כיצד כותבים הגיוגרפיה? "אל מקום שהרוח הולך" מאת חיים באר / ד"ר חיים וייס (חלק א')

על שני הרומנים האחרונים של חיים באר: "לפני המקום" "אל מקום שהרוח הולך" ניתן לומר כי "ביוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה". בשניהם מציע חיים באר לקורא לצאת עמו למסע כאשר התנועה במרחב הגיאוגרפי מאפשרת את המסע האמיתי והוא המסע אותו עורכים הגיבורים בעקבות זהותם.

המילה המשותפת בשתי כותרות הספרים היא "מקום". המקום הוא גם תיאור של אתר גיאוגרפי כלשהו ותהא זו ברלין או טיבט אך בה בעת זהו גם תיאור לא פיזי לחלוטין של האל שאין לו גוף ואין לו דמות גוף ולכן הוא נמצא בו בזמן בכל מקום ובשום מקום. ברומן "לפני המקום" חותם רפופורט, סוחר הספרים הטראגי והנוגע ללב את צוואתו במילים הבאות: "אל אלוהים שב הרוח". כותרת הרומן החדש של חיים באר חוזרת כמעט מילה במילה על דבריו האחרונים של רפופורט אלא שאת המילה "אלוהים" מחליפה המילה "מקום". התשובה לשאלה הלא פתורה הטמונה בכותרת הספר שלפנינו "מהו המקום אליו הרוח הולך" נמצאת אולי ברומן הקודם. הרוח כמאמרו של קהלת הולך אל דרום וסובב אל צפון, לגרמניה ולטיבט אך לבסוף המקום האמיתי  הוא האל עצמו ולפיכך המסע הפיזי הוא רק תפאורה או מרחב בו מתאפשר המסע התאולוגי האמיתי של הגיבור אל עצמו וכתוצאה מכך אל אלוהיו.  

לדעתי אחת השאלות המענינות בהן עוסק הרומן שלפנינו היא כיצד כותבים הגיוגרפיה ומה היחס בין ההגיוגרפיות הללו ומציאות חייה של דמות הקדוש המתוארת. אני חושב שהמחבר מבקש לחשוף את התרמית וההונאה הקיימות בספרות הקדושים החסידית ובייחוד זו של החסידות המודרנית ולהמירה במודל ביוגרפי חלופי. אינני סבור כמבקרים אחדים שבמרכז הרומן עומד המתח בין המודל הספרותי החסידי-יראי ובין יצירות ספרותיות משכילות כדוגמת כתביו של יוסף פרל שמטרתם היא לשים ללעג וקלס את הסיפור החסידי ואת דמות הקדוש העולה ממנו. על אף שאין ספק שחיים באר מכיר היטב את הספרות המשכילית על החסידות ועושה שימוש בכתביהם הרי שאני לא מצאתי ברומן נסיון של ממש להגחיך או ללעוג לדמות הרב העומדת במרכז הרומן. ברומן קיימת הפרדה ברורה בין מבט ביקורתי וציני לעתים על החצר החסידית על שלל הדמויות האקצנטריות המאכלסות אותה ובין יחסו הרציני, לאורך כל הרומן, לגיבור ולתהליך אותו הוא עובר. לפיכך, על מנת להבין טוב יותר את מורכבות דמותו של גיבור הרומן אני חושב שכדאי לנסות ולבחון את הדיאלוג אותו מנהל הספר שלפנינו עם מודל ספרותי קדום יותר והוא סיפורי מעשי חכמים המופיעים בספרות חז"ל. אל מול האידיאל החסידי-רומנטי של אדמו"ר או צדיק מושלם, שכל מעשה ומעשה שלו בין אם הוא מובן ובין אם לאו משמש הוכחה לעליונותו הרוחנית והמוסרית מתארים חז"ל את גיבוריהם כאנשים לא מושלמים ופגומים שאינם מוגנים מפני חטאים וחולשות. העוצמה המוסרית של גיבורי סיפורי מעשי חכמים שבתלמודים ובמדרשים נובעת במקרים רבים דווקא מתוך אותה חולשה ומתוך אותה פגימות. אני חושב שברומן שלפנינו חיים באר מנסה להעמיד גיבור שעוצמתו האמיתית באה לידי ביטוי דווקא כאשר הוא מוותר על הילת הקדושים החסידית האופפת אותו ומוכן להכיר בחולשותיו.    

הגיבור של הרומן, הקדוש מאוסטילה, הצנתרא דדהבא, הצנתר האלוהי, ר' יעקב יצחק הלוי הורוביץ הוא למעשה שיא הייחוס אליו יכול להגיע רב חסידי. הוא נצר לשתי שושלות חסידיות מפוארות: מצד אמו הוא מיוחס לר' יעקב יצחק ה"יהודי הקדוש" מפשיסחה ומצד אביו הוא נצר לר' יעקב יצחק ה"חוזה מלובלין" ומשפחת הורוביץ אליה הוא מיוחס, מצד אביו, עוצמתה חורגת הרבה מעבר לעולם החסידי וסניפיה וסניפי סניפיה פרוסים על פני כל יהדות אירופה החסידית והמתנגדית כאחד. זוהי אולי אחת המשפחות המיוחסות והאריסטוקרטיות ביותר ביהדות אירופה שלמעמדה הקאנוני יש ביטויים ספרותיים רבים כגון בסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" לשי עגנון בו אחד משני הגיבורים, שלמה הלוי הורוויץ, הוא נצר בדוי למחצה של אותה משפחה.  

גיבור הסיפור שלפנינו הוא לכאורה הרב החסידי המושלם, הכלאה בין שתי שושלות חסידיות כה מפוארות אמורה להניב את הקדוש החסידי האידאלי. אלא שכבר בראשיתו של הרומן מתברר כי הייחוס הזה הוא לא רק מעלה אלא תחילתו של משבר זהות שילך ויעמיק עם התפתחות הרומן. שתי השושלות הללו הן שושלות יריבות ודמותו של הגיבור נקרעת בין שני אבותיו וכפי שאומר המספר: "מאז [מלידתו] נעו חייו של גיבור סיפורנו כמטוטלת בין שני אבותיו הקדמונים, עתים נפשו נוטה לצדו של האחד ועתים לצדו של האחר" (עמ' 20).      

שבר זה הולך ומחריף כאשר עם התפתחות הרומן מתגלה, מכיוונים שונים, כי הביוגרפיה הרשמית של הקדוש מאוסטילה, ההגיוגראפיה שלו הנכתבת עוד בחייו ומשווקת לעולם על ידי אנשי חצרו היא מערכת מסועפת של שקרים, הטעיות והולכות שולל. הכוח המרכזי שלו כמי שיכול לחזות את עתידם של הבאים לשאול בעצתו מתגלה כתעלול שיווקי ציני ואכזרי מבית היוצר של המשב"ק הלא הוא המשמש בקודש, ראש לשכתו חסר המעצורים, ר' חנוך העניך ראדושיץ: 

"עתה לא נותר לו אלא לדאוג לכך שהצדיק אכן יעמוד במשימה: יקרא מחשבות ויראה למרחוק ויאבחן חוליי גוף ומדווי נפש, וירבה את אותותיו ואת מופתיו עד שתינשא תהילתם בפי כל … שינס ראדושיץ מותניו ובכמה אמצעים מתוחכמים נערך להוציא אל הפועל את המשימה: התקין בחדר ההמתנה מכשירי האזנה סמויים שבאמצעותם הקשיבו אנשיו לשיחות היושבים שם ואת המידע הכניסו פנימה אל "לשכת הגזית" שקיבל בה האדמור את פני דורשיו" (עמ' 24). 

מעבר לתרמית ספציפית זו הרי שכל חייו של הגיבור הם מערכת מסועפת של שקרים, הטעיות ורמיות. החצר החסידית בה מתנהלים חייו היא מעין קרנבל בלתי פוסק של תככים ומזימות בין כל בעלי התפקידים והפונקציונרים הגודשים אותה. יחסיו עם אשתו הם איומים והרבנית מתוארת כמעין אשת קיסר רומאית מפונקת ומניפולטיבית המקדישה את מיטב זמנה ומרצה להגברת והעמקת תככי החצר. בניו גם הם מתוארים, כלא יוצלחים גמורים, כילדים מפונקים ולא חכמים שאביהם בז להם בגלוי ואינו מגלה עניין אמיתי בחינוכם והכשרתם.

למרבה הפרדוקס ככל שהשקר וההונאה גדלים כך עולה ופורחת עוצמתו הכלכלית, החברתית והפוליטית של הגיבור ובעקבותיו עוצמתה של החצר אותה הוא מייצג. השקר מתגלה ככוח המרכזי בבניתו של גיבור הסיפור. אלא שהמחיר אותו נדרש הגיבור לשלם על מנת לתחזק את הביוגרפיה הבדויה שלו אותה יצרו עבורו אשתו, משמשיו ויועציו הוא עצום. הוא למעשה פסיבי לחלוטין וכמו בובה על חוט משחק תפקיד שהוכתב לו מראש מתוקף ייחוסו ומעמדו כאדמו"ר. כתוצאה מכך נוצר מעין פיצול באישיותו של הגיבור. כלפי חוץ הוא מממש את ציפיות הסביבה ממנו וממלא את כל תפקדיו אך בה בעת הוא בורא לעצמו מרחב פרטי ואישי הנע סביב אפשרות קיומם של עולמות אלטרנטיביים. מושגים כגון "אחרית הימים", "גן העדן", "גיהנם", "העולם הבא" ו"לעתיד לבוא" הפכו לייצוג של מקומות או זמנים בהם אדם יכול לחיות ללא מגבלות וחוקים או כלשונו של המספר: "עולם שבו יוכל לדהור ללא מעצור במרחבים הפתוחים למלוא רוחב העין ולעשות ככל שיורנו ליבו". שיאו של אותו תהליך התכנסות פנימה הוא בסדרת חלומות בהם פוקד אותו אביו המיתולוגי, היהודי הקדוש שהתגלגל בדמותו של יאק טיבטי:

בפעם הראשונה דיבר היק אל הצדיק בלילה שבין שני ימי ראש השנה תשס"ח. האוסטילאי שכאמור לא ידע יק מהו דימה כי ראה בחלומו שור ענקי אחוז בקרניו בסבך. הדבר היה על צלעו של הר, סמוך לעיקול של דרך, טלאי שלג שעוד לא נמס נחו על הטרשים והעמק שלרגליהם רבץ תחת כסת של ערפילים…השור היה לבן כולו חוץ משניים שלושה רישומים שחורים שעל מצחו, כעין משיחות חטף של סופר סת"ם שנשתייר קמעא דיו בקולמוסו והעבירו עליו, משיחות שפגמו בתום מראהו. … והשור ניתש מחורש זה ונסתבך בחורש אחר, ניתש מחורש זה ונסתבך בחורש אחר עד שנאחזו שתי קרניו בין האילנות ופשט ידו ואחז בטליתו של החולם וקרא בשמו "יעקב יצחק'ל, יעקב יצחק'ל" וגניחותיו ויבבותיו של השור מחרידות את הדממה כתקיעות השופר ותרועותיו (עמ' 56)

 

החלום הזה, המראה את עצמו לפני הגיבור בהזדמנויות שונות הופך לכוח המניע המרכזי של העלילה. בעקבות החלום הגיבור מבין כי אין הוא יכול להמשיך ולהתקיים בתוך אותה מערכת שקרית ומסואבת בה הוא חי וכי עליו לצאת למסע שעיקרו הוא שחרור מעולה של המסגרת החסידית אותה הוא מנהיג ויצירת הלימה בין עולמו הפנימי והחיצוני. כלומר דווקא על מנת לשמר את זהותו כקדוש עליו לוותר על המודל המוכר בעולם החסידי לאורו הוא חי עד כה ולייצר לעצמו מודל חלופי. המודל אותו הוא בונה מבוסס על עבודת האל דרך החטא כאשר יש לדייק בעניין זה: הגיבור אינו מבקש להמיר את תשוקתו לחטא, את יצר הרע שלו, לכוח חיובי בעזרתו ניתן לעבוד את האל שזהו מודל אותו ניתן למצוא בסיפורים חסידיים קלאסיים רבים אלא להפך, הוא מבין כי על מנת לעבוד את האל יש לצאת אל מחוץ למחנה ולחטוא.    

כאשר הגמרא מתארת את דמותו של אלישע בן אבויה המכונה גם "אחר" היא מתארת פרוטוטייפ של תלמיד חכם אינדוודואליסט וחוטא. כוחו המיוחד של אלישע בן אבויה נובע מיכולתו לייצר דימוי חדש של תלמיד חכם, דימוי של מי שלומד תורה ובו בזמן חוטא על מנת לחטוא משום שזה מה שהוא נדרש כאדם לעשות. הגמרא מספרת כי אלישע בן אבויה למד עם תלמידו ר' מאיר בשבת כאשר הוא רוכב על סוסו והיא אף מייחסת לו את המשפט המופלא אותו הוא אומר לתלמידו: "שערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת", כלומר בעזרת סוסו מדד אלישע את המרחק אותו מותר ללכת בשבת שממנו ואילך ההולך מחלל את השבת. לא רק שאלישע אינו מסתיר את חטאיו או מתבייש בהם הוא משתמש בחטא על מנת להציל את ר' מאיר תלמידו מן החטא ולאפשר לו לעבוד את האל.

נראה כי השלב השני בחייו של גיבור הרומן שלנו, השלב בו הוא מתנתק מקהל מאמיניו ויוצא בעקבות חלומו להריה ומקדשיה של טיבט הופכים אותו במידה מסויימת למעין אלישע בן אבויה חסידי. הקדוש מאוסטילה מבין שעל מנת לשמר את זהותו עליו לעבוד את האל בדרכו שלו בדרך בה הוא הגה בסתר במשך שנים, מאז היותו נער, והיא עבודת האל דרך החטא כאשר שני חטאים עומדים במרכז: יחסי מין אסורים ומשיכה לעבודה זרה ששניהם, אגב, מרכזיים מאוד בעולם השבתאי ונובעים מהביטוי החז"לי "מצווה הבאה בעברה". צריך לומר כי את שני המעשים הרדיקלאיים האלה, המפרקים וחותרים תחת אושיות חייו הקודמים כאדמו"ר, מבצע הגיבור ללא כל היסוס. הוא נע בעולם החדש אותו הוא בנה לעצמו בטיבט בבטחון רב כמי שמהלך במרחב המוכר לו מזה שנים ופועל כמי שנענע לקול פנימי עמוק המכוון אותו ואת מעשיו.  

מערכת יחסיו החמה, האוהבת והיצרית עם סלנה, חוקרת היאקים הצעירה, מתרחשת ברומן בטבעיות גמורה. למעשה האופן החלק בו משתלבת סלנה בחייו של הגיבור נראית בקריאה ראשונה ככמעט לא אמינה. כיצד איש שחי את כל חייו בפרישות כמעט מוחלטת, שאין לו, מזה שנים, כל אינטימיות עם אשתו ובודאי שלא עם נשים אחרות מפתח במהירות כה רבה ובטבעיות כה גדולה מערכת יחסים בריאה ופתוחה עם אישה שבאה מעולם כה שונה משלו, שערכיה, לבושה, התנהגותה ובעיקר מיניותה החופשית והטבעית עומדים בניגוד גמור לאורח חייו עד כה. בעיני הסיבה לכך היא שהרומן הזה בין האדמו"ר וסלנה הוא תוצאה הכרחית ומתבקשת לתהליך השינוי אותו עובר הגיבור. במשך שנים הוא הכשיר את עצמו, במסתרי חדריו ולשכותיו, לרגע בו זהותו האמיתית תפרוץ ומשום כך כאשר הדבר מתרחש בפועל הרי שהדבר טבעי לו לחלוטין. מסיבה זו הגיבור אינו רואה כל צורך להסתיר את הרומן מדנציגר, אותו חסיד מליונר, להוט וקנאי, המממן את המסע ונוטל בו חלק ואקרא חלק מהדו-שיח המתקיים ביניהם סביב עניין זה:

"רבנו הקדוש" פתח דנציגר ואמר, אך לא השלים את דבריו.

"כן שמחהל'ה אהובי מה בפיך?"

"רבנו, אני חייב לקיים בכם מצוות תוכחה," אזר סוף סוף דנציגר אומץ ודבריו לא לעו בפיו.

"אדרבא, 'הוכח תוכיח' היא מצווה מדאורייתא. הרי לא תרצה לשאת על עמיתך חטא ובוודאי שלא עלי, אחיך ורעך משכבר?"

דנציגר עמד שחוח ושתק.

"דבר שמחהל'ה כי שומע עבדך"

"בלילה, כשיצאתי, שמעתי…"

"שמעת אותי ואת סלנה מספרים, רוצה לומר מתעלסים באהבים"

דנציגר הנהן.

"כן שמחהל'ה סלנה היתה אצלי"

"הייתכן רבנו?"          

"ולמה לא…" (עמ' 328)

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים , , , . קישור קבוע.

2 תגובות על כיצד כותבים הגיוגרפיה? "אל מקום שהרוח הולך" מאת חיים באר / ד"ר חיים וייס (חלק א')

  1. מאת ד"ר דוד אדלר:‏

    מאמר מעניין. ההשואה בין "לפני המקום" לבין "אל מקום שהרוח הולך" היא אכן במקומה. גם אני עמדתי עליה בהרחבה במאמרי: "ממקום למקום – ברלין ולהאסה לא היו מעולם קרובות יותר" ("גג" 23:49-55,2010). את התרשמותי הכוללת אציין לאחר קריאת החלק השני. תיקון הגהה: מצאתי "כמי שנענע" במקום "כמי שנענה"

  2. מאת ד"ר דוד אדלר:‏

    תיקון טכני: מראה המקום המדויק והסופי של מאמרי – "ממקום למקום: ברלין ולהאסה לא היו מעולם קרובות יותר", הנו "גג" 23:57-63, 2010 ולא כפי שרשמתי למעלה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*