מותו של הפלוגיסטון 

  

בְּתוֹלְדוֹת הַמַּהְפֵּכָה הַמַּדָּעִית הַגְּדוֹלָה 

חֲבוּיָה פָּרָשָׁה שׁוּלִית לִכְאוֹרָה: 

מוֹתוֹ שֶׁל הַפְלוֹגִיסְטוֹן, נְסִיךְ הַבְּעֵרָה. 

הַשֻּׁתָּף הַזּוֹהֵר לְכָל הַתְמָרָה. 

  

אֶלָּא שֶׁלַּהַט הַבְּעֵרָה בְּעַצְמוֹת הַמַּהְפְּכָנִים הַצְּעִירִים 

הִשְׁכִּיחַ מֵהֶם אֶת חוֹבַת הַכָּבוֹד לְמָסֹרֶת הַדּוֹרוֹת 

וּבְלִי הַקְדָּמוֹת מְנֻמָּסוֹת גִּלְגְּלוּ אוֹתוֹ מֵרוֹם הַמַּדְרֵגוֹת 

  

הַכְרוֹנִיקָה שֶׁל קוֹרוֹת הָאָדָם עוֹבֶרֶת עַל כָּךְ בִּשְׁתִיקָה. 

כַּמָּה בָּנָאלִי יָכוֹל לִהְיוֹת גַּל הָאַשְׁפָּה שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה 

  

עַכְבִישִׁים אוֹרְגִים שִׁכְחָה 

לְמַזְכֶּרֶת עוֹלָם 

  

בַּחוּץ סָעֲרוּ הָרוּחוֹת הִתְנַפְּצוּ סְעָרוֹת 

מִלְחָמוֹת נוֹרָאוֹת, מַהְפֵּכוֹת בְּעַד וּנֶגֶד 

  

יֵשׁ שֶׁשּׁוֹמְרִים נֶעֶלְמוּ נֶאֶסְרוּ 

אוֹ סְתָם הֻחְלְפוּ 

בְּאוֹחֲזֵי לַפִּיד אֲחֵרִים 

  

וְהוּא, לֹא עָלָה עַל דַּעְתּוֹ 

לְשַׁחֵד אֶת שׁוֹמְרָיו 

  

לָרֶדֶת עַל בִּרְכָּיו 

לְהִתְחַנֵּן עַל חַיָּיו 

  

כַּיָּאֶה לְמַעֲמָדוֹ 

חִכָּה לִשְׁלִיחַ מַלְכוּת 

לִשְׁמֹעַ 

  

סְלִיחָה, זוֹ הָיְתָה אִי-הֲבָנָה, 

בְּהֶחְלֵט לֹא לָזֶה הַכַּוָּנָה, 

  

שֶׁלַּהַג הַמִּינוּת שֶׁל הַצְּעִירִים 

אֵינוֹ תַּחֲלִיף לָאֱמֶת הַשְּׁלֵמָה 

כִּי מִשָּׁמַיִם הִיא וּבְיָדָיו נִתְּנָה. 

  

אֲבָל מִי שֶׁכָּלְאוּ אוֹתוֹ, 

פָּשׁוּט שָׁכְחוּ אוֹתוֹ. 

  

חֶלְקָם אַף נִגְדַּע בַּעֲבוּר בְּגִידָה 

עַל קְשִׁירַת כְּתָרִים לְרַעְיוֹנוֹת 

שֶׁצְּלִילָם לֹא נָעַם לְאָזְנֵי הַשִּׁלְטוֹן 

  

אוֹ סְתָם נִדְחֲקוּ עִם בּוֹא צְעִירִים 

בּוֹעֲרִים מֵהֶם בְּרַעְיוֹנוֹת נוֹעָזִים. 

  

נָטוּשׁ, הָלַךְ וְגָוַע. אֲבָל 

קֹדֶם שֶׁעַכְבְּרֵי הַשִּׁכְחָה 

כִּרְסְמוּ אֶת פְּסוּקָם 

  

בְּקֶסֶם אַחֲרוֹן הֶעֱלָה חִזָּיוֹן: 

הַחֹמֶר הָיָה לְרוּחַ וְהַפְלוֹגִיסְטוֹן 

נֶעְלַם כְּמוֹ מֵעוֹלָם לֹא הָיָה. 

  

אֶת מְקוֹמוֹ תָּפַס הַחַמְצָן. 

אַנְטִי-פְלוֹגִיסְטוֹן קָם וְהָיָה: 

הַבְּעֵרָה הָיְתָה לִמְזִיגָה 

שֶׁל חַמְצָן עִם חֹמֶר בְּעֵרָה 

  

כְּמוֹ עֵרוּב מַשְׁקָאוֹת בְּבָּר זוֹל בַּנָּמֵל. 

  

וּכְשֶׁבְּאַחַד הַבְּקָרִים עָלוּ מֵי הַסַמְבַּטְיוֹן 

מְאַיְּמִים לְהָצִיף אֶת גַּל הָאַשְׁפָּה, 

נִתְגַּלָּה בִּפְנֵי מְכַבֵּי אֵשׁ הַתָּמִיד 

חֲלַל גֻּלְגֹּלֶת וְסֵפֶר סְתָרִים 

  

אֶת מַה שֶּׁאֵין לָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה לוֹמַר בַּנִּדּוֹן 

יֵשׁ לְחַפֵּשׂ בַּעֲרָכִים אֲחֵרִים. 

  

Antoine Laurent Lavoisier  דיוֹקַן צד 

א 

תִּשְׁעָה בְּמַאי אַחַר חֲצוֹת. הַשָּׁנָה – 1794 , 

וְזֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן: הָבָה וְנַבִּיט בּוֹ מִבַּעַד לְצֹהַר הַזְּמַן: 

נְתִין הָרֶפּוּבְּלִיקָה שֶׁעָבַר זֶה מִכְּבָר אֶת הַחֲמִשִּׁים 

עִם תְּרוּמוֹת לַמַּדָּע שֶׁלֹּא הַכֹּל מְבָרְכִים עֲלֵיהֶן 

יוֹשֵׁב בְּתָא נִדּוֹנִים וְצֵל הָעֲשָׁשִׁית הַמְלַוֶּה אוֹתוֹ 

מֵעִיד עָלָיו כְּרִבּוֹא נֵרוֹת וְאוֹר אַלְפֵי כּוֹכָבִים 

כִּי אָכֵן, זֶה הָאִישׁ שֶׁיְּכֻנֶּה אֲבִי הַכִימְיָה 

וַאֲבִי הַבְּעֵרָה וְזֶה אַחֲרוֹן לֵילוֹתָיו שֶׁל הָאֶזְרָח 

אַנְטוּאָן לוֹרֶן לָבוּאַזְיֶה כְּאָדָם. כְּנוֹשֵׂא הַנִּיצוֹץ 

שֶׁל מְכוֹנַת הַבְּעֵרָה הַמֻּפְלָאָה מִכֹּל: הַחַיִּים. 

  

ב 

מָחָר יֻגַּשׁ עַל טַס אֲוִיר צָלוּל 

רֹאשׁוֹ שֶׁל אַנְטוּאָן הַמַּטְבִּיל 

כִימְיָה לַמַּדָּע 

  

מַתַּת קָרְבָּן לִבְתוּלַת הָרֶפּוּבְּלִיקָה 

  

שֶׁתַּטְבִּיעַ חֵשֶׁק בִּשְׂפָתָיו: אָמְנָם 

“הָרֶפּוּבְּלִיקָה אֵינָהּ זְקוּקָה לְמַדְּעָנִים” 

אֲבָל אֵין כִּנְשִׁיקָה לַחְתֹּם אֶת הַתְּשׁוּקָה. 

  

“זֶה לוֹקֵחַ שְׁנִיָּה לְהָסִיר רֹאשׁ 

הוּא לֹא יִצְמַח חֲזָרָה בְּמֵאָה שָׁנִים”. 

  

מִינֶרְוָה בּוֹכָה. אֵלָה אֶזְרָחִית יְקָרָה! 

זֶה בְּהֶחְלֵט לֹא הַזְּמַן לְהִשְׁתַּפְּכוּת 

  

דְּמָעוֹת הֵן תְּגוּבָה רְאוּיָה לְבָצָל 

  

אֲבָל אָנוּ שֶׁרָאִינוּ אֶת הַנִּסּוּי בְּחַיָּיו 

לֹא בִּדְמָעוֹת נִפְדֶּה אֶת חוֹבָתֵנוּ כְּלַפָּיו: 

לִבְחֹן אֶת מִשְׁוְאַת הַחַיִּים. הֲזֶה סוֹדָם? 

  

הַאֻמְנָם הַנְּשָׁמָה צְרוּרָה כְּמוֹ הַפְלוֹגִיסְטוֹן 

שֶׁאִישׁ לֹא הִצְלִיחַ לִמְדֹּד? 

  

עָבַר הַגּוּף הַפְרָטָה וְאֵיבָרָיו – 

כָּל אֶחָד אַחֲרַאי לְעַצְמוֹ. 

וְהַנְּשָׁמָה – מַה דִּינָהּ? 

  

וְהַתַּהֲלִיךְ: מַה נּוֹסַף, מַה נִּגְרַע? 

וְאֵיזוֹ מְדִידָה נְחוּצָה לְבָרֵר זֹאת? 

  

אִם הַחַיִּים אֵינָם אֶלָּא בְּעֵרָה, 

הַאִם זֶה נוֹרָא וְאוּלַי נִפְלָא? 

  

מוּטָב הָאָדָםמִן הַבְּעֵרָה? 

שְׁאֵלוֹת קָשׁוֹת, הָאֶזְרָח לָבוּאַזְיֶה, 

נוֹתַרְנוּ בְּלֹא הוֹרָאוֹת מְפֹרָשׁוֹת 

  

הַאִם אֶת רוּחַ הָאָדָם יֵשׁ לִמְדֹּד 

עַל פִּי חֲלַל הַגֻּלְגֹּלֶת 

כִּיחִידַת קִבּוּל לְשִׁגְיוֹן הָאָדָם? 

  

  

לילה אחרון ושַׁחר 

א 

הַאִם רַק דִּמָּה שֶׁמֵּרָחוֹק שָׁמַע כְּבָר אֶת קוֹל הַשֶּׂכְוִי? 

מַה בִּקֵּשׁ סוֹקְרָטֶס לוֹמַר כְּשֶׁהִתְעַקֵּשׁ לְשַׁלֵּם אֶת חוֹבוֹ 

בַּעֲבוּר הַתַּרְנְגֹלֶת לִשְׁכֵנוֹ? – 

מִבַּעַד לַצֹּהַר, אוֹר רִאשׁוֹן הֵחֵל לִפְקֹד כְּבָר אֶת תָּאוֹ, 

לֹא יֹאמְרוּ עָלָיו שֶׁלֹּא נִזְהַר בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל פְּרִיסְטְלִי, 

הֲרֵי חֶשְׁבּוֹן פָּשׁוּט מַרְאֶה כִּי בְּתַהֲלִיךְ הַבְּעֵרָה 

חַמְצָן מִכָּאן, הַחֹמֶר הַדָּלִיק מִכָּאן, וְאֵין מָקוֹם 

לְחֶזְיוֹנוֹת הַפְלוֹגִיסְטוֹן. כַּמָּה יָפֶה הָיָה כְּמָשָׁל 

אֲבָל נִגְזַר עָלָיו לָלֶכֶת… רֶגַע, הַאִם הוּא מְדַמֶּה, 

מָה הַדָּבָר הַזֶּה?! בִּמְקוֹם הַקִּיר שֶׁאַךְ לִפְנֵי רֶגַע 

נִצֶּבֶת לְפָנָיו דְּמוּת נָסִיךְ וּפוֹנָה אֵלָיו בְּקוֹל אָפֵל 

  

אִם אֵין עֵרֶךְ לִכְבוֹדֵנוּ גַּם אַתֶּם הַצְּעִירִים 

לֹא תֵּדְעוּ מָנוֹחַ, תֵּאָלְצוּ תָּמִיד לְהָצִיץ מֵעֵבֶר לַכָּתֵף 

הַאִם רוֹצֵחַ תּוֹרַתְכֶם לֹא מֵגִיחַ מִבֵּין שִׂיג וָשִׂיחַ. 

  

אֶתְמוֹל אֱמֶת גְּדוֹלָה, מָחָר תּוֹסֶפְתָּא לְגַל אַשְׁפָּה, 

אֲבָל בְּעֶצֶם, אַנְטוּאָן יַקִּירִי, וּסְלַח לִי שֶׁאֲנִי 

פּוֹנֶה אֵלֶיךָ בְּגוּף רִאשׁוֹן, גַּם אִם אֲנִי כְּבָר נְטוּל גּוּף, 

תּוֹדֶה שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ לְשַׁעֵר שֶׁשְּׁלִילָתְךָ 

זוֹ אֲשֶׁר בִּטְּלָה אוֹתִי, הִיא זוֹ שֶׁתַּעֲנִיק לִי נֵצַח אֲמִתִּי 

אִם מְחוֹג הַזְּמַן יִתְעַכֵּב, אוּלַי תַּסְפִּיק עוֹד לְהַרְהֵר בְּכָךְ, 

לֹא רְצִיתֶם בִּי וְעַכְשָׁו תֵּאָלְצוּ לִחְיוֹת בְּצֵל שְׁלִילָתִי 

  

בִּמְקוֹם בְּצַד זֶה שֶׁל הַשִּׁוְיוֹן הָיִיתִי לְחֶסֶר בְּצִדּוֹ הַשֵּׁנִי 

רְאֵה כַּמָּה זָרִיז הוּא הָאַנְטִי שֶׁלִּי: הַצֵּב אוֹתוֹ לְחֶשְׁבּוֹן הַבְּעֵרָה 

וְ-Voila, הַכֹּל מִסְתַּדֵּר לוֹ בְּהַרְמוֹנְיָה מֻפְלָאָה… 

  

הָאוֹרֵחַ עוֹצֵר עַצְמוֹ וְעוֹצֵם עֵינָיו כְּמוֹ מִצְטַעֵר, עַל שֶׁדִּבֵּר 

יוֹתֵר מִשֶּׁרָצָה, שֶׁאוּלַי מְצַעֵר הוּא שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֶת מְאָרְחוֹ 

  

וּבְעוֹד זֶה רוֹצֶה לוֹמַר לְאוֹרְחוֹ כִּי לֹא הָרִשְׁעוּת הֵנִיעָה אוֹתוֹ 

בְּפִתּוּחַ תּוֹרָתוֹ, נִשְׁמַעַת זְעָקָה וְאַחֲרֶיהָ אֲפֵלָה גְּדוֹלָה וְקִיר 

וּמֵעֵבֶר לוֹ צַעֲקוֹת שׁוֹמְרִים: הִזְדָּרֵז, אַתָּה לֹא בֵּן יָחִיד פֹּה. 

  

ב 

לָבוּאַזְיֶה קָם מִכִּסְאוֹ, עוֹד מְעַט יָבוֹאוּ 

וְכִי מַה נּוֹתַר לוֹ עוֹד לוֹמַר, לְמִי? 

הוֹ רֶפּוּבְּלִיקָה, בְּתוּלָה מְטֻמְטֶמֶת, 

בְּמִי תֵּעָזְרִי לְפַתֵּחַ אֲבַק שְׂרֵפָה, 

לְהָפִיחַ חַיִּים בְּכַדּוּרִים פּוֹרְחִים? 

  

אֶת רֹאשׁוֹ הֵם מְסִירִים, וּמַה לָּמְדוּ הַמִּתְחַקִּים 

אַחַר מְקוֹרָן שֶׁל בֵּיצֵי זָהָב בִּקְרָבֶיהָ שֶׁל תַּרְנְגֹלֶת? 

הַמַּדְּעָן יִגָּדַע אֲבָל הַמַּדָּע, בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַפְלוֹגִיסְטוֹן, 

יִפָּרֵד מִגּוּף יוֹצְרוֹ וִימַלֵּא חָלָל. כֵּן, אֶת זֶה הָיָה עָלָיו 

לִכְתֹּב לִפְּרִיסְטְלִי, כֵּן, הַפְלוֹגִיסְטוֹן – אֵיזֶה 

מָשָׁל נִפְלָא לְתֵאוּר הַבְּעֵרָה שֶׁל הַיְצִירָה 

  

אָנוּ הַמְחוֹלְלִים בְּנֵי חֲלוֹף כְּגוּף הַנֵּר 

אֲבָל אוֹרֵנוּ כְּאוֹר הַכּוֹכָבִים 

אֶת נֵצַח הַנְּצָחִים יִשָּׂא – 

  

הַאִם אֶת זֶה נִסְּתָה דְּמוּת הַנָּסִיךְ לוֹמַר לוֹ? – 

  

הֵם עוֹד יִלְמְדוּ מָה אָרֹךְ צִלּוֹ שֶׁל רֹאשׁ חָסֵר 

וְכִי מִי זוֹכֵר עוֹד אֶת שׁוֹפְטָיו שֶׁל סוֹקְרָטֶס 

  

אוֹ אֶת מְחוֹלְלֵי הָאֵשׁ שֶׁשָּׂרְפָה אֶת גּ’וֹרְדָנוֹ בְּרוּנוֹ, 

וְהֵאִירָה אֶת הַדֶּרֶךְ לַדּוֹרוֹת שֶׁבָּאוּ וְיָבוֹאוּ. 

וְהַנְּבָלִים? לָהֶם נוֹעֲדָה תַּחְתִּית בִּיב הַשִּׁכְחָה. 

  

הִנֵּה, כָּאן הַמַּפְתֵּחַ לְנֵצַח רוּחוֹ שֶׁל הָאָדָם! 

  

שׁוֹמְרִים, הַדְּלָתוֹת הָאֵלֶּה חוֹרְקוֹת 

הַמַּהְפֵּכָה זְקוּקָה לְשֶׁמֶן בַּצִּירִים! 

דַּחֲפוּ חָזָק וַאֲנִי אֶמְשֹׁךְ מִכָּאן 

עוֹד קְצָת, אַתֶּם רוֹאִים, הִצְלַחְנוּ. 

  

אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחַתְכֶם שֶׁאֵין לִי 

מַה לְּהַצִּיעֲכֶם זוּלַת קַנְקַן שֶׁל מַיִם 

  

גַּם בִּזְמַנִּים קָשִׁים בְּנֵי אָדָם זְקוּקִים 

לְאֹכֶל, שְׁתִיָּה, לְבוּשׁ, אִשָּׁה טוֹבָה – 

וַעֲבוֹדָה זוֹ הִיא כְּמוֹ כָּל עֲבוֹדָה אַחֶרֶת 

אֶת הַחַי יֵשׁ לְיַלֵּד אֶת הַמֵּת לִקְבֹּר 

בֶּאֱמֶת, אֵינִי כּוֹעֵס עַל אִישׁ, 

אֲנִי יוֹדֵעַ, גַּם לָכֶם חֲבָל, 

כָּל אֶחָד וְתַפְקִידוֹ בַּהַצָּגָה. 

  

רִשְׁמוּ בִּמְדֻיָּק: אַנְטוּאַן לוֹרֶן לָבוּאַזְיֶה. 

  

אֲנִי מוּכָן, כְּשֶׁתִּגְמְרוּ לִשְׁתּוֹת נֵלֵךְ 

רַבָּה הַמְּלָאכָה וּשְׁעַתְכֶם דּוֹחֶקֶת 

וַאֲנִי שֶׁכְּבָר לֹא חַי וְעוֹד לֹא מֵת 

לֹא מְמַהֵר לְשׁוּם מָקוֹם. וְעַכְשָׁו, 

  

בִּרְשׁוּתְכֶם, עַל פִּי כְּלָלֵי נִימוּס יָשָׁן, 

אֶשְׁמֹר עַל זְכוּתִי לָצֵאת אַחֲרֵיכֶם; 

בְּבַקָּשָׁה, אֶזְרָחִים שׁוֹמְרִים, 

הַרְשׁוּ נָא לִי לִסְגֹּר הַדֶּלֶת. 

  

בָּנֶיהָ הַנֶּאֱמָנִים שֶׁל הַמַּהְפֵּכָה, זִכְרוּ! 

אַתֶּם חֹמֶר בְּעֵרָתָהּ, 

וְסוֹפָהּ, כְּמוֹ כָּל בְּעֵרָה, שֶׁתְּכַלֶּה עַצְמָהּ. 

  

אוֹ-אָז מֵאֵפֶר תָּקוּם צִפּוֹר הַחוֹל 

לְנַקֵּר אֶת לֵב הָאֶבֶן שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת… 

  

 

 

 

 

הפוסט הקודםטראומות ארגוניות ודרכי התמודדות עימן
הפוסט הבאתוניסיה :בדרך לדמוקרטיה ליברלית או לרודנות צמאת דם?
גיורא לשם ז"ל היה אחד המייסדים של יקום תרבות. פטירתו היתה מכה קשה לעמותה ולחבריה, ואבדנו עדיין מורגש. ראו הערך שלו בויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/גיורא_לשם גיורא כתב: שירה שואפת להקפיא לעד את הרגע ולהעניק לו משמעות כשהיא ממירה אותו במעין חומריות ─ השׂפה. אפשר שזו התכלית: ללכוד דימוי מפעים באמצעות העלאת זכרו של רגע אנושי במעופו אל העתיד─ עתיד שמעבר לשורה האחרונה, מעבר למִתאר האחרון, אחרי הצליל האחרון. נפתולי ה"מחשבה" וה"יצירה" נאחזים בחומרים כמיַצגי ישות וממירים אותם למֶסֶר שאין להפריד בין תוכנו לצורתו. כך מתרקמות במוחנו צורות כאילו היו איבר מן החי. התהליך הזה הוא אחד מאופני ההתגלות של יחסי קיום ביקום. ומה רוצה שירה להגיד לחברה? מה רוצה החברה לשמוע בשירה? זה ה"נעלם" שיקום תרבות ינסה לפענח בדו-שיח בין כותבי שירה, מבקריה וציבור הגולשים. זמינות הרשת לכותבים ולקוראים עשויה לסייע לדו-שיח פורה ומפרה שלא היה דוגמתו בעולם הגוטנברגי. זו תקוותנו בהמראה הזאת ברשת אל מרומי השירה העברית והמתורגמת, ואנחנו מקווים שתהיה להנאת הקוראים.

3 תגובות

  1. כמה מילים על פיליפ רוזנאו :
    פיליפ רוזנאו הוא משורר יוצא דופן, הוא מתמטיקאי בכיר במקצועו ( פרופסור למתמטיקה באונ’ תל אביב ) ששולח את ידו בשירה ,ומחבר בכך בין שתי התרבויות המדעית-מתמטית והספרותית הומנית שיש שטוענים שהן נפרדות לחלוטין ושוב לא ייתכן קשר בינן.
    נראה שרוזנאו רואה במתמטיקה ובשירה שתי שפות שאיתן הוא יכול להתבטא במידה שווה.
    חלק משיריו של רוזנאו הם אישיים לחלוטין ומבוססים ( כנראה ) על חומרים מחייו.
    אחרים מבוססים על נושאים מהמדע ומההיסטוריה.
    השיר הנוכחי עוסק בנושא הלא שירי ביותר כביכול שאפשר לכאורה להעלות על הדעת ,פרשת מותו של רעיון מדעי הפלוגיסטון ופרשת חייו של מדען מפורסם שהומת על הגיליוטינה בימי המהפכה הצרפתית אנטואן לבואזיה .
    אני זוכר שניתקלתי לראשונה בסיפור חייו המצמרר של לוואזיה בכרך בלה מזוקן של “הטכנאי הצעיר ” מצא את השיר המדעי הזה מרגש בדיוק כמו אותו מאמר ביוגרפי מלפני חמישים או שישים שנה.
    אגב :
    ערב השקת ספרו החדש של פיליפ רוזנאו “לבוא חשבון ” יתקיים בבית אריאלה בתל אביב ב-, 25.1.11, בשעה 19:30

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × 3 =