המצב במצרים והשפעתו על ישראל

התמונה בה אזרחים תמימים, ששנים רבות היו נתונים לחסדיו של דיקטאטור או שלטון דיקטטורי, קמים מנגד ודורשים את זכויותיהם הלגיטימיות, הינה מרגשת ביותר ומעוררת אהדה רבה בעולם. מצרים הינה דוגמא למדינה דיקטטורית ששוללת מאזרחיה זכויות בסיסיות ולגיטימי שהעם יתקומם מנגד. ברם, אין זו הפעם הראשונה שמהפכה מתחוללת במצרים.

ביולי 1952 תפסה קבוצת קצינים את השלטון במצרים, שהובילה לביטול מוסד המלוכה במדינה והפיכתה לרפובליקה. החוקה בוטלה והוחלט במקומה לנסח חוקה חדשה שתעניק ביטוי לשינוי שנעשה במדינה ותתאים עצמה ליעדי השלטון החדש. כלל העם היה בטוח כי הנה באה הדמוקרטיה למצרים, דבר שכולם תמכו בו והצהירו כי המדינה הולכת לקראתו. אולם, דיבורים והצהרות לחוד ומעשים לחוד. בשם המאבק לדמוקרטיה החלו מלחמות פנימיות שהובילו לביטול המפלגות במדינה והלאמת העיתונות. לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים גאתה הביקורת כלפי גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, שהחל מצהיר על רפורמות עתידיות במדינה.

נאצר נפטר בספטמבר 1970 ויורשו אנואר אל סאדאת החל לבסס את שלטונו ע"י כליאתם של מתנגדיו, דבר שהחריף את המאבקים הפנימיים במצרים. סאדאת ביקש לקדם מדיניות פתוחה של יחסי חוץ תוך הבנתו כי רק התקרבות לארה"ב תוכל לסייע למצרים להיפתח לעולם המערבי ולחלצה מהמשבר הכלכלי. במישור הצבאי, סאדאת הגיע למסקנה כי לא יוכל להביס את ישראל בשדה הקרב וכי את סיני יוכל להשיב רק בהסכם שלום, דבר שיוסיף לו נקודות זכות בקרב ארה"ב ושאר העולם המערבי. במקביל, החל סאדאת ברפורמות פוליטיות כגון מתן היתר להוצאה לאור של עיתוני מפלגות האופוזיציה, כמובן תחת פיקוח וצנזורה קפדניים. למרות כי מחד גיסא, חידוש הפעילות של מפלגות האופוזיציה היה סימן היכר לשינוי לקראת דמוקרטיה, מאידך גיסא עוגנו בחוקת מצרים סמכויות נרחבות לנשיא בשורה של תקנות בתחומי המפלגות, העיתונות ומצב החירום. הרשות המחוקקת והפרלמנט נשלטו ע"י מפלגת השלטון – המפלגה הלאומית הדמוקרטית. גורם אשר ממנו חששו ביותר בשלטון היה בדמות תנועת האחים המוסלמים, תנועה דתית אדוקה שתפיסת עולמה הינה חזרה לשלטון אסלאמי, אשר נתמכה ע"י מיליוני אזרחים במדינה. בכדי למנוע את התפשטותה, אסרה החוקה על פעילותה כמפלגה פוליטית.

בשנת 1981 חלה החרפה בביקורת על מדיניותו של סאדאת בדמות ההסכם השלום עם ישראל ושיתוף הפעולה הגובר עם ארה"ב, שהוצגה ככפירה באסלאם. הביקורת הובילה לגל מעצרים של מתנגדי השלטון שמנגד הובילה להתנקשות בסאדאת באוקטובר 1981. את מקומו תפס סגנו, חוסני מובארק, ומצב חירום הוכרז במדינה, אשר נמשך עד היום.

שלטונו של מובארק בא מכוח החוקה הנוקשה במדינה בכל הנוגע להתמודדות בבחירות: חוקת מצרים אמנם מגבילה את משך כהונתו של הנשיא לתקופה של 6 שנים. ברם, אין היא מגבילה את מספר כהונותיו. הנשיא חייב להיות מועמד מטעם מפלגה אשר לה נציגים בפרלמנט ובחירתו נעשית ע"י הפרלמנט והבחירה מאושרת ע"י העם, דבר המסביר מדוע הנשיא נבחר ברוב של כמעט 100 אחוז. בבחירות לפרלמנט רק לנציגי מפלגת השלטון ישנו היתר להתמודד כמועמדי המפלגה ואילו לנציגי מפלגות אופוזיציה ישנו היתר להתמודד כמועמדים עצמאיים.

בבחירות לפרלמנט שנערכו בנובמבר 2010, זכתה מפלגת השלטון בניצחון סוחף ואילו נציגי האחים המוסלמים הובסו. מפלגת השלטון זכתה ב-420 מושבים שמהווים כ-80% ממושבי הפרלמנט. האופוזיציה טענה לזיוף הבחירות ובכך ערערה על לגיטימיות הפרלמנט החדש. מנגד טען השלטון כי הבחירות משקפות את רצון העם. העובדה כי אחוז ההצבעה במצרים עומד על 10% בלבד וסקרים שנערכו במצרים לפני הבחירות הראו כי אחוז התמיכה במפלגת השלטון עומד על 40% בלבד, מראים כי אין מדובר בבחירות המשקפות באמת את רצון העם.

מלבד המצב הפוליטי, יתכן כי שורשי האירועים האחרונים הינם תולדה של מצבה החברתי והכלכלי של מצרים: האבטלה במדינה גבוהה, קיים פער רב בין הייצוא לייבוא, המטבע המקומי חלש ומדיניות ההפרטה של חברות ציבוריות נכשלה. בנוסף מאשימה האופוזיציה את מדיניות השלטון כמשרתת את האינטרסים של ארה"ב שמנגד מואשמת כי נותנת יד להפרת זכויות אדם והאטת המעבר לדמוקרטיה במצרים.

גורם משמעותי לא פחות שתרם להתקוממות העם המצרי הינו המדיה החדשה בעולם הערבי. ערוצי לוויין שונים בדמות אל-ג'זירה חוללו מהפך תקשורתי בעולם הערבי והובילו לשיח וסדר יום תקשורתי חדש כנגד סדר היום התקשורתי של השלטון. המדיה החדשה מוצפת בביקורת כנגד שליטי מדינות ערב ומדיניותם התומכת בארה"ב שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של העולם הערבי, כגון המלחמה בעיראק ובאפגניסטן, ובעידוד מאבקן של קבוצות אופוזיציה שונות לדמוקרטיה וזכויות אדם. המסר העיקרי המועבר מדי יום לציבור הערבי הינו כי מדיניות ארה"ב הפוגעת בעמים הערביים משרתת את ישראל ומעודדת את המשך עריצות השליטים בעולם הערבי.

למרות המצב הקשה במצרים נכון לכתיבת מאמר זה, יתכן כי מובארק יצליח לגבור על המהומה מבית ולהמשיך לבסס את שלטונו הרם במדינה. יחד עם זאת, אין כל ספק כי האירועים הללו עלולים להשפיע רבות על מצרים והמזה"ת ובייחוד על ישראל. שני פרמטרים הינם מרכזיים בהשפעת המצב החדש במצרים על ישראל:

הראשון יחסי ארה"ב- מצרים, שהינם חשובים ביותר ליציבות השלום בין ישראל למצרים. ארה"ב מעניקה למצרים סיוע כלכלי וצבאי רחב, שמהווה את תירוץ השלטון במצרים להמשך מדיניות השלום הקר. גינויו של נשיא ארה"ב, ברק אובאמה, לנעשה במצרים וקריאתו להאצת הדמוקרטיה במדינה, עלולה להרע ליחסי שתי המדינות, אך לדידי העובדה כי מצרים תלויה רבות בארה"ב אינה תשפיע על היחסים ביניהן, כיוון שאין בנמצא מעצמה מתחרה לארה"ב ביכולתה לספק סיוע כה רב, כגון בריה"מ בשנות השישים והשבעים.

השני אם תצלח המהפכה ויקום שלטון חדש במצרים. במידה ואכן המהפכה תצלח ומובארק יודח מכיסאו, קיימות שתי אלטרנטיבות: שלטון דמוקרטי אזרחי בהנהגת מוחמד אל-בראדעי, ראש סבא"א לשעבר, או לחילופין שלטון אסלאמי בהנהגת האחים המוסלמים. האופציה הראשונה בדמות מנהיג אזרחי הינה טובה לישראל כיוון שהאפשרות שמצרים תתרכז כל כולה בנושאים מדיניים במקום לשקם את כלכלת מצרים הינה קלושה. המנהיג החדש במצרים יחתור לשיפור המצב הכלכלי במדינה והאצת התהליך הדמוקרטי ואינו ייצא להרפתקה בדמות מלחמה כנגד ישראל, דבר שיגרום לקריסה כלכלית, לתבוסה צבאית וניתוק הקשר עם ארה"ב. האופציה השנייה בדמות שלטון אסלאמי תזיק יותר למצרים מאשר לישראל, עקב העובדה כי שלטון שכזה ידרדר את מצרים למצב בו המערב יראה בה כגורם עוין יותר מאשר המשטר באיראן.

לסיכום, המהומות במצרים אכן מהוות את פתיחתו של סדר יום חדש במדינה, שיתכן ויוביל לקראת דמוקרטיה, אך ספק אם כך יהיו הדברים, עקב האפשרות כי שלטונו של מובארק עלול לשרוד את ההפגנות. השלטון באיראן הוכיח כי למרות מחאת ההומונים, ניתן לדכא אותה באמצעות כלים רבים ולהשיב את הסדר למדינה. האינטרס הישראלי הינו שקט במצרים, הן מהסיבה הביטחונית והן מהסיבה הכלכלית ( אספקת הגז לישראל ). ברם, גם אם משטרו של מובארק ייפול, כל אלטרנטיבה, מלבד מדינת הלכה אסלאמית בהנהגת האחים המוסלמים שתוביל לכאוס במדינה, תזדקק לתמיכה האמריקנית ועל כן הסבירות כי תשמור על יחסים עם ישראל הינה גבוהה.

התקווה היא שהעם המצרי יזכה לדמוקרטיה ואז ישכיל לבחור הנהגה שתשאף להמשך השלום עם ישראל ולפיתוחה הכלכלי והאזרחי של המדינה הגדולה והחשובה ביותר בעולם הערבי.

הפוסט הזה פורסם בתאריך היסטוריה וחקר התנ"ך עם התגים , , , . קישור קבוע.

3 תגובות על המצב במצרים והשפעתו על ישראל

  1. מאת אלי אשד:‏

    לצערי אני לא אופטימי כמו מחבר המאמר לגבי עתיד הדמוקרטיה במצרים.
    כמו במקרה המקביל המדוייק של בן עלי בתוניסיה ,גם כאן אין כאן הפלת רודן ( ולמי ששכח מוברק היה אמור לללכת בעוד כמה חודשים בלבד עם סיום תקופת כהונתו ) אלא התפרצות רגשות פראית כנגד מצב כלכלי קשה שאין ביד הממשלה לתקן אותו .
    מסופקני אם גם הדמוקרטים במצרים עם יעלו לשלטון יצליחו יותר ממוברק שכן הם יתקלו בדיוק באותם הבעיות.
    הסבירות לדעתי היא שבסופו של דבר עם הליכתו של מוברק תעלה במצרים לשלטון מדינת הלכה מוסלמית שתזכה בתמיכת ההמונים מאחר שהיא תביא לזקיפת קומתם גם אם לא לשיפור מצבם הכלכלי.
    למדינת ההלכה הזאת יהיה רק פיתרון אחד ויחיד להציע לתחלואיה של מצרים התחמשות ותקיפת מדינות שכנות.
    ישראל תהיה מטרה ברורה ,עם זאת לדעתי אפשר אולי יהיה לתמרון גם בין הסונים הקיצוניים והשיעים הקיצוניים לא פחות ששולטים באיראן ובלבנון מאחר שאלו הם ( ולא ההיהודים והנוצרים ) היריבים האמיתיים של הסונה הקיצונית .

  2. מאת אורי מאיר:‏

    לשמחתי אני לא פסימי כמו כותב המאמר.
    מעניין שלמרות שכתוב כאן שמהפכת הקצינים התרחשה במצריים בשנת 1952, אין כל התייחסות לתקופה שבין 1952 לבין 1970.
    מובן שגמאל עבד אל נאסר לא היה חובב ישראל גדול, ובוודאי שלא היה חלק מן הגוש ה"מערבי", אבל האם המשטר שלו לא היה עממי יותר, ודמוקרטי יותר מזה של המלך פארוק?

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*