היקום של עודד כרמלי עומד על שתי רגלים, חומר ותודעה, ועל רגל שלישית שהיא רגל האיחוי, רגל שנמצאת תמיד בפסיעה לקראת שינוי, שינוי סדרי אנוש, ציפייה כמעט מַשֶּׂגֶת של סדר אחר שהוא איחוי חומר בחומר, תודעה בתודעה ותודעה בחומר.

כרמלי הוא משורר חילוני בתכניו אך בעל אופי מתפלל. תפילתו מופנית לבני האנוש, מתריסה כלפי הקיים, מסוגרת בקיום, ועם זאת מצהירה על אופוזיציה לקיומו הנוכחי של הקיום, או, ליתר דיוק, מאמינה כי בשינוי רקמת האנוש החומרית ובשינוי מעשה התקשורת האנושית נוצרת אפשרות לקיומו של מרחב תודעתי חדש, מרחב שפירושו התגברות על הבדידות הלכאורה-סופנית שבה נתון האדם.

כרמלי הוא משורר תוהה, מחפש, יודע, מצפה. הציפייה שלו נוגעת ללב, מעוררת כבוד ולעיתים אף מבהילה ברצינותה וביקידתה המתמדת, כפי שהוא כותב: “הַתּוֹדָעָה כָּל בֹּקֶר כָּל בֹּקֶר הַשִּׁפְעָה הָאוֹר הַמְחַמֵּר / הַפְּרִיבִילֶגְיָה לָקוּם בַּכְּלוּם לִפְעֹר קוֹל לְחַמֵּר בַּיְּקוּם שֶׁיָּזוּז”.

לדעתי כישרונו של עודד כמשורר נובע בראש ובראשונה מתחושת ההַזָּרָה המתמדת שהוא נתון בה, ולה הוא מסוגל. ההזרה גורמת לו להיות בעמדת קהל, לחוש נבדל וזר. אך בנוסף על כך, וזה חשוב יותר, להאמין ולהצביע על אפשרות קיום אחרת, לדווח עליה ולתבוע אותה.

יש כאן שלושה שלבים עקרוניים: השלב הראשון הוא התהייה החיצונית, מישוש הקיום בעיניים הרְתוּעוֹת לאחור; השלב השני הוא ביטול הבדלים וגבולות ופירוקן של מהויות שמנקודת מבטו של עודד אינן קיימות או מגבילות ללא צורך; השלב השלישי הוא הצעה אופרטיבית לצורת קיום חדשה, מתבקשת, המסנוורת את עיני המשורר וטורדת את מנוחתו. או להיפך, מבטיחה מנוחה ונחלה.

מובן שהעיסוק בגבולות והסרתם מביא את כרמלי בליקום אין אופוזיציה לעיסוק מוגבר בתפרים. ישנה התבוננות בעינֵי מַגְדֶּלֶת על נקודות החיבור המדומות או הממשיות או החסרות. מדובר בתפרים בין האדם ליקום ובין אדם לאדם. כאופן התגברות על אדישות החומר והבדידות הקיומית כרמלי מבקש להפליג אל מצבי תודעה שונים, מבקש להיות תודעה צפה, נטולת מגבלות פיזיות, מבקש לצאת ממגבלות הגוף בנוסחת קיומו הנוכחית: “לְחַמְצֵן אִישִׁיּוּת / לְהַגְבִּיר אֶת חוּט הַשִּׁדְרָה / כָּךְ שֶׁכָּל הַשּׁוּרָה / תִּשְׁמַע מִכָּל הַשּׁוּרָה / שֶׁאֵין מַה לְּהַכִּיר / שֶׁיֵּשׁ לְהִתְעַדְכֵּן / וְבְאֹפֶן יְסוֹדִי / לִטְעֹם הֲדָדִי / מִכָּרִית אֶצְבַּע שֶׁהִיא / אֵלֶקְטְרוֹ אֶנְצֵפָלוֹ גְּרָף / אֶת מְלוֹא הַשְּׂרָף / מִקַּרְקֶפֶת דּוֹלֶפֶת / וְלִרְאוֹת מַרְאוֹת מוֹחוֹת / וְלֹא לְוַתֵּר / לְהִתְבַּזּוֹת בְּשִׂיחָה / לִהְיוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר / עֵר לַלֵּחָה / מִמֵּאָה מִילְיַארְד הָעֲצַבִּים / שֶׁמּוּלְךָ לְאָוַנְגַּרְד”.

דרך נוספת להתגבר על הבדידות והניכור הקיומי, היא בהיות קולקטיב אנושי ממשי, לדלג מעל מגבלות ההבדלה הגופנית והתודעתית בין אנשים כדי להיות גוף אחד וליצור הבנה מסוג אחר, הבנה שלא רק על דרך הדמיון, לא רק על דרך ההשערה, ההשתתפות והאמפתיה, כי אם על בסיס קיום אנושי אחיד, מאוחד ובלתי ניתן לפירוק: “וְכַמּוּבָן גַּם הַבֹּקֶר / אֲנִי מְעֻנְיָן / בְּתוֹצָאוֹת / בְּסִדְרַת טִפּוּלִים / לַהֲסָרַת מְצָחִים / כְּשֶׁנָּתַן יִהְיֶה לִמְשֹׁחַ / אֶת הַמּוֹחַ בְּמוֹחַ / וּכְשֶׁהַמֶּתֶק יֻתַּז / וְשָׁוֶה בְּשָׁוֶה אָז / מֶרְקָחָה וְאָז אַהֲבָה / וְהַשִּׁדְרָה תֵּעָקֵר / נִישַׁן מְרוּחִים / יוֹתֵר מִיְּלָדִים / וְנַעֲדֶה זֶה אֶת זֶה / בְּאֶצְבְּעוֹת מְנִיפָה / וְנוֹדֶה בְּמֶחְווֹת / צְפוּנוֹת מַצְחִיקוֹת / עַל הַתּוֹצָאוֹת הַטּוֹבוֹת”.

ממילא אם ישנה בקשה לביטול הִפָּרְדוּת הגופים, מתבקשים גם ביטולם של גבולות נוספים, כגון “המגדר נגמר”, המבטא מציאות פוסט-מינית, ו”הדירות שעזבתי מִתְעַבְּרוֹת” המבטא באופן עקיף מציאות פוסט-אנושית, מציאות המבקשת לגשר בין חי-צומח-דומם.

יש להדגיש את השפה של כרמלי המבקשת לבטא את אותו העניין. כרמלי מעמיד עצמו בפרדוקס כמשורר אשר לא מאמין בשפה אך משתמש בה. השפה לדידו היא תקשורת מתווכת, אמצעית, ולכן לא אמינה, שהרי אנו מבקשים וזקוקים למגע בלתי-אמצעי, מכיוון שרק מגע בלתי-אמצעי יכול לגרום להבנה הדדית ממשית, וממילא להתגברות על סֹהר הבדידות: “שֶׁנּוֹצִיא אֶת הַבִּנְיָן וְנִשְׁכַּב בַּמַּעֲלִית אֲבָל נְדַבֵּר לְהָבִין / שֶׁנִּשָּׁעֵן אַל דּוּדִים בְּעֶרֶב הָבִיל / לְצֹרֶךְ הָעִנְיָן שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁל מִנְחָת / בֵּין לַפִּידִים וּזְרָדִים שֶׁנִּתֵּן בָּהֶם תִּקְוָה / שֶׁנִּגְוַע שֶׁנִּתְחַתֵּן / לְמִשְׁפַּחַת טִבְעוֹנִים אוֹ שֶׁנַּדְבִּיר אֶת הַקִּנִּים מִתַּחַת / וְאֶת שֹׁרֶשׁ הַמִּרְעֶה נֶאֱזֹק עַד שֶׁכָּל הַחַיִּים רַק לָנוּ / רַק לָנוּ לְהָבִין / אֲבָל בֶּאֱמֶת נְדַבֵּר רַק לְהָבִין”.

מכאן שהשפה היא הדבר השבור והנוקשה בספר. נדמה כי בשל יחסו של כרמלי לשפה ישנו התחביר הלא קונבציונלי, ניסיון הכתיבה ב”ריבועים” לסירוגין, קפיצות סמנטיות שאינן מטפורות, הניסיון לאחות מלים ומשפטים, ובכך להתגבר לכאורה על הלינאריוּת של השפה, ועוד. כך מבקשות המלים להתחבר באופן חריג אחת לשנייה, באופן ממש גופני. לא תמיד זה מצליח, השפה נשברת על פתחי האמירה ולא מתאחה לכדי הקיום אליו מכוון כרמלי. כלומר מה שהוא מבקש לומר נותר בגדר לא-אמור ואנו נותרים עם הניסיונות. וזו אולי תמצית הרוח העולה מליקום אין אופוזיציה – בין נבדדוּת ושברים לבקשת קיום אורגני, בין ניכור וקליפות של תקשורת (שִירִית במקרה הזה) לכיסופים להבנה מוחלטת.

ניתן לומר כי עודד כרמלי, בין אם במודע ובין אם שלא במודע, מבקש לפסוע במחוזות בהם פסעו משוררים כיונה וולך (במקומות בשירתה בהם ישנה חריגות תודעתית וניסיון לחברה בשפה שבורה), יאיר הורביץ, ואולי בעיקר חזי לסקלי (במהות החילונית של תכניו ושפתו, אם כי תחביר שפתו של לסקלי שונה בישירותו). החותם האישי שלו בספר זה הוא הניסיון העיקבי והמושׂכל, הנושא את תכונות החומר והתודעה, להצביע על אלטרנטיבת קיום, אופוזיציה, שבצידה חריגוּת וציפייה.

3 תגובות

  1. עבור מחבר הרשימה, חילונותו של כרמלי היא אולי השקפת-עולם זרה, אבל לא השתכנעתי שאיזכורה רלוונטי במיוחד להבנת השירה של כרמלי עצמה. צדקת חן ישראל בדברים שכתבת על יחסו של כרמלי אל השפה ואל התקשורת. אבל גם התחינה או ההתרסה שלו כלפי האנושות, לא ברור אם יש בהן כדי תפילה של ממש, במובן שניתן להנגידו עם חילונות המשורר.

    • לדניאל,
      די במקרה נכנסתי לכאן וראיתי עכשיו את תגובתך. אז אולי תראה בהזדמנות את שלי.
      החילוניות של שירי כרמלי נובעת מכך שעולמו עשוי באופן מוצהר מחומר ותודעה ומן ההסיטוריה שלהן. ובאופן מוצהר גם כן אין בה קיום רוחני כשלעצמו, אין טרנסצנדנציה, אין אידיאות, אין מהויות מופשטות וממילא אין את ההיסטוריה שלהן.
      הקיום אצל כרמלי הוא תנועה של האדם בלא-כלום. שום דבר לא ידוע מראש, אין תכנון וכיוון – ובכלל אין כל זיקה פנימית בין האדם לעולם החומרי המנוכר (שהוא העולם כולו, כאמור) מכאן ועד לאחרונת הגלקסיות.
      אז אני מסכים איתך כי מושג התפילה זר כאן – כי למי ניתן לפנות באין מישהו מוחלט שיקשיב? אה זהו – שכרמלי בחלק משיריו פונה לבני האנוש שיקשיבו – בני האנוש בצורתם הכל-גופית, החד-תודעתית, כפי שכרמלי רוצה אותם. הפנייה הזו לשינוי אל גוף מקוּוה מזכירה לי תפילה כי היא פונה לגוף שמייחלים לו ומבקשת איזה סוג של שינוי, גאולה. אבל בכל מקרה השימוש במילה “תפילה” באמת פחות חשוב כאן.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × 1 =