שהיא מתרגשת, משום שלטענתה זוהי ההרצאה הראשונה שלה באוניברסיטה במזרח התיכון. החולצה הוורודה התלואה בעננים לבנים, הצעיף החום, ומכנסי ג'ינס העניקו לה נופך של צעירות ונראית הייתה כאחת הסטודנטיות שעלתה לעשות רפרט בקורס, אך האנגלית הקנדית במבטא איראני כבד הסגירה שיש לה סיפור מיוחד לספר לקהל השומעים.

בתחילת ההרצאה היא ספרה את הסיפור שבו היא גוללה בספר. ב- 15 בינואר 1982, שנים ספורות לאחר עליית האייתוללה חומייני לשלטון נעצרה מרינה נעמת בת השש-עשרה ונדונה למוות בגלל שפרסמה בעיתון בית הספר מאמר ביקורת על הממשל. גורלה נחרץ, משום שהעזה להתלונן בעיני מורתה, שבמקום ללמד חשבון היא מנהלת תעמולה מטעם הממשל. מרינה נשלחה לכלא אווין הידוע לשמצה, אך לגורל תוכניות משלו. עלי, חבר במשמרות המהפכה, התאהב בה ובעזרת קשריו המשפחתיים הציל אותה מכיתת היורים דקות אחדות לפני הוצאתה להורג. בתמורה הוא דרש ממנה להתאסלם ולהינשא לו. כעבור שנתיים נורה עלי בידי חברי סיעה יריבה, ומרינה יצאה לחופשי. ב- 1991 היא הגרה לקנדה.

מרינה ניסתה להעביר לסטודנטים את מרקם החיים החברתיים שחוותה בזמן השאה החילוני והמערבי, שלדידה היו חיים על פלנטה של פנטזיה. אך מתחת למשטר הדמוקרטי שאפשר לה ולחברותיה להתעסק בזוטות ובשובבות האופייני לבנות הטיפש-עשרה חל דיכוי ועינוי מאסיבי של מתנגדי השלטון. זה היה משטר אוטוקרטי אכזרי מעין כמוהו, אבל משפחתה שהגרה מרוסיה בעקבות המהפכה הבולשביקית והייתה נוצרייה, חייה תחת שלטון השאה בעושר מערבי כמעט בכל דפוסי החיים- אביה היה מורה לריקוד, היא הייתה מעריצה להקות וקראה קלסיקות מן המערב, חלמה על נערים וכוכבי רוק וג'אז, ולמעשה חייה היו ככל ילדה במדינה מערבית אירופאית. עד אשר ביום בהיר אחד הכול התהפך עם המהפכה האסלאמית. לאורך כל ההרצאה ניסתה מרינה להסביר לקהל שומעיה איך החיים יכולים להתהפך ביום אחד כמו באבחת החרב והנה- החיים שניהלת יכולים להעלם כלא היו. למרות שחייה של מרינה התהפכו לגמרי עם השלמת המהפכה האיסלמית, אין היא חושבת שהחיים שהיו לפני המהפכה באיראן הצדיקו את הדיכוי, הסבל והעינוי שהיו לפני השטח. מהפכה היא דבר טוב כאשר היא גורמת לשחרור האדם מכבליו אך לא מחליפה שלטון עריץ באחר, וכאן היא ניסתה לרמוז בצורה עבה למהפכות שקורות בעולם הערבי ולשינויים הגיאופוליטיים באזורנו- דא עקא, היא אומרת "המהפכה היא כמו צונאמי" – וכמו שצונאמי היא מערכת עצומה של אנרגיה שמתנפצת והורסת כל חלקה טובה וראויה ללא הבחנה, בין טוב לרע, לראוי ולא ראוי, כך מהפכה – אם היא לא מווסתת יש לה מחירים כבדים. לדידה, מהפכה היא רק ההתחלה ולא הסוף של התהליך, ובכך הביעה תקווה שהמשטר במצרים יהיה דמוקרטי ולא יחליף שלטון עריץ בשלטון יותר עריץ.

נקודה נוספת שהעלתה מרינה היא שמהפכה באשר היא מהפכה היא אף פעם לא רק פוליטית אלא גם תרבותית. אליבא דמרינה, מהפכה תרבותית היא אכזרית יותר ממהפכה פוליטית, משום שיש לה מחירים מחשבתיים. את הרוח האנושית קשה לשבור ולכן אנשי המהפכה ניסו להשליט סדר במוחה על ידי מכות גופניות וסנקציות פיסיות כמו עינויים. היא מסבירה- "אם הם ניצחו אז שיניתי את רוחי, אם ניצחת סביר להניח שאתה מת". מרינה מספרת שהיא ניצלה מתוקף הגורל ובעיקר משום שהיא תמיד דמיינה את הדברים הקטנים בחייה שהיו לפני שנעצרה- צפייה בטלוויזיה, ללכת יד ביד עם בחור ברחוב, לקרוא שירה וספרות, לשמוע מוסיקה. היא החליטה החלטה ערכית – יש לי זכות לבחור-אני אנסה לשרוד ואם אני אשרוד אני לא אהיה כמוהם- אני לא אנקום ולא אקרבן אף אחד- אני אהיה שונה מוסרית. לפיכך, מרינה טוענת שאין בלבה על עלי (בעלה שהתחתן איתה בכפייה ומת על ידי מתנגדיו) משום שהיה בעצמו קורבן לזוועות ולעינויים של השאה ורק חיפש נקמה. במקרים מסוימים אף יש לה אמפתיה אליו.

"הכתיבה היא תגובה" היא מסכמת. היא מספרת שרצתה לפתוח בחיים חדשים לכן הגרה לקנדה, אך לדאבון ליבה, העבר לא מרפה ממנה. כנות ליבה מעניקה הזדהות כמעט טוטאלית : "אתה לא יכול לסגור מעגל עם הטראומה! המילה באנגלית "closure" היא טיפשית ולא אמיתית, משום שאין ביכולת האדם לסגור את החוויות שעבר. אני עדיין בוכה, אני חייה עם הטראומה עד שהחלטתי לכתוב. החיים שלי היו חסרי משמעות לפני הכתיבה עד אשר התמודדתי עם עברי. אני צריכה שיהיה לי תפקיד והעדות היא תפקידי. מטרת האומנות הוא לחצות גבולות ולכן אני כאן. אני רוצה לחצות גבולות. אני ניצחתי משום שאין יכולים יותר לשלוט בחיי וברוחי. הייתי כבר מתה למעשה והם יכולים להרוג אותי כל הזמן אבל אז אהפוך לגיבורה אמיתית".

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*