(צילום מאת תומר נויברג)

עולם האקדמיה המודרני השתנה לבלי הכר מאז הציע תומס הקסלי לזנוח את לימודי המקצועות ההומאניים ולהתמקד במדע. הרפואה נשענת על הנחות יסוד מתחומי ידע מדעיים אבל אל לנו לשכוח שהיא מתבססת על מפגש בין אדם לאדם, בין הרופא לחולה. התמקדות במדע, גורמת כיום לתחושה, שהרופא שבוי במודלים ביו־רפואיים, שהם לא פעם מודלים של הפרדה וניתוק: הטכנולוגיה החדשה מפרידה בין הרופא לחולה והרופא עצמו רואה לפעמים את אברי הגוף שבטיפולו כאילו הם נפרדים מהגוף השלם. זאת ועוד, מחקרים מדברים על שחיקה ותסכול מתמשך של רופאים כתוצאה ממרוץ אחרי ידע: התחרות בעולם האקדמי, כתיבת מאמרים מקצועיים, שלכשעצמם ממעטים לעסוק ברגשות ובחוויות אישיות, ותפקידים ביורוקרטים שנוספו על עבודת הרופא מעצימים את תחושתו שלעתים הינו שבוי בעולם מנוכר. בנוסף, הרופא לעתיד מפתח אמנם מיומנות ספציפית בתחומו אך עבודתו התובענית מונעת ממנו מלהיפתח לעולמות אחרים לעתים עד כדי צרות אופקים. דווקא בעידן הקדמה והטכנולוגיה הולך הרופא ומתרחק מהחולה.

על חשיבות הדיאלוג האנושי מדבר מרטין בובר בספרו “אני־אתה”. הגותו מיוסדת על ההנחה שבני האדם עשויים ליצור את עצמם בכל רגע ורגע באמצעות דיאלוג משותף ש”האדם נעשה אני באתה”. הווה אומר: אין לאדם “אני” ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו “אתה.

שואל מרטין בובר: ” כלום יכול הרופא העסוק מאוד בעבודת יומו לכנס באמת את הכוח הדרוש להגשמתו הדיאלוג הזה לגבי כל חולה וחולה? כלום אין החולה נהפך בעל כורחו מאתה למקרה עלום שם- ל”לז”? על הרופא אמר ויקטור פון וייצזקר: “אין הרופא רופא אלא כשהוא עצמו חולה בחולה. אולם שעה שמתרבים המקרים פוקע כוח הזיקה, במקום הזיקה בא היחס הניטראלי, המטופל נעשה למקרה אחד מיני רבים, לאובייקט”.

אם נחשוב על כך, דווקא בעולם העתיק, בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס כמו גם בימי הביניים בימיהם של איבן סינא והרמב”ם היה הרופא איש אשכולות שעסק בתחומי המדע השונים ובה בעת בכתיבה ובפילוסופיה . בעולם מתגברת כיום הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה במונחים של “היות אדם”. אחד התהליכים הבסיסיים ביותר במהלך הזה הוא פיתוח הדיאלוג רופא- חולה באמצעות לימוד מדעי הרוח בבתי הספר לרפואה, תהליך שהוא מתקדם מאוד בארה”ב שם נלמד תחום ה- medical humanities ( הומנות ורפואה) כחלק מתכנית הלימודים.

אני עצמי בוגרת ביה”ס לרפואה על שם סאקלר ורופאה בהכשרתי. בזמני החינוך בבית הספר לרפואה התבסס על מקצועות הרפואה והמדע בלבד והחינוך ההומניסטי נעדר כליל מתכנית הלימודים . עם השנים התקרבתי למדעי הרוח והפכתי סופרת – עובדה שפתחה בעולמי צוהר אל עולם היצירה רחב האופקים ופיתחה בי את הכושר להתבונן באדם מפרספקטיבה רחבה ושלמה יותר. דווקא בעזרת היחשפותי לטקסטים ספרותיים למדתי להבין ולהתעמק ברגשות ובתחושות אנושיים ולהיות ערה לכאבו של אדם ולסבלותיו . הגעתי למסקנה שחינוכו של רופא העתיד צריך להתבסס על איזון בין כישוריו המדעיים והטכנולוגיים לבין אלה ההומאניסטים, בין קהות הרגש לעודף רגישות, בין העיסוק במקצוע טכני יבש לבין פיתוח יצירתיות ומקוריות, בין צרות אופקים להשכלה רחבה.

התנסותי ברפואה ובספרות הביאה אותי לרעיון ליצור שילוב מעניין של שני התחומים כדי להעשיר את חינוכם של הסטודנטים לרפואה כך שבוגר בית הספר לרפואה יהיה לא רק רופא אלא גם אדם. וכך נולדה במוחי תכנית לימודית-ייחודית – קורס ספרות ורפואה, שבמסגרתו אני חושפת את הסטודנטים לטקסטים ספרותיים כגון אלה שעיקרם דו-שיח אנושי: סיפורת המעודדת דיאלוג עם קוראים רבים וסיפורים על רופאים ועל מחלות, שירה החשופה לפרשנויות שונות. לימוד מעין זה נועד לשכלל לדעתי את יכולתם של הסטודנטים לרפואה להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם עדיין לא נתקלו במציאות.

אני סבורה שתיאור ספרותי חי של מחלה והרגשת החולה יקבֵּע בזיכרונו של הסטודנט לרפואה את סימניה השכיחים ואת התנהגותה ויעצים את התיאור היבש של התסמינים ומהלך המחלה שהוא נתקל בהם בספרי הלימוד. במחקרים שבדקו את יעילותם של קורסים לספרות ורפואה בחו”ל נמצא, שהם הגבירו את רגישותם של הרופאים המתלמדים לחוויותיו של החולה, ושיפרו את יכולתם התמודד עם בעיות אתיות ואת יכולתם הקלינית מעבר לשיפור בתפישת הרופא את מקצועו והגברת יכולתו ליהנות מעבודתו השוחקת.חשיפה זו מאפשרת לדעתי לפרחי הרפואה בנוסף גם לבחון את חייהם האישיים באור חדש ומתוך פרספקטיבה מעניינת .

חשוב היה לי לבסס את התכנית לא רק על הרצאות פרונטאליות אלא על רב שיח שיתנהל באמצעות מפגש בין הסטודנטים לרפואה לסופרים ולמשוררים שכותבים על רפואה כדי שבאמצעותו הם יבינו כיצד מתייחסים לעולם הרפואה אלה שמעברו השני של המתרס.

העיסוק האקטיבי בטקסטים יצירתיים, ההתמודדות עם הגלוי והסמוי שבהם, החשיפה לרעיונותיהם ולאופן חשיבתם של הוגי דעות וממיטב סופרי העולם ואף של סופרים ישראלים, ההיכרות הישירה עימם וכן עידוד הרופאים ליצור ולכתוב בעצמם יפתחו עבורם אפשרות להתפתח ולהשכיל ומאידך יהוו עבורם מעין אתנחתא להרהור ולתהייה, לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה ועם הדרמה המתחוללת בנפשם אם במודע או שלא במודע עקב המפגש הצפוי והלא פשוט של רופא חולה.

תכנית קורס ספרות ורפואה ושילובה בתכנית הלימודים בבית הספר לרפואה נולדו בשיתוף פעולה עם פרופ’ יוסף מקורי , דיקן בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב . פרופ’ מקורי, שנודע כמטביע את חותמו על מצויינותו של הרופא העתידי , תומך זה שנים בהרחבת חינוכם של הסטודנטים לרפואה והפנייתם גם לאפיקים הומניסטים ואכן קורס ספרות ורפואה מצא את מקומו הטבעי במסגרת ההכשרה ההומניסטית שאותו הוא מנהיג זה שנים. לדבריו: “לימודי האנטומיה אינם מספיקים בכדי להכשיר את הרופא ההומניסט שהפקולטה רואה לנגד עיניה, ולכן פרחי הרפואה נדרשים לבחור בשלושה קורסים הומניים מתוך מגוון רחב”.

פרופ’ יוסף מקורי נענה לבקשתי לפתוח את קורס ספרות ורפואה גם לסטודנטים מפקולטות אחרות. גישתו זו עולה בקנה אחד עם גישתה של אוניברסיטת תל-אביב לחינוך פלורליסטי, אינטגרטיבי ואינטרדיסציפלינארי.

קורס ספרות ורפואה התקבל בהתלהבות על ידי הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב ולסטודנטים לרפואה היתוספו סטודנטים ממדעי הרוח והחברה, ממדעים מדויקים והנדסה ממדעי החיים ואומנויות. כולם מתכנסים באולם לולה שבפקולטה לרפואה ע”ש סאקלר באוניברסיטת תל-אביב ושומעים יחד את הרצאות קורס ספרות ורפואה. כך שהחינוך הפלורליסטי איננו רק סיסמה אלא מתבצע הלכה למעשה.

השיעורים מורכבים כאמור לא רק מהרצאות פרונטאליות אלא משילובן בפאנלים רב משתתפים. הרצאותיהם של סופרים נודעים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע, חיים באר ואלי עמיר משולבות בהרצאותיהם של חוקרי ספרות כגון פרופ’ חמוטל בר יוסף, פרופ’ אפרים חזן, פרופ’ חנה יעוז-קסט, פרופ’ מנחם פרי ופרופ’ נורית גוברין, של משוררים בכירים כגון: איתמר יעוז-קסט ומשוררים צעירים, בהרצאתו של הפילוסוף יוסף אגסי ואלה משולבים בפאנלים מעורבים. רופאים בכירים מגיבים על הנושאים המובאים מפי אנשי הספרות ומספרים לסטודנטים על המציאות הרפואית לעומת זאת הספרותית. שיעור מעניין במיוחד היה למשל: השיגעון בעידן התבונה – פאנל שנושאו המרכזי היה יחסי מטפל- מטופל בספרות לעומת המציאות שבו השתתף הסופר ניר ברעם, השחקן עופר שלחין שקרא סיפור שכתבתי: “תעודת הצטיינות” מתוך ספרי: “דיונות הזהב והכסף” ושעסק באונס של מטופלת על ידי אח בבי”ח פסיכיאטרי בזלצבורג ואנוכי וכולנו התעמתנו עם הפסיכיאטר פרופ’ משה קוטלר- מנהל ביה”ח הפסיכיאטרי באר יעקוב ונס ציונה שסיפר כיצד מתהווה יחסי מטפל-מטופל במציאות בביה”ח הפסיכיאטרי ומהי נקודת מבטו בהסתמך על ניסיונו רב השנים בנושא. השתתפות הסטודנטים בדיון הייתה ערה ביותר כפי שאפשר לראות בהרצאה המצולמת שהיא אחת בסדרת ההרצאות המצולמות הללו באתר אוניברסיטת תל- אביב וביו-טיוב של אוניברסיטת תל-אביב: http://www.youtube.com/user/TAUVOD?feature=mhum#p/c/F1CE0E794B87F101

פאנל נוסף ומעניין הוא רב שיח של שלושה משוררים צעירים ומחוננים: אלחנן ניר, אלמוג בהר ודניאל עוז שהקריאו משיריהם והסבירו כיצד הם רואים את עולם הרפואה מנקודת מבטם הכה שונה.

לצד לימוד על אודות בולגקוב, צ’כוב וקפקא, הרמב”ם ויהודה הלוי, פרויד ו”האני הפרוידיאני” בספרות ובפסיכיאטריה, הרופא כאלוהים והרופא היהודי בשואה תיערך הרצאת הסיום על השירה המרפאת שתהייה מאוד לא שגרתית כאשר פרופ’ ניסים קלדרון ידבר על שירתם של אלתרמן וזך והזמר והסופר ערן צור ינגן וישיר.

ד”ר לימור שרייבמן -שריר היא רופאה וסופרת. עד כה פרסמה שישה ספרים: “הבית על האגם” בהוצאת “ידיעות אחרונות”, “אלוהים ואלווירה”, “פירות בר אדומים”, “דיונות הזהב והכסף”, “ביבר הדמיונות”, “סודות מרקש”- בהוצאת “כרמל ירושלים”. כמו כן,  מכהנת כחברת המועצה הישראלית לתרבות ואומנות ומרכזת קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה ע”ש סאקלר באוניברסיטת תל-אביב.

תגובה אחת

  1. שלום לימור, שמעתי ראיון קצר עמך ברדיו ומאוד התלהבתי על הדרך שבחרת בגישה הטיפולית והכנסת קורס מעין זה לתוכנית לימודים זה דבר מכונן. אני מנהלת מחלקת תיעוד רפואי ומבינה כמה הנפש והגוף כרוכים זה בזה, חוק זכויות החולה הכניס את הגישה של טיפול בגובה העיניים, אך לטעמי יש להכניס אלמנט נוסף ללימודים האקדמאים. אם יש לך עניין לשמוע כתבי לי במייל חוזר. שבת שלום

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע + עשרים =