מקוננת מול הים: על "זאלה" של איציק בדש

זאלה" הוא כינוי ערבי לובי עתיק למקוננות. כך כונתה סבתא רבתא של  האמן איציק בדש, ליזה זאלה, שהיתה מקוננת ידועה. זה גם היה עיסוקה של סבתו, אם אמו, שמתה לפני שנה. במשך חודשים רבים תר בדש ברחבי הארץ אחר קהילות יוצאות לוב כדי למצוא מקוננות שישתתפו ביצירה. הוא גילה שמדובר בעולם הולך ונעלם. בזכות שיתוף הפעולה עם מרכז למורשת יהדות לוב באור יהודה, ובתהליך העבודה עם המקוננות, נחשף בדש להיסטוריה של משפחתו, שניצלה בשואה.

בעבודת ווידיאו ארט חדשה בשם "זאלה " הוא מתעד את המקוננות והפרקטיקות שלהן.

להלן רשימתה של מבקרת התרבות שלומית ליר על היצירה

"אלי אשד

זאלה  מקוננת אל מול הים

ביקורת תרבות על עבודת הווידיאו-ארט של איציק בדש

(13 דקות) מוזיאון פתח תקוה לאמנות. אוצרת דרורית גור אריה.

מאת שלומית ליר

עבודת הווידיאו ארט של איציק בדש, "זאלה", כינוי ערבי לובי לאישה מקוננת, מאפשרת גישה למסורת עתיקת יומין – שהולכת ועוברת מן העולם – של נשים מקוננות.  יצירה זאת, המתכתבת עם "דיוואני" (אוצרת טל בן צבי), עוסקת באחד מהתפקידים הבודדים שאפשרו לקול ולנוכחות הנשית במרחב הקהילתי תפקיד טקסי – שעיקרו ליבוי רגשות של תוגה ועצב. תפקיד זה נזכר כבר במקרא:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה: וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם: כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר ה' וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה: (ירמיהו ט, טז-יז,יט),

המקוננות נזכרות גם במשנה הגוזרת כי "אפילו עני שבישראל, לא יפחות משני חלילים ומקוננת" (כתובות,ד',ד), וכך גם בתרבויות נוספות, בהן התרבות המצרית והיוונית העתיקה, בהן קיימים אזכורים למקוננות בכתב ובעבודות אמנות. אלא שבדומה לדחיקת רגלי נשים ממקצועות שונים (כגון ילודה) יצאו, ברבות השנים, פסקי הלכה ביהדות נגד מקוננות, (ומגוון צווים ואיסורים ביוון ההלניסטית ובנצרות). באופן זה הלכה פרקטיקה זאת ונדחקה מהחיים הציבוריים, כשהיא נשמרת בקהילות בודדות יחסית, בקרב יהדות ארצות האסלאם.

ורד מדר, שחקרה את שירתן של נשים מקוננות בתימן, מתארת את ההיכרות הראשונה שלה עם נשים מקוננות, כאשר השתתפה בניחום אבלים אצל קרובי משפחתה, כמפגש מקאברי שיש בו עוצמה ומסתורין (ראו "קינות נשים מתימן: שרשרת העברה בין דורית בהקשרה התרבותי", באנתולוגיה "לאחותי, פוליטיקה מזרחית" עורכת ש. ליר, הוצאת בבל, 2007). באופן שיכול אולי להפתיע, מדר מתארת את מחקרה בנושא במונחים של חיפוש אחר בית, ודרך להבהיר לעצמה את הזהות התרבותית שלה. בדומה למדר, נקודת המוצא של בדש בעבודת הווידיאו ארט שלו אישית אף היא, ונסמכת על היותו נצר לשושלת נודעת של נשים מקוננות: תחילה בלוב ואחר כך בארץ, בשיכון סלע בנתניה.

חווית האין

הצפייה בנשים המקוננות, ההאזנה לקולותיהן, והאלמנטים המיתיים הסימבולים ששילב בדש ביצירתו מובילים לחוויה בלתי צפויה של קתרזיס: התנקות והתגברות על טרגדיה והשלמה עם האובדן.

חווית הזיכוך העומדת בבסיס היצירה נוצרת בריבוד שבין הגברי לנשי, הפרטי לציבורי ובין הסימבולי לתיעודי באופן המשלב מבעים ליריים של חמלה ופחד. בפתיח היצירה המצלמה עוקבת אחר צעיר בגלביה היורד מסוסו ופוסע בלבושו אל הים. תחושת האבדון מתעצמת באמצעות פוקוס חוזר על טבעת זהב הנאספת אל הגלים, וכמו מעידה על אוצר רב ערך שאובד במצולות. עם היעלמותו של הצעיר מתחת לגלים, מתמקדת המצלמה בזקנה היושבת על החול בחיג'אב כחול ומטה מוזהב. פניה של האישה נותרים חבויים, אולם קולה נשמע בשירת קינה. פניה הנסתרים של הזקנה מנכיחים את הלימינאליות שבין היעדרות לנוכחות, בין חידלון לקיום.

תחילה, קינת הזקנה נתפסת כמתייחסת באופן פרטני ואישי לאובדן הצעיר, שצעד אל מותו בטרם עת. אולם המוטיבים האגדתיים השזורים בדמויות, שעוברות תהליך הזרה, מייצרים תחושה ששירת האבל אינה שירה פרטית הנוגעת בסיפורו של צעיר מסוים שקיפח את חייו, אלא מהווים שירת אבל על תרבות שלמה שלא הצליחה למצוא כאן בית.

תחושת אובדן הבית מסומלת בשוטים חוזרים של דג גדול מצוי מחוץ למים אל מול הדמות המקוננת. הדג במים הוא סמל לפריון, הצגתו מחוצה פועלת לסמל את חוסר היכולת להתקיים בסביבה שהתנאים שהיא מעמידה אינם מאפשרים מחיה. היצירה, כך הולך ומתברר מהמערך הסימבולי הטווי בה, עוסקת באובדן מערך תרבותי עתיק שלא מצא מקום ונחלה במרחב ונדון לכליה.

מקוננת בוידיאו ארט של איציק בדש "זאלה ".

ההתבוננות וההקשבה לקול האישה הזקנה המקוננת אל מול הים, תחילה ביחידות ולאחר מכן בחברתן של נשים נוספות הנעזרות בכלי עץ ומחוות גופניות להביע את האבל ואת האובדן, פועלת בשני רבדים מקבילים – מצד אחד היא מעוררת נימים של כאב וצער ונותנת להם מקום באמצעות המוטיבים הטקסיים שיש בהם מהטרנס, מצד שני היא מייצרת מערך תחושות המשלבות נחמה וערגה לקול נשי, המתברך בסגולה לעורר רגשות ולהכיר בערכם של החיים.

תחושת הקץ שמייצרת העבודה מוכפלת ומשולשת – היא מתייחסת לאדם הטובע, לדג המת מחוץ למים ולמקוננות עצמן. רגע המוות של המקוננת הראשית בסיום הסרטון, הוא הרגע בו נחשפים פניה; מוות זה מסמן את סופה של מסורת עתיקה שבאה אל קיצה. במקביל, העבודה מעלה כי היכולת להכיר בקץ מאפשרת לראות את היש שנותר עד לאותו רגע נסתר.

זהו האין האוצר את היש: העלם והמקוננת המוצאים את מותם, הדג המת והטבעת הנגנזת במצולות אינם אובדים, הם נשמרים בתוך המבע האומנותי המיתי שמייצר בדש. מבעד לכל זאת מבעד הרגש שהקול הנשי המתועד בבכיו מייצר מובילה לתחושת נחמה.

מבחינה אישית צפיה בעבודה היוותה עבורי סוג של סגירת מעגל. המפגש עם הטקסט של ורד מדר כעורכת האנתולוגיה "לאחותי" היה מרתק גם בגלל שהיה ברור שמדר כותבת מתוך עניין עמוק ורציני בנושא. אלא שההתמקדות בשירים המתורגמים ייצר אצלי תחושה מורבידית. יצירתו של בדש אפשרה לי להקשיב לקול הנשים דבר שיצר תחושת נחמה. הקול הנשי המגלם מסורת נשית עתיקה הצליח לייצר תחושה של קטרזיס המתעלה מעל הכאב ונושאת תקווה.

מתוך "זאלה " מאת איציק בדש.

ראו גם :

זאלה של איציק בדש

זאלה ייצוג ראשון לנשים המקוננות

יוסי יונה על זאלה

עוד על עבודותיו של איציק בדש

ורד מדר בעקבות המקוננות ממוצא יהודי תימני

האתר של שלומית ליר

אודות שלומית ליר

מבקרת תרבות. לאתר של שלומית ליר, אקטיביסטית וחוקרת תרבות: http://www.lir.org.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך אמנות עם התגים , , , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*