החטא השני בו חוטא האדמו”ר הוא המשיכה לאיסור הטמון בעבודה זרה. ברמה הגלויה משיכה זו באה לידי ביטוי הן דרך דמותה של סלנה הקרויה על שמה של אלת הירח במיתולוגיה היוונית הן דרך נהייתו אחרי הפגאניות הבוטה שמציעה התרבות הטיבטית בה הוא מביט בהשתאות, שמחה וסקרנות עצומה הנטולה כמעט כל שיפוט. בניגוד לדנציגר המתבונן במקדשים ובנזירים מנקודת מבט מונותיאסטית מתנשאת ומנוכרת, הרי שהאדמו”ר רואה בהם ובאורח חייהם הפשוט והטבעי דוגמא ראויה לאופן בו קדוש באמת צריך לחיות את חייו.

מעבר לייצוגים ברורים אלה אני מעוניין להדגים את מורכבות משיכתו למרחב האסור של העבודה הזרה דרך פרט שולי ומקרי לכאורה ברומן והוא הכינוי אותו העניק האדמו”ר ללשכתו הסודית והפרטית אותה הוא מכנה “קן-ציפור”. מקור השם הוא במצוות שילוח הקן המופיעה בספר דברים פרק כ”ב: “כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים”. המקרא מצווה על האדם לשלח את האם מהקן בטרם יקח את הגוזלים וזאת ככל הנראה על מנת להקטין את יסוריה של האם. הטקסט המקראי הופך, בספרות המאוחרת, למרחב מטאפורי העוסק בשאלת תכונותיו המוסריות של האל וטיב יחסיו עם עמו. בספרות חז”ל הצווי המוסרי והתמים הזה הופך לייצוג של כפירה והרהור אחר מידותיו של האל ואביא לכך שתי דוגמאות. אלישע בן אבויה, שכאמור בו אני רואה מעין דמות צללים לאדמו”ר, מציין את מצוות שילוח הקן כאחת הסיבות להפיכתו לכופר. הגמרא מספרת כי אלישע ראה אדם המקיים את מצוות שילוח הקן ונהרג מיד לאחר מכן ומכך הסיק אלישע כי אין ממש בהבטחותיו של האל שהרי אדם זה היה ראוי, על פי הבטחת המקרא, לאריכות ימים. בעיניו של אלישע אי מימוש ההבטחה האלוהית היא הוכחה שהצדק האלוהי אינו קיים ולפיכך אין לקיים את מצוותיו. בנוסף לכך המשנה במסכת מגילה, מציגה רשימה של ביטויים מילוליים המהווים, ברמות שונות כפירה באל וסמכותו כאשר אחד מהם הוא: “האומר … על קן צפור יגיעו רחמיך … משתקין אותו”. בהכללה ומבלי להכנס לפרטי הדיון התלמודי בשאלת הסיבה לאיסור משונה זה הרי מקורו הוא ככל הנראה בחשש מפני יצירת הבחנה ברחמיו של האל – כלומר מדברים אלו משתמע כי האל חס על הציפור אך אין הוא חס על יצורים אחרים.    

לעומת ספרות חז”ל בה מתרחש מהפך מפתיע ההופך את מצוות שילוח הקן למרחב תיאולוגי המהרהר אחר מידותיו המוסריות של האל הרי שבזוהר לפרשת שמות למשל “קן הציפור” מתואר כמקום משכנו של המלך המשיח בו הוא שוכב רדום ומחכה למועד בו הוא יתבקש לרדת ולגאול את העם.

ייוצגים שונים אלה של “קן הציפור” מתארים את המרחב הפרטי הסודי של האדמו”ר, את קן הציפור שלו כמקום בו הוא מכשיר את עצמו להיות משיח וגואל אלא שמשיחיות זו תבוא לידי ביטוי דרך החטא, דרך המיניות האסורה והעבודה הזרה. האדמור מאוסטילה בונה את עצמו כקדוש שדבקותו באל מתממשת על ידי שבירת המודל הקלאסי והמרתו במודל של חטא.

 

מכיוון שחלק מהביקורת שנכתבה על הספר נתפסה לסופו אני רוצה להגיד, לסיום, דבר מה בעניין זה. מבחינה ספרותית, מותו של הגיבור הוא מוצַא מתבקש מאחר שחייו הגיעו למבוי סתום. מצד אחד אין הוא יכול לחזור לחיי השקר ולהנהיג את קהילתו ומצד שני אין הוא יכול לממש את הפנטזיה לעבור ולחיות עם סלנה משום שבפועל, בעולם “האמיתי”, הפער התרבותי ביניהם אינו ניתן לגישור. ואולם, הרומן אינו מסתיים בנקודת הזמן של המוות אלא ממשיך ומתאר מה התרחש לכל אחד מגיבורי הרומן לאחר מכן.  סיום הספר הוא פסימי ומבטא את הפיכחון של המחבר ביחס ליכולת האמיתית של האדמור לחתור תחת הביוגרפיה שלו עצמו, ותחת הביוגרפיה הקולקטיבית של הקהילה אותה הנהיג. מתברר כי לאחר מותו ועם גילוי פרטים שונים אודות המסע אותו ערך, לא רק שהגיבור אינו מוקע על ידי קהילתו אלא דמותו עוברת תהליך של האלהה וסיפור המסע החוטא אותו הוא עורך הופך בידי אשתו המניפולטיבית, בניו הלא יוצלחים ואנשי לשכתו הנכלוליים כלי להגדלת עוצמתה וכוחה של הקהילה שמשקריה הוא ניסה לברוח.

 

בערב שנערך לכבוד הספר שלפנינו לפני כחודש במשכנות שאננים בירושלים העלה חוקר החסידות דוד אסף את השאלה המעניינת האם במציאות החסידית של ימינו יתכן קיומו הממשי של רב חסידי כדוגמת האדמו”ר מאוסטילה. בדבריו שלל דוד אסף מכל וכל את האפשרות הזו וטען כי דמות מעין זו יכולה להתקיים אך ורק בדמיונו של המספר וכי בפועל העולם החסידי השמרני לא יאפשר צמיחה של דמות כזו. אני מעוניין להוסיף על כך ולומר כי מסופו של הסיפור עולה כי גם אם אפשרות מעין זו קיימת הרי שעוצמתה המצמיתה של הקהילה בה פועל האדמו”ר תבטל את היסוד החתרני, החוטא והחד פעמי העומד ביסוד מעשהו ותכפיף אותו לתוך המסגרת ההגיוגרפית שהיא היא המסגרת הממשית בה מתקיימת דמותו של הרב החסידי.

4 תגובות

  1. מאמר מעניין שפירוט מהלכי העלילה שבו, בעקר בתחילה, נועדו גם למי שלא קרא הספר. נקודות הפרשנות מעמיקות ומעניינות. ראו תגובתי לחלק הראשון של המאמר

  2. הייתי אומר שמאמרו המלומד של ד”ר חיים וייס מסביר היטב את פשט הכתוב.
    עכשיו, אחרי שהשכלנו והבנו את זאת, יש צורך, לדעתי, להעמיק מעבר לכך.
    הן חיים באר הוא לא רב חסידי מחד, ומאידך המודל ההגיוגרפי החסידי אינו זר לו.
    מה הוא מנסה להגיד עלינו, ועל עצמו ברומן הזה?
    לעתים אני חושב שאני מתחיל להבין, אבל אז שום חומק ממני הפשר.

  3. לי נראה שחיים באר רומז שאולי אין אחרי הכל הבדל גדול ודרמטי כל כך כל כך בין התרבות הבודהיסטית של טיבט ובין התרבות החרדית של בני ברק .
    לטובה ולרעה.

    • אלי,
      אני לא חושב שזה מה שהוא רומז, ובפרט לדעתי זה לא עולה מהמאמר לעיר של דר’ וייס (הייתי קורא לו חיים, אבל זה היה יוצר בלבול שלא לצורך…).
      כי לפי המאמר, ולעניות דעתי גם לפי הספר, טיבט מוצגת כמקום “טוב” ו”רוחני”, ואילו בני ברק מוצגת כמקום “שטוף תאוות בצע” ו”חסר ערכים מתחת לכסות המצוות”.
      אבל, אני חושב שחיים באר לא ניסה בעיקר לבקר את בני ברק, לעניות דעתי זו תהיה קריאה צרה מדי של הספר, שלא לצורך.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

18 − 6 =