“אני מתכוון לכתוב על תעלומת רצח שמתרחשת בתוכנית ריאליטי מצליחה”, אמר האיש שישב מולי, ובעיניו ברק שובב, “ואני רוצה שיצא לאור השנה”.

חשתי צביטה של אי נוחות. מקובל בקרב שוחרי הספרות וחוקריה להעדיף יצירות שבינן ובין האירוע עליו הן מבוססות מתקיים פער של זמנים. חוקרים שונים, וכמוהם לא מעט סופרים, מאמינים שתקופה כזאת (המכונה לעתים ‘תקופת הפיענוח’, או ‘תקופת העיכול’ או ‘תקופת ההבשלה’) הכרחית לנוכח הכשל הטבוע בנו בכל הנוגע ליצירת פרספקטיבה שתעמיד את המאורעות במקום הראוי להם בתוך מסכת חיינו.

אבל ברגע הבא, חשבתי: “בעצם, למה לא?” – מזה שנים שאני מלמד את המושג ‘מימזיס’, או בעברית ‘מבדה’, שהופיע לראשונה בכתבי אפלטון אך רוענן והוכנס לשיח הספרותי המודרני בידי אריך אוארבאך, פילוסוף, חוקר ספרות ופילולוג בן המאה העשרים. בספרו המכונן, הקרוי גם כן  ‘מימזיס’, הציע אוארבאך תפיסה אותה הוא מכנה בשם ‘פרספקטיבה היסטורית’. לטענתו, לכל תקופה אמצעים וטכניקות ספרותיות משלה, שמעניקות ביטוי ייחודי ל’תפיסת האדם’ הקיימת במהלכה. בפרספקטיבה של אמצעים וטכניקות אלו, גורס אוארבאך, יש לראות את פרק הזמן שעובר בתקופה נתונה בין האירוע לתגובה הספרותית.

אין צורך לציין שלא הייתה בתולדות האנושות תקופה כמו שלנו, בה הפרספקטיבה ההיסטורית כה ייחודית במובן זה שרצף התגובות על המציאות הוא כה מידי. בעולם שבו כל אירוע זוכה לנוכחות אינטרנטית מאסיבית סמוך להתחוללותו – אין עוד סיבה לפסול ספר המתעד את המציאות סמוך להתרחשותה, ואפילו משתלב בה כפי שעושה ספרו של יובל אברמוביץ’.

ואולם, נשאלת השאלה: בעולם שבו התגובה הספרותית למציאות כה מידית, מהו הגורם המפריד בין ספרות לעיתונות, ובין כתיבה ספרותית לדיווח עיתונאי? נראה שהתשובה לכך ברורה: בניגוד לעיתונאות שעיקרה דיווח, הספרות – עיקרה ניתוח, ובעוד העיתונאות שואלת ‘מה?’, הספרות שואלת ‘למה?’ ויורדת לרמת המניע של הנפשות הפועלות. גם לאחר שה’ניו ג’ורנאליזם’ הכה שורש בחיינו והכתבות המעמיקות-חקור הפכו לחוט השדרה של מוספי השבת – עדיין הבירור הספרותי מעמיק יותר, מחובר באופן מודע יותר לרוח הזמן וברוב המקרים – לא נעים להודות – גם אינטליגנטי יותר.

נאמן לתובנה זאת, הצהרתי באזניו של יובל שהקשר הכמעט-מידי בין המציאות לספרו המתוכנן לא יהיה הדבר שיכשיל את ספרו. לעומת זאת, יהיה עליו לעמוד בקני המידה המקובלים לרומן: האופן שבו ימחיש את מניעיהן של הדמויות המרכזיות וישכיל לצייר את התהליך שהן עוברות; הדרך שבה יבנה וישַמר את הדראמה, והמידה בה יעשה שימוש באמצעים ספרותיים כמו פיוט והומור.

יובל, אדם מהיר תפיסה ונבון, פעל בדיוק באופן זה, כשבנה את דמותה של העיתונאית שירה דננברג, גיבורת ספרו. כל צרה שפוקדת את שירה, וגם כל ישועה שהיא מוצאת – מכוונים באופן סמוי כדי לקדם את השנוי שהיא עוברת בסופו של הספר, במקביל לפענוח התעלומה. גם העלילה נבנתה תוך הקפדה על יצירת דראמה עזה ככל האפשר, אך לא זולה, במובן זה שההפתעות לא תהיינה שחוקות ושהמפנים יתבססו על תהליכים פסיכולוגיים שהדמויות עוברות, ולא יהיו שרירותיים או מקריים.

המוצר שהתקבל (ואינני חושש לקרוא לספר ‘מוצר’. בדור שבו החשיבה הרציונלית הקנטיאנית יושמה הלכה למעשה, וכל תהליך מחשבתי אמור להפיק דבר מה שיעבור תהליך שיווקי – אפשר לכנות כל ספר, ציור או יצירה מוסיקלית בשם ‘מוצר’), מייצג את מהות המציאות שבתוכה אנו חיים וגם את קצבה: הוא מהיר, עצבני אפילו, גדוש במפנים בלתי צפויים ובמשברים שחלקם, כמו בחיים, בלתי פתירים. הוא מייצג מגוון רחב של חומרי חיים: בדידות, קטנוניות, נקמנות, קדחתנות, נאמנות, תבונה ובוגדנות, אך אין בו אהבה רבה. גם זה אחד המאפיינים של חיינו, שאפשר להצר עליו אך לא להתווכח אתו.

מבקר מן הזן הישן עדיין עשוי לרטון באוזני קומץ סטודנטים ש’נא להתנהג בהתאם’ “אינו ספרות גדולה”. אך מהי ספרות גדולה? האם כתביהם של עמוס עוז, א.ב. יהושע או ס. יזהר הם ‘ספרות גדולה’? במה מתבטאת עדיפותם על פני ‘נא להתנהג בהתאם’? אם באיכותם הספרותית – הרי שזו נשחקת עם חלוף השנים ועם השתנות העולם. אם במספר הקוראים בהם נגעה, – רם אורן, כך נראה, נגע באמצעות מיליון הספרים שמכר באנשים רבים יותר. “צריך לחכות חמישים שנה, ואולי מאתיים חמישים שנה”, אומר גיבורו של הספר הנפלא ‘מפי הסוס’ מאת ג’ויס קארי, “ואז – אם מישהו יזכור את הספר, הוא ייחשב לספרות גדולה”. אם מישהו ימצא את ‘נא להתנהג בהתאם’ בעוד מאתיים וחמישים שנה – הוא יראה בכך עדות מפורטת לאופן בו אנו חיים כאן, לא פחות מאשר האופן בו אנו רואים היום את הולדת העת החדשה ב’דון קיכוטה’ של סרוונטס, שגם הוא נחשב בזמנו לספר בידורי גרידא.

“נא להתנהג בהתאם” מאת יובל אברמוביץ’ (2011), בהוצאת סלע. עורך: אמנון ז’קונט. 287 עמודים.  

עוד על הספר  באתר “נא להתנהג בהתאם”  בלינק : http://www.yuvalbooks.co.il/

35 תגובות

  1. לא ברור איזה שרץ בדיוק אתה מבקש להכשיר כאן.ונכון,א.ב. יהושע אינו ספרות גדולה,ורם אורן נוגע בעיקר בחשבון הבנק של עצמו,ודון קיחוטה אינו בידור,ועוד ניסיון להעניק קאנוניזאציה לאיזה סיפור מתח נחות אפילו שדאגת שיהא “כתוב היטב”על בסיס
    ההצלחות החד פעמיות של סטיג לרסון היה צפוי כמעט כמו הרצח ב”אח הגדול” ,היה או לא היה,היינו הך.
    לי נראה שאנו זקוקים למי שיעיף בבעיטה מעליו את האברמוביצים וכתבי היד שלהם,שיבהיר מחדש ש”דון קיחוטה” שמעולם לא התחיל כבידור,נכתב לא כמסמן העת החדשה,אלא בעיצומה של שקיעת העת הישנה,שאיפשרה להוציא את הראש מתוך ה”האח הגדול” של העידן ההוא, כי גם ה”אח הגדול” הוא ביטוי לרוח הזמן,השאלה היא מהי רוח הזמן ואיזו חזות יש לעדות מפורטת לאופן שבו אנו “חיים” את רוח הזמן מפי ה”אח הגדול”.ויש בעולמנו זה הרבה מאוד מהירי תפישה ונבונים, הם רק לא סופרים,ויובל היקר שלך אינו יוצא דופן בין מהירי התפישה והנבונים שאינם סופרים,ועדיין לא ברור איך עמנואל קאנט הקשיש מתחבר לעקרון העל של זמננו (השיווק) – כל שכתבת הוא מילים להכשיר (ולשווק) את השרץ הקטן והלא מי יודע מזיק שאתה מסתיר בכנף בגדך בתור עורך,שרץ שמתעקש “לצאת לאור השנה”,שאם לא כן,ילך אל העורך בבית ההוצאה שממול.ובאמת,מה ומי מונע בעדו “לצאת לאור”? העורך שקדם לך במעגל האין סופי? ה”מבקרים מן הזן הישן”? איזה מבקרים בדיוק? איפה? המבקרים שמתגוררים ב”אח הגדול” אולי? לא זה ולא זה ולא זה – מה שנתת לנו אינו אלא תצוגה של הביביזם בספרות.לפחות היית מוכר לנו משהו ממשי,רהיטים,או את היתרון הגלום בשליטת איילי ההון על חיינו.אנחנו משתכנעים בקלות.אוכלים הכל מפי הסוס – רק מכור לנו משהו שיש בו קורט ממשות.אפילו מניות נפט של “שותפות מוגבלת” או כרטיסי חישגד. נקנה ברננה.רק אל תמכור לנו גיהוקים של מטה ונפיחות מעיים בתורת בושם.

  2. אין שום קשר בין מספר הקוראים לאיכותו של ספר.
    האם העובדה שאיש אינו קורא כיום ברדיצ’בסקי יש בה אינדיקציה לגבי גדולתו כסופר?
    כמה אנשים קראו באמת את “יוליסס” של ג’ויס?
    ואת “זכרון דברים” של יעקב שבתאי?
    על פי אמות המידה שלך רם אורן סופר דגול מיעקב שבתאי; שניהם כמעט בני אותו הדור!

  3. האם כתיבה “פנאי פלוסית” נכנסת בשורה אחת עם א.ב יהושע? והרצון להוציא מהר – איך פתאום הפכה גאונית? ג’אנק פוד מהיר וזול (כשספר נכנס למבצע “ספר קופה” מיד עם צאתו עולה ריח של גומי שרוף) ,חוסר רצון להשקיע במילה הכתובה, ברעיון (הי יש תוכנית עם רייטיניג גבוה בואו נקפוץ על העגלה), במהות.

  4. למרבה הצער, איש מן המגיבים (כולל ‘חובבת ספרות אמיתית’ שקראה לי משום מה ‘אשד’) לא הגיב לגופו של עניין. אני בטוח שחושיכם הספרותיים מחודדים ונסיונכם רב, ולכן קשה להבין כיצד זה לא שמתם לב שאינני מתייחס לאיכותו של הספר (וגם על כך יש לי לומר כמה דברים טובים, שאתם, שלא קראתם את הספר אינכם יודעים), אלא לתופעה של ספר הצמוד למציאות. לכן, מר לשם, התמרמרותך אינה במקומה, וגם את – דנה – טעית מן הסתם כשדיברת על ‘כתיבה פנאי פלוסית’.
    אשר למר נבות, אודה ולא אבוש, כיוון שמזה יותר מעשור לא קראתי את רשימותיו הרצופות התייחסויות לפעולות מעיים – הייתי בטוח שנפטר מעולו של עולמנו. אני שמח שהוא עדיין עמנו ובכושר מלא, כפי שמעידה השתלחותו, החביבה בעיני בשל סגנונה הנבחני, אך נטולת כל הגיון פנימי או טעם.
    אשמח לקרוא התייחסות עניינית לשאלת צמידותו של הספר למאורעות, או ביקורת עניינית על הספר גופו, פרי עטו של מי שקרא אותו.

  5. דעתי היא :שבהחלט ייתכן שספרות פופולארית תשרוד ליתר זמן מהספרות “הנחשבת” של תקופתה בעיני האליטות של התקופה ..
    הדוגמה הקלאסית .סיפורי שרלוק הולמס של ארתור קונאן דוייל שנשארו כיום 120 שנה לאחר פירסומם פופולאריים ונקראים ואהובים לעין ערוך יותר מסיפורי הנרי ג’ימס או תומאס הרדי בני אותה התקופה שהיו הסופרים המוערכים ביותר על האליטות של התקופה.
    ואני משער שכך זה ישאר במאות השנים הבאות .
    אז האם שרלוק הולמס הוא ספרות “טובה ” יותר מהנרי ג’ימס ? נראה לי שרוב המבקרים גם היום יכחישו זאת בתוקף .
    אבל מסופקני אם ימצא אדם אחד עלי אדמות שיטיל ספק בכך שזאת ספרות שתשרוד הרבה יותר זמן מאשר ספריו של הנרי ג’ימס.
    וכך גם “אי המטמון ” של רוברט לואיס סטיבנסון ” ודרקולה” של בראם סטוקר.כל אחד מאלו עומד ויעמוד במבחן הזמן לעין ערוך טוב יותר מהנרי ג’ימס.שאותו קוראים היום בעיקר רק סטודנטים ומרצים לספרות
    המסקנה היא שכוח ההישרדות של יצירה ספרותית אינה טמונה רק באיכויותיה הספרותיות כפי שהן מובנות בידי האליטה הספרותית אלא גם באיכויות שאינן “ספרותיות טהורות” אלא קשורות לדמויות שבמרכזה ולעוצמת העלילה.

  6. הצעתי היא,זקונט,שתחדל לקשקש בקומקום ולהעטות את הספרות הירודה והטריוויאלית שאתה מעודד במילים חלקלקות
    ובאיזכורי דון קיחוטה,קאנט ושאלות המלטיות מלאות פאתוס (“מהי ספרות גדולה?”)ולתבוע עיניניות.
    בימי עלומנו (ואתה קשיש ממני,אם כבר מדברים על המעבר העתידי המובטח לעולם שכולו האח הגדול) היתה הספרות שאתה מעודד נמכרת בחוברות צבעוניות שמחירן שלושים פרוטה.
    ואיש ממדפיסי ה’בלשים’ הללו לא השתמש באיזכורים של סרוונטס ,קאנט ויזהר.הם הסתפקו בכסף ואמרו תודה.

    .

    .

  7. לאלי אשד

    תומס הארדי ,(“ג’וד”, “הרחק מן ההמון המתהולל”) הנרי ג’יימס ורוברט לואי סטיבנסון (בלי קשר ל”אי המטמון”) הם סופרים מוערכים ונקראים גם היום,
    יצירות שלהם עובדו לקולנוע משובח של במאים נחשבים,והם חלק ממחזור הדם של הספרות וערכם אינו “היסטורי”
    בלבד.
    ארתור קונאן דויל לא הוערך בשל איכות כתיבתו,אלא מהיותו מייסד הז’אנר הבלשי ועיצוב מסגרותיו המבניות.

    וה”אליטות” האקדמיות בנות זמננו עוסקות לא מעט בספרות שמקדם ג’אקונט שלנו רב הפעלים,על בסיס התיזה האומרת שדיון מסובך ביצירות נחותות הוא שווה ערך לדיון נחות ביצירות מורכבות.

    • מר נבוב היקר (גם לי מותר לשבש את שמך, לא? – ראה מכתבך לאלי אשד) הגיע הזמן שתלמד לכתוב באופן ממוקד ותסביר סוף סוף מה פסול מצאת בספרו של יובל אברמוביץ. אין די בחרפות וגידופים נוסח ספרות ההשכלה (מקשקש בקומקום’, תמהני…). אולי כדאי שתקרא את ספרו של אברמוביץ לפני שתביע את דעתך על חוברות צבעונין?
      בהזדמנות זאת, אנא הסבר מהן ‘שאלות המלטיות’.
      לסיום, סברתי בעניין פטירתך מן העולם הייתה מבוססת על שתיקתך המתמשכת, הן בתחום הביקורת והן בתחום הספרות הנשגבה שנהגת לכתוב בזמנך ולמיטב זכרוני זכתה להצלחה רבה, ספרותית וגם מסחרית… טוב לראות שטעיתי. העולם היה עלול להפוך למקום טוב יותר, ואז אנה היו המתלוננים והבכיינים שבנו באים?

      ובניגוד למשנתו של מר נבוב: מר אשד, דברים של טעם כתבת, ורק אוסיף להם שגם המלים ‘טוב’ ו’איכותי’ בעייתיות מאוד כשהמדובר בספרות.

  8. לדוכן החמוצים שלך,ז’קונט,לא הייתי מתקרב.
    “מקשקש בקומקום ” שייך לספרות ההשכלה אתה אומר?לא לסלנג של
    שנות החמישים? שיהיה.
    מה שאיני מבין הוא,למה תגדל תפאר ותרומם את חביבך שמוציא ספר
    בשנה אחת.הסופרים שכתבו את החוברות הבלשיות של ילדותנו כתבו ספר בימיים.
    הכרתי אחד שתרם לז’אנר.הוא היה משורר מוערך שבכסף ה”בלשים” שכתב אכל לחם
    וגבינה,חפיסה אחת של סיגריות זולות (“עדן” בלי פילטר) ליום ושקית אחת של קפה שחור.

    ויש לי ספקות עמומים באשר לש”י אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים היניק שלך.) שבחר ללכלך ניירות במקום להצטרף ,ישירות,ל”אח הגדול”.אה! לא כל כך קל להתקבל!…הספרות ה”חצי לגיטימית”הפכה להיות מקלטם של נידחי האח הגדול!נו,ב”יקום תרבות” יש מספיק מקום לכולם.

    רק בריאות! אמן.

  9. דיון מענין. האם ערכו של ספר מושפע מהזמן שנדרש כדי לכתוב אותו?
    בכמה זמן הארדי כתב את ג’וד? לפי ויקיפדיה הספר פורסם בהמשכים בעיתון במשך שנה. כמובן יתכן שהספר נכתב בפועל על פני זמן רב יותר.
    באותה תקופה היה מקובל לפרסם ספרים כך, ונדמה לי שאלכסנדר דומה היה כותב תוך כדי הפרסום בעיתון, כלומר כשפרסם את פרק 5 פרק 6 אפילו עוד לא היה כתוב. מזכיר את השיטה שבה כותבים סדרות לטלויזיה היום.

  10. לכל האמנונים שבעולם:
    1.הדיון לא מעניין כלל
    2.טעיתם בי – עוד לא קם מי שיעריך כמוני ‘בלש ‘שהציל לפחות סופר ומשורר עברי רציני אחד מרעב.דיי בכך.
    3.הפורמט של “רומן בהמשכים” בעיתונות התקופה (לו תרמו גם סופרים כדיקנס ,שלום עליכם וזלמן שניאור שלנו)
    היה בעייתי מאוד,והרס קשות ביצירתו של שלום עליכם (למשל).
    4.בספרות היידיש,למשל,חל פיצול מעניין: סופרי יידיש חשובים ומוערכים כתבו “שונד’ ׁ(ספרות זבל) ולא חתמו עליה
    אבל גם פרסמו טקסטים חשובים (לפעמים באותו עיתון ממש) בחתימת ידם.נוצרה דיפרציאציה מעניינת ומתוחה בין הז’אנרים.
    5.החיבור של המקטעים ליצירה אחת רציפה יצר בעיות קשות ברומנים של שלום עליכם (שביקש לחקות את דיקנס ואף כונה,לא פעם,”דיקנס היהודי”).זלמן שניאור השכיל לחבר את המיקטעים שלו בעיתונות התקופה ליצירה אחודה ומשמעותית
    (“פאנדרי הגיבור”, “אנשי שקלוב”)
    6. ללמדנו,שליצירה המקוטעת בעיתונות התקופות הקודמות לא היה תפקיד ספרותי,אלא סוציו תרבותי.הרומנים בהמשכים הללו,לפחות הטובים שבהם,איפשרו להמון הקוראים סוג של קריאה אינטרוברטית בהתאמה ליכולם להחיל ולהכיל אותה.
    האם יצרה טכניקת פרסום זו מעגל קוראים רציני לרומן של התקופה? לא ברור.

    7. היתרון הבלעדי של שיטה זו בכך שלפחות חלק מהסופרים לא היו תלויים עוד במוציאים לאור שלהם לקיומם –
    .שזו הייתה בעייתו המרכזית של שלום עליכם,למשל,שהיה מטופל במשפחה גדולה,וחלק ממוציאיו לאור שדדו אותו לעין השמש. (וגם עיתוני התקופה נהגו כך,אבל טובים השניים תמיד)

    קיצורו של חשבון: עורך ישר דרך היה מפנה את האברמוביץ שלו הישר ל”אח הגדול” וחוסך לו ולנו סבל ויסורים וגם את הצורך להתווכח על מה שברור מאיליו ב “יקום תרבות” בדרכו אל ה”יקום פורקן”

  11. לכל המגיבים.
    צר לי לחזור ולאזכר את שמו של הנרי ג’יימס המאובק וה”זניח”, והפעם דווקא באחת ממסותיו.
    הוא ניבא בשליש האחרון של המאה ה-19, כי מיסחור הספרות יגרור, בסופו של דבר, את ירידת ערכה.
    ואאזכר שם שכוח יותר, מתיו ארנולד, שטבע ב-1880 את המושג “ניו ז’ורנליזם”. פשוט מעניין לקרוא כיום את המסה הזאת. ב-1890 כתב ברנרד שאו כי מתיו ארנולד צדק.
    עילית האקדמיות כנראה אינה קוראת יותר את המסות הממיושנות הללו. כדאי להן להפנות קצת ולקרוא בהן. אני בטוח כי ילמדו מהן יותר משילמדו מ-100 עבודות גמר.

    • המסחור בספרות גרם לאמיתו של דבר לכך שיותר אנשים מאי פעם קוראים ספרות .
      בזמנו של הנרי ג’ימס עידן הקריאה ההמונית רק החל כתוצאה מחוקיט של חינוך חובה שהחלו להיאכף בארה”ב ובאנגליה . הוא וחבריו אנשי האליטה הסנובית עיקמו את האף על כך שגם האספסוף הזה קורא ספרות דבר שהם חשבו שמן הראוי שישאר רק בהשג ידה של האליטה.

  12. אלי,
    אתה טועה.
    באנגליה, ואני מדבר רק עליה בשל היכרותי את ספרותה ואת נסיבותיה, קריאת ספרות היתה חלקם של המונים במאה ה-19 משום שהיא נדפסה בהמשכים בעתונות היומית.
    האליטה קראה בעיקר רק לאחר שהפרקים הצטברו לכדי ספר וראו אור.
    באשר ל”עילית הסנובית”, כפי שאתה קורא לה, אתה טועה גם כן. יש מעט ספרויות בעולם שבהן סופרים במאה ה-19 התעניינו באדם מן השורה ובטובתו.

  13. לאלי,
    תוספת להערתי הקודמת. סופרי אנגליה דווקא התעניינו באדם מן השורה ובטובתו.
    ידוע, למשל, כי כבר בסוף המאה ה–18 תרמו בלייק ויוצרים אחרים יצירות ספרות ואיורים לאנתולוגיה שראתה אור ונמכרה ל”עילית הסנובית” וכל התמלוגים הועברו לבתי יתומים ולבתי מחסה לעניים.

  14. לאלי

    המסחור גרם לכך שקוראים ספרות גרועה או ספרות מעוטת משקל.
    המסחרה אצלנו (ארבע במאה) גרמה בראש וראשונה להיעדר כל דיפרנציאציה ערכית,לשיטפון
    של ספרים שהם “חומרי מילוי”,שמקשה עוד יותר על עקרון הברירה הערכית.
    כל האתראות והאזהרות למצב הזה מזדרחות כמו נגע צרעת.רצח בבית הפח הגדול כבר אמרנו?

    מה יגרום המעבר ל”ספר האלקטרוני”, אני לא מעז לנחש.

    אפשר בהחלט לחשב את הקץ לאחור.

    איזה עולם נפלא של טריוויה מודפסת יפרש למלוא העין!

    חוקרי הטריוויה הספרותית רשאים ללקק את שפמם.

    לבריאות!

  15. רק אני שמתי לב שמדובר בריב אמנונים? (ז’אקונט מול נבות).
    ועכשיו לאמנון ז’אקונט, הספרים שלך – “אחרון המאהבים החכמים” ו-“מבוא לאהבה”, אם יורשה לי, הם בעיני פסגת ספרות המתח העברית, מודה לא קראתי חלק ניכר ממנה, אז ממה שקראתי, כן, ואני אשמח אם לצד התפרנסות מ-עריכה, תצור עוד כמה ספרים שיפארו את התרבות הישראלית.

    נ.ב
    חלום חיי להלחין אופרה ע”פ “מבוא לאהבה”. אני כבר מדמיין בראש תמה חוזרת לנגינת הסקסופון. חשבתי להציע את זה, אבל אני מראש יודע שהועדות כדי לקבל תקציב כלשהוא, מאוכלסות בפקידונים אפורים שכיף, מתח ורייטינג אינם באוצר המילים התפל שלהם.

  16. ל-א.ב. דן. תודה, שמחתי לקרוא שאהבת את שני ספריי הללו.
    לגבי האופרה – רעיון מעניין ומהפכני. כדי להלחין לא צריך תקציב. לצערי, אינני מבין בנושא זה, אך אני מאמין כל חיי שלפרוייקט טוב תמיד יימצא בית.

  17. סוף סוף קיבל הדיון תפנית פאנטאסמגורית מעניינת.

    אופרה?

    דברו.אני נאלם דום.כולי אוזן!

    ב | לאורנצו דפונטא

  18. לגיורא
    לא ידוע לי שהנרי ג’ימס ( להבדיל אלף אלפי הבדלות מסופרים כמו צ’רלס דיקנס שאכן חי באותה המאה כמו גי’מס המאה ה-19 ) גילה אי פעם איזה שהוא עניין מיוחד ברמתו התרבותית של האדם הפשוט ברחוב ובכך שהוא יוכל לקרוא ולכתוב ..
    כל מה שעניין אותו היה תמיד שהאליטה התרבותית שאליה השתייך תמשיך להיות דומיננטית בטעמיה.

  19. אלי,
    לא ידוע לך אין פירושו שלא היה.
    גם הוא פירסם בעתונות היומית והיה מעורב היטב בחיים באנגליה, באירלנד ואפילו בארה”ב, שבה נולד ואותה עזב.
    קח בחשבון גם את אביו, שהיה מגדולי האינטלקטואלים האמריקנים, את אחיו חוקר הדת ואת אחותו, אליס, שהיתה מחלוצי התנועה הפמיניסטית באנגליה, והיא היתה האדם הקרוב ביותר אל ג’יימס, שגם הוא דגל ברעיונות פמיניסטיים ודמוקרטים.
    משום מה, עומק יצירותיו אינו מעניין את הקורא הישראלי, שגם אינו מבין את המעורבות של סופרים אנגלים שונים בשאלות חברתיות ופוליטיות. מישהו יודע שד”ה לורנס, בן לכורה פחם, למד באוניברסיטה ולימד בבית-ספר יסודי?
    מישהו יודע שוירג’יניה וולף (אריסטוקרטית על-פי מוצאה) לא נרתעה מלהינשא ליהודי, ליסד וללמד בכיתות ערב של נשים מן המעמד הנמוך העובד בחסותה של התנועה הסוציאליסטית באנגליה?
    משהו בראייתנו את העולם נגוע בשטחיות ובסטיריאוטיפיות.
    בקריאה מעמיקה בג’יימס אפשר להתחיל להבין כי תיאורו את עולמו של האדם מן השורה מורכב ואמין יותר מתיאורו הריאליסטי של דיקנס!

  20. גיורא
    אם לא ידוע לי זה עדיין לא אומר שכן היה משהו מהנרי ג’יימס אמר על שאלות חברתיות ואיך אפשר לשפר את רמת השכלתם ותרבותם של פשוטי העם.
    אם היה משהו כזה שכתב אתה תמיד מוזמן להפנות אותי אליו עם ציטוט מדוייק.
    לגבי דיקנס הוא אכן פעל ורבות למען השכלת פשוטי העם ובראש ובראשונה באותם כיתבי עת שבהם פירסם סיפורים בהמשכים אותם מגזינים שאינטלקטואלים סנובים כמו הנרי ג’יימס בזו להם כל כך.
    ובניגוד לדיקנס לא ידוע לי שג’יימס טרח אי פעם לעסוק ב”עמך” הוא עסק אך ורק בבורגנים בני מעמדו .

  21. למבקרי הספרות הנכבדים,

    קראתי את “Remember me” של Sophie Kinsella. גם בספר זה העלילה מתבססת על תוכנית ריאליטי. אהבתי מאוד את הספר. האם זה אומר שאני לא מספיק חכמה? אבל קראתי אותו באנגלית (כן, אני דוברת עוד שתי שפות זרות) אז כנראה שאני לא טיפשה…. גם קראו אותו מליונים ברחבי העולם, אז מליונים לא טועים נכון? אה, וגם עשו על זה סרט קולנוע מצליח. נדמה לי שהיא קיבלה על זה 4,000,000 סטרלינג. בינינו, יש מי שמעדיף לכתוב ספר טוב שישב על המדף מאשר “ספר רע” שימכור מליונים. האמנם?

    אמנון נבות, אני בהחלט מכבדת מאוד את דעתך, אבל אני גם מכבדת כל כותב ובטח שאני לא פוסלת סופרים על הסף. לא יפה!

  22. לאמנון נבות – \
    מקשקש בקומקום הוא תרגום ישיר של ‘האקן אין צ’ייניק’ היידי ומופיע באותו רוב של ספרות ההשכלה אשר לא שאב את המבנים הלשוניים שלו מספרות הקודש אלא תרגם את ה’ז’רגון’, קרי: האידיש שדיבר העם (והכילה גם מלים סלאביות כמו צ’ייניק). תוכל למצוא את הבטוי בעיקר בתרגומים של ספרות פופולארית מאנגלית, צרפתית וגרמנית, שתורגמו תחילה לאידיש ואחר כך – לעברית. כך הגיע הבטוי לשפתנו.
    אם תרצה, יש סיפור יפה גם מאחורי ‘ספורי סבתא’, ובהזדמנות אספר אותו.

  23. נו,מכל מלמדי השכלתי!….
    אתה אומר שספרות דור ההשכלה תירגמה את עצמה לדעת מיידיש? נדמה לי שהתבלבלת,ככל הידוע לי
    מי ששאב ממעיינות לשון העם היו דווקא ה”שונדיסטים” (שמ”ר ודומיו) הדגם של ספרות דור ההשכלה היה
    התנ”ך ושייקספיר,אבל תמיד מעניין ללמוד חידושי חידושים.

    לא אהי כאלי אשד ולא אשלח אותך להביא כאן ולו דוגמא אחד לשימוש הזה בספרות דור ההשכלה – אנחנו כבר
    לא צעירים לימים בלשון המעטה של נימוס,וארבעה מיליון לא טועים,מעריצה יקרה של קינסלה,אבל גם מבקר=ספרות
    עם וותק של שלושים שנה כמעט אינו טועה,אלא לעתים רחוקות.וגם המון העם שהעלה את ביבוש ואת שומר הבארים
    היקר שלו לא טעו,או לפחות לא יודו בכך וימשיכו לתמוך בו כמקודם,וגם מאות המיליונים בחשבון הבנק של הוגת “הארי פוטר”
    אינם טועים וגם אינם צודקים.הם חסרי תודעה,הם מספרים בחשבון הבנק,הם כמו ההמון שמעשיר את הקונגומראטים ואילי
    ההון.

    ועוד נשארו כמה שהעדיפו לכתוב “ספר טוב שישב על המדף” על ספר רע שימכר במיליונים,ואפילו בקולנוע יש אחדים,
    ומהאשראי של אלה מושכים גם אותם שכותבים ספרים רעים במיליונים ואל נא תבלבלי יקירתי בין ספרות כמטאפורה,כתובנה וכדרך חיים עם תוצריה (שהם כותרים מזדרחים ב”צומת ספרים”).זכרי אפוא,שללא הספרים הטובים שעל המדף,לא היה קיום
    גם לספרים הגרועים הנמכרים במיליונים.כל דגמיה של הספרות הנמכרת במיליונים נלקחו מן הספרים הטובים שעל המדף,
    והסופרים הגרועים פשוט מהלו אותם כדרך שבעלי המסבאות במערב הפרוע מהלו את הויסקי בהרבה מים וקצת אבק שריפה
    אמנם,הספרות הגרועה היום היא מהילה של מהילה של מהילה,היינו,דרג רביעי של המקור,ככה שכבר קשה לזהות את המקור.לוגמים מים מאררים וקצת אבק שרפה מפויח ומשתכרים,כי זה מקובל ודפוסי.
    ואיש בעולמנו זה לא יכנה אותך “טפשה”,אלא חסרת דעת והבנות עומק.

    אבל אם עורך בישראל (מאה ספרים!..) טועה קשות בתזאורוס של סלנג ידוע,מה לי כי אלין עליך,יקירתי.התנחמי נא בארבע מיליון של סופי היקרה,שככל הידוע לי הוא שם הכלבה של מנהל המשרד של הפקיד שדעתו משתבשת והולכת ב”יומנו של מטורף” לגוגול.

    לבריאות!

  24. לגיורא ולאלי:

    ככל שיש לאל=ידי לשפוט,גם דיקנס וגם הנרי ג’יימס היו סופרים מורכבים מאוד.
    לדיקנס היה צד שהתחבר אל מצב מעמד הפועלים באנגליה,משום שחווה אותו כילד,כשמשפחתו,בת המעמד הבינוני
    פשטה את הרגל.
    ביסוד הדברים,שני הסופרים כתבו לבורגנות גבוהה ומשכילה.ההבדל היה בדגשים הנפרדים שכל אחד מהם נתן:
    הנרי ג’מס כתב על הדקאדנס שאיפיין את התנועה הויקטוריאנית,ואילןו דיקנס איבחן היטב שמעמדה של הבורגנות
    הגבוהה אינו מובטח ואינו יציב בעידן החדש של המהפכה התעשייתית.
    לאמור: אצל ג’

    דיקנס “קריא יותר”,משום ש/סיגל לעצמו טכניקות כתיבה גמישות (בהשוואה להנרי ג’ימס,ואת הגמישות הזאת סיגל
    ככותב רומאנים=בהמשכים ופיליטונים בעיתונות בת הזמן.

  25. סליחה,חמקה התגובה בטרם הושלמה אל הרשת:

    צ”ל : אצל הנרי ג’ימס הנחת היסוד היתה שמצבה של אצולת הממון והבורגנות יציב, והיא תתפורר מתוך עצמה ולא
    כתוצאה תמורות חיצוניות.
    דיקנס הבין שהמעמד כולו בסכנה בגין תמורות חיצוניות,והדיפוסיה בין המעמדות (כפי שאירע לאביו) אינה מקרית.

    השילוב המלא בין תהליכי פנים וחוץ הושלם ב”בית בודנברוק” לתומאס מאן,על בסיס ה”דראמה הבורגנית” שהתפתחה בספרות הגרמנית דווקא.

  26. יש איזו הנחה שגויה שהמימטיות מעידה, ולו במשהו, על יצירה טובה. יש יצירות מורכבות ועמוקות, שהחלק המימטי בהן הוא קטן מאוד,מקומדיות מצוינות עד ספרות בעלת גוון פנטסטי זה או אחר, כמו בורחס או מחזותיו של אלוני.
    וגם אם נדון בפופוליזם, היצירות הפופולריות כיום הן בעלות גוון פנטסטי מובהק שהקשר שלו לחיקוי המציאות קלוש.

    יש גם הנחה שגויה נוספת, שבד”כ עיתונאים מקדמים, שאמנות צריכה לעסוק בכאן ועכשיו. אמנות גדולה באמת היא לא זו שמצליחה לתפוס את הסימפטומים של החברה אלא את הטבע האנושי. וקשה לי להאמין, אם כי יכול להיות שאתבדה,שמותחן על האח הגדול ודומיו יכול להתעלות על יריד ההבלים.

  27. לאלי ולשאר המגיבים,
    אמנון נבות אכן הצליח להגדיר במידה רבה את הדמיון והשוני בין דיקנס לג’יימס.
    ג’יימס חש באופן עמוק מאוד כי החלוקה למעמדות מתערערת והולכת ואף היה לו מושג כלשהו על הכיוון ההיסטורי שהוליך אל מלחמת העולם הראשונה. כדאי לזכור שהוא מת ב-1916.

  28. לאמנון נבות
    אני מרגישה שאהבת הספרות היא בדמך
    אך הגנתך עליה נעשית בגסות
    ספרות היא דבר עדין, וכך גם בני אדם. בבסיסם.
    איך אפשר לטעון לתרבותיות, בלי לכתוב באופן שמכבד את מי שמולך, אפילו מעט?

  29. לי נראה :
    שהסיבה שהנרי ג’יימס שוב אינו מדבר לליבם של בני דורות מאוחרים יותר היא דווקא בגלל הדייקנות והפרטנות שבתיאוריו את בני קבוצתו החברתית אנשים רגילים אפרוריים משעממים חסרי כל רעיון יוצא דופן שיעורר בהם עניין מיוחד בקרב אנשי קבוצות ותקופות אחרות. וכתוצאה דווקא מה שריגש את המבקרים של זמנו אינו יכול לרגש אותנו.

    יופי סגנוני למרבית הצער אינו מספיק כדי לעורר עניין ביצירה ,גם לא העמקות שבתיאור דמות אם המדובר בדמות של אנשים בינוניים שכמוהם אנו נתקלים מידי יום ביומו.
    שרלוק הולמס לעומת זאת דווקא בגלל עצם האפיונים יוצאי הדופן שלו והרעיונות המיוחדים שהוא מבטא כל הדברים שבהם זילזלו המבקרים של ימיון של ארתור קונן דויל הם אלו שממשיכים לעורר עניין גם בקרב בני קבוצות ותקופות אחרות .וכך זה ישאר בעתיד הנראה לעין.

  30. לאמנון נבות,
    ה”תזאורוס” כפי שקראת לכך בהקשר ל’מקשקש בקומקום’ אינו מבוסס על עריכתם של יותר ממאה ספרים, שגם מהם אין להתעלם, אלא על מחקרים אקדמיים שקראתי במסגרת כתיבת הדוקטורט שלי, שעסק בין היתר בהוולדה של ספרות המדע הפופולארי העברי. לצורך כך, קראתי רבות על המקורות הלשוניים של ספרות ההשכלה, ולמבנים האידיים יש בהחלט מקום נכבד בכל שדרותיה של ספרות זאת, ולא רק במה שאתה ודומיך לאותה תקופה קראתם ‘שונד’ (ובמקביל – באותו ‘שונד’ לכאורה, יש מבנים של לשון קודש, כמו בתרגום ל’מסתרי פאריס’ של שולמאן).
    היות שדוקטורטים נקראים בידי רבים, חלקם מבקרים רשמיים המאשרים אותם, וחלקם סטודנטים, הייתי מציע לך לגלות קצת ענווה ובכל זאת לא לפקפק בכל דבר שנאמר לך ונדמה לך שאתה יודע טוב יותר משום שקראת / קלטת / דמיינת אחרת.

  31. לז’אקונט היקר,

    פרצת לדלת פתוחה!

    ויותר מזה,לא זו בלבד שאין לי שום דוקטוראט (או דוקטוראנט) ברזומההה,אלא חמור
    מזה: כשכל חברי התכוננו לבגרות,היה לי הכבוד לשרת כעוזר רתך.מאז כל אימת שאני עובר
    על פני בית החרושת “קוקה קולה” ,חזי מתרחב בגאווה.היה לי הכבוד לרתך את הגדר שלו.

    אבל מהמעט הזכור לי (הריתוך גרם לי סנוורים), ה”שונד” כמו גם קלמאן שולמאן אחר את
    ספרות ההשכלה בחצי דור לפחות

    וככל הזכור לי,גם קלמן שולמן ו”מסתרי פאריז”

    אבל אולי אני טועה גם לעניין זה וגם בהערכה פרילימנארית של האפוס המתבסס על “האח הגדול”.
    של ה”נכד” של ש”י אברמוביץ’.

    אין לי עוד דבר למכור כדי שתנוח דעתך.שיהיה כמו שאתה רוצה שיהיה וחסל.מול “האח הגדול” הכל היינו פח.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 − 5 =