ערבי טוב….השלם את החסר / על המהדורה המחודשת של הספר "ערבי טוב" מאת יורם קניוק

לקראת סוף קריאת ספרו של קניוק "ערבי טוב" עינך נפגשות בשורות נפלאות הנאמרות מפי גיבור הספר, יוסף שרארה, המבטאות הצהרה חזקה כלפי הקשר בין צדק, אומנות וספרות וזה הולך כך: "הטרגדיה של היהודים והערבים בפלשתינה היא שהצדק שלהם לא נותן להם לתרגם את הזיונים הלא אידיאולוגיים שלהם לאמנות של ממש…כל המחאה של הערבים והיהודים, כל הספרות והשירה והציור האלה מתים על סף המסגרות שלהם". אולם, ואף על פי כן, קניוק הוא סופר שמרבה להתעסק בשאלות בדבר הקשר בין צדק היסטורי ועוולות לאומיות ודן בספריו בשלל שאלות הנובעות מהקונפליקט היהודי- ערבי. הדבר בא לידי ביטוי הן בספרו "תש"ח" שיצא לאחרונה (ראו ביקורת באתר זה במדור "פרוזה") והפך לרב מכר בישראל והן בספרו "ערבי טוב". כזכור, "תש"ח" דן בעיצוב ההיסטורי של הזיכרון והתרבות הישראלית על שלל הנרטיבים ההיסטוריים בין ה"נכבה" ל"עצמאות" וגיבורו של הסיפור מתייסר נפשית ומוסרית בין הזוועות שלנו (ושלו) לבין הזוועות שלהם. בספרו "ערבי טוב", קניוק עוסק בפיצול התרבותי של הזהות של הגיבור כאשר הוא מנכיח את הקונפליקט התודעתי של הגיבור. נוצרת בגיבור שניות של זהות כתוצאה מהקשרים חברתיים רחבים שהוא כגיבור, בהכרח, לא שלט בהם בהיסטוריה הממשית והמתהווה שלו.

קניוק פרסם את ספרו בשנת 1984 תחת שם העט "יוסף שרארה". יוסף שרארה הוא גם יוסף רוזנצוויג. מחד, יש לנו זהות ערבית של יוסף שביתו בעכו ואביו עזורי, ערבי, שחקר במשך שנים את הסכסוך היהודי-ערבי, דודיו גורשו ב- 1948 ומתגוררים בגדה המערבית, בירדן ובבירות. דודו של אביו היה בעל אדמות עשיר וסייע לתורכים. אהובתו ליילה היא שחקנית ערבייה, פעילה פוליטית. מאידך, יוסף רוזנצוויג, הוא ישראלי שאוהב את מולדתו. ביתו בתל אביב. סבו וסבתו עלו מגרמניה לפלשתינה לפני מלחמת העולם השנייה. אמו היהודייה חווה היא גיבורת מלחמת השחרור. אהובתו מהתיכון, דינה, היא משוררת, בת להורים ניצולי שואה. הגיבור, אם כן, חי חיי ניכור ושניות תרבותית דיכוטומית קשה המתפרקת בכל רגע ורגע נתון בחייו כאשר הוא נמצא בחברה שבעורקיה זורם דם הסכסוך היהודי-ערבי. זהו לא רק פיצול של זהות לאומית אלא פיצול תודעתי. במילים אחרות, בכל רגע חברתי-תרבותי מתהווה הגיבור בספר צריך להתמודד עם הדיכוטומיה של הזהויות הלאומיות המתנגשות שלו דבר המוביל אותו לפיצול נפשי ותודעתי חריף הנע כל העת בין המדכא למדוכא, בין החזק לחלש, בין הכובש לנכבש. דיכוטומיה ארורה זו לא מרפה ממנו ולא מאפשרת לו חיים "נורמאליים", משום שהוא לא שייך לשום מקום ושום מקום לא שייך לו . התוצאה היא שהוא חייב לצאת לגלות בפריז אך נפשו ותודעתו נשארו בארץ. יתרה מכך, הדיכוטומיה הזו בנפשו ובתודעתו גורמת לו לניכור עצמי ולשנאה עצמית יוקדת שלא מאפשרת רפלקסיה והזדהות של זהות אמיתית, כך שהגיבור מתוודה כי "כשכולם חשבו ששמי יוסף רוזנצוויג (וזה לא היה שמי בתעודת הזהות) כן חשבתי על מלחמות צודקות וההזדהות שלי הייתה מלאה, כל כך מלאה עד ששנאתי את עצמי". הפיצול התודעתי שלו חריף אף יותר מהפיצול התודעתי של הערבי הספרותי "הרגיל" המדוכא בישראל (שרוצה להיות ולהזדהות עם המדכא כי זה הכניס בו את מערכת הערכים, האמונות והתרבות שלו למשל גיבוריו בספריו של סייד קשוע), הפיצול כאן של הגיבור הוא מכופל ומוכפל, זאת בגלל העובדה שהוא חי חיי זהות כפולה בכל רגע נתון לא כערגה לתוצר הדיאלקטיקה של יחסי המדכא- מדוכא אלא כזהות חייה, לא מדומיינת, אמיתית, של יחסים אלו. יוצא, אפוא, שלאורך כל הספר עולה השאלה הכול כך אינהרנטית לסיפור- האם תרבות היא זהות אתנית הוא רק מרכיב יחידני בתוך זהות אתנית. האם העובדה שאדם נטמע או לחלופין חש מפוצל בתוך תרבות אחת או יותר יכול לטעון לזהות אתנית של אותה תרבות או שמא זהות אתנית היא דבר הנכפה עליך על ידי החברה שלתוכה נולדת והסובבים אותך כך שאין לך יכולת אמיתית לבחור את זהותך ואף לשנותה. לנצח תהיה מי שאתה נועדת להיות גם אם אימצת סממנים פנימיים וחיצוניים של זהות אחרת. הוא אומר לדינה: "תראי דם או לא דם, נולדתי או הייתי הרבה קודם שהובאתי אל העולם". זהות היא זהות והיא דטרמיניסטית. היא עריצית ושרירותית, ולפיכך אי אפשר לשפוט אותה מבחינה מוסרית. הדבר היחיד שנותר לך הוא לאמץ את התרבות שזה מרכיב של הזהות כמו שהגיבור מספר על אביו, שבאופן ליניארי עובר גם הוא פיצול תודעתי בגולה (וכאן ישנו רמז עבה בהשוואה בין הזוועות של היהודים בפלשתינה לגרמנים בגרמניה באופן שניתן לפרש כי אושוויץ וה"נכבה" מתערבבים מתודית ומוסרית מבחינה היסטורית): "הוא סרב להעניק לילדיו זהות אחרת זולת זאת שהייתה קבוע ונוחה סביבו".

נשאלת השאלה מדוע לפרסם את הספר שוב ב-2010? מעבר לשיקול המסחרי שלא מענייני, ישנה חשיבות אדירה למסר של הספר בדבר קורבנות הזהות האתנו-תרבותית הלא בחירה בידי האדם במיוחד לאור מגמות סופר-לאומניות וגזענות פושעת כלפי תרבויות אתניות, מגמות ההולכות ופושות בכל איבר ואיבר בחברה הישראלית כפי שבא לידי ביטוי החל ממכתב הרבנים ובמכתב הרבניות, חוק האזרחות וכלה בתופעה המכוערת של שנאת הזרים והגרים. לגבי דידי, הספר יכול לשמש תמרור אזהרה גדול לכך מה יכול לקרות לאדם ששופט את הזהות האתנו-תרבותית של האחרים ויכול לשמש תזכורת שאל לנו לחטוא בשנאת הזר והאחר השונה מהזהות האתנו-תרבותית שלנו, משום שבגלגלי ההיסטוריה הכול יכול להשתנות וכבר עמדנו אנו במצבים שהיינו שייכים לזהות האתנו-תרבותית הנחותה והמאוסה שהביאה כידוע לכול לזוועות הגדולות ביותר שהתרחשו בהיסטוריה של המין האנושי.

"ערבי טוב", מאת יורם קניוק (מהדורה חדשה ומעודכנת לספר שראה אור לראשונה בשנת 1984). בהוצאת ידיעות ספרים. עורכת: רנה ורבין, 223 עמודים.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*