בית מטבחיים

מאת

איי

 

לב דוידוביץ’ טרוצקי (ברונשטיין במקור) נולד ב-1879 למשפחת איכרים יהודים בדרום אוקראינה.  האינטלקטואל המבריק נמנה עם ראשי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה − שני ללנין − ואירגן את הצבא האדום והובילו לנצחון במלחמת האזרחים. אך טרוצקי, בעל תפיסת המהפכה המתמדת, הובס על ידי יוסף סטאלין במאבק על ירושת לנין. האופוזיציה השמאלית שהנהיג טרוצקי דוכאה בכוח, והוא עצמו הוגלה לאלמה אטה באסיה המרכזית הסובייטית. ב-1929 גורש מרוסיה. הוא עקר לתורכיה וממנה לצרפת ולנורבגיה, אך בלחץ סטאלין הוכרח לנטוש מדינה אחר מדינה עד שמצא מקלט במכסיקו. גם לשם הגיעה ידו של הרודן הסובייטי, וב-20 באוגוסט 1940, בשנתו ה-61, נרצח על-ידי הספרדי ראמון מרקאדר − ז’אק בפואמה − סוכן של סטאלין, שחדר לחוג הפנימי ביותר של חסידי טרוצקי.

איי, אחת המשוררות האמריקאיות היחודיות ביותר, נולדה ב-1947 ונפטרה באחרונה מסרטן השד.  היא אמרה על עצמה שמחצית מדמה היא יפנית והשאר תמהיל של דמי שבטים אינדיאנים, אפרו-אמריקאים ואירים.  השם “איי” − שמה המקורי היה פלורנס אנתוני − שאימצה לעצמה, משמעותו “אהבה” ביפנית. יש טוענים שהכוונה לזעקת כאב, ואכן חייה היו קשים ומרים.  היא היתה פרופסור לכתיבה יוצרת באוניברסיטת אוקלהומה ושמה הלך לפניה על דבקותה בחזון פיוטי בלתי מתפשר ובמונולוג הדרמטי הקודר האופייני ליצירתה.

1. רוסיה, 1927

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָאִישׁ שֶׁעוֹרוֹ חוּם אֲדַמְדָּם

לָפַת אֶת כְּתֵפַי בְּיָדָיו דְּמוּיוֹת-הָאֵת,

מְשַׁלְשְׁלֵנִי מָתוּן-מָתוּן לְמַטָּה אֶל מֵי הַתְּכֵלֶת שֶׁל הַיַּרְדֵּן,

הֵקַצְתִּי בְּמֶרְחַק תִּשְׁעִים וּשְׁלֹשָׁה מִילְיוֹן מִילִין מֵעַצְמִי,

לֵב דָּוִידוֹבִיץ’ בְּרוֹנְשְׁטֵיין,

עָמֹק עַד כְּתֵפַי בַּוּוֹלְגָה,

בְּעוֹד הַצֶּבַע הַזּוֹל שֶׁל חֻלְצַת-הַמֶּשִׁי הַשְּׁחוֹרָה שֶׁלִּי מַכְהֶה אֶת הַמַּיִם.

רֹאשִׁי רָטֹב, מַיִם לְכוּדִים בְּרִיסַי.

הַאִם הִתְעוֹרַרְתִּי?

אֲנִי מְחַכֵּךְ אֶת עֵינַי, וְאָז חוֹזֵר וּפֹוסֵעַ בַּמַּיִם לַחוֹף,

מִתְפַּשֵּׁט וְשׁוֹכֵב,

עַד שֶׁסְּטַלִּין בָּא מִמְקוֹמוֹ תַחַת עֵץ הַלִּבְנֶה.

הוּא מְקַפֵּל אֶת בְּגָדַי

וַאֲנִי מִתְכַּפְתֵּר בִּמְעִיל הַמַּרְמִיטָה שֶׁלִּי,

וְיַחַד אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה לְמוֹסְקְבָה.

הוּא אֵינוֹ שׁוֹאֵל, מָה רָאִיתָ בַּנָּהָר?

אַךְ אֲנִי שׁוֹמֵעַ צִבְאוֹת אָדָם טוֹבְעִים בְּמַיִם וּבִקְדוּשָׁה,

קוֹלוֹת הַסָּרִיסִים שֶׁלֹּא אוּכַל לְהַכִּיר,

גּוֹלְשִׁים עַל סַכִּינִים, מֵעֵצִים, מֵהָאֲוִיר

עַל הַקֶּרַח הַדַּק שֶׁל אַחֲרוֹן לֵילוֹתַי בְּרוּסְיָה.

לֵאוֹן טְרוֹצְקִי.  לֶחֶם.

רְצוֹנִי לִצְרֹחַ, אַךְ דְּמָמָה לוֹפֶתֶת אֶת לְשׁוֹנִי

בִּידֵי-אֵת קְטַנּוֹת

וְכָל אֲשֶׁר יַגִּיחַ, הוּא כֹּה שָׁקֵט

עַד שֶׁסְּטַלִּין נֶאֱלָץ לְהַצְמִיד אֶת אָזְנוֹ אֶל פִּי:

יֵשׁ לִי רַק אֲנִי עַצְמִי.  הַעֲלוּנִי עַל הָרַכֶּבֶת.

לֹא אֶסְתַּכֵּל לְאָחוֹר.

 

2.  מכסיקו, 1940

הַיּוֹם בַּצָּהֳרַיִם הִתְעוֹרַרְתִּּי מֵחֲלוֹם בַּלָּהוֹת:

יְדִידִי זַ’אק רָץ לִקְרָאתִי עִם גַּרְזֶן,

כְּשֶׁיָּרַדְתִּי מֵהָרַכֶּבֶת בְּאַלְמָה-אָטָה.

הוּא הָיָה לָבוּשׁ בְּמִכְנְסֵי קְטִיפָה וְחֻלְצָה צְהֻבִּים.

צִפָּרְנֵי חָתוּל בַּחֹרֶף.

כְּשֶׁהוֹשַׁטְתִּי אֶת זְרוֹעוֹתַי לְחַבְּקוֹ,

הֵרִים אֶת הַגַּרְזֶן וְהָלַם בְּצַוָּארִי,

רֹאשִׁי נִשְׁמַט לְצַד אֶחָד, תָּלוּי רַק עַל פִּסַּת עוֹר.

נָהָר שֶׁל אֲנָחוֹת זָרַם מֵהַשֶּׁסַע.

3.  מכסיקו, 20 באוגוסט 1940

כַּדּוּרֵי הַמִּקְלָע

פָּגְעוּ בְּרַגְלֵי אִשְׁתִּי,

וְאָז זִגְזְגוּ בְּמַעֲלֶה גּוּפָהּ.

לָקַחְתִּי אֶת הַמַּגְזֵזִים, גָּזַרְתִּי וּפָתַחְתִּי אֶת שִׂמְלָתָהּ

וְשָׁכַבְתִּי עֲלֶיהָ בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת.

דַּם לִחְלֵחַ אֶת בְּגָדַי לִפְנַי וְלִפְנִים

וּכְשֶׁנִסִּיתִי לָקוּם, לֹא יָכֹלְתִּי.

שׁוּב אֲנִי מֵקִיץ.  חֲלוֹם בַּלָּהוֹת נוֹסָף.

אֲנִי קָם מִמַּכְתֵּבָתִי, הוֹלֵךְ לַחֲדַר-הַשֵּׁנָה

וּמִתְיַשֵּׁב מוּל הַמַּרְאָה שֶׁל שֻׁלְחַן-הַתִּשְׁפֹּרֶת שֶׁל אִשְׁתִּי.

אֲנִי מְפַרְכֵּס אֶת לְחָיַי וּשְׂפָתַי,

לוֹֹטֵשׁ מַבָּט אֶל פְּנֵי בֵּצָה לְבָנָה כְּעֶצֶם, מְנֻמֶּרֶת:

חֲרוּשִׁים וַחֲלוּלִים.

אֲנִי גּוֹחֵן קָדִימָה וְרוֹאֶה אֶת בָּבוּאַת זַ’אק.

אֲנִי מִסְתּוֹבֵב לְמֶחֱצָה, מְחַיֵּךְ, וְאָז חוֹזֵר וּפוֹנֶה אֶל הַמַּרְאָה.

הוּא זָז מִפֶּתַח הַדֶּלֶת,

מֵרִים אֶת דּוֹקְרַן-הַקֶּרַח

וְהוֹלֵם בְּפִסְגַּת רֹאשִׁי.

מֹחִי מִתְבַּקֵּעַ.

הַדּוֹקְרָן מַמְשִׁיךְ לַחֲבֹט

וּבְפָגְעוֹ בְּרִצְפַּת-הָאֲרִיחִים,

הִיא מִתְעוֹפֶפֶת מִיָּדָיו,

יוֹנָה שְׁחוֹרָה שֶׁאֲנִי רוֹכֵב עַל גַּבָּהּ,

שְׁנֵי גְּבָרִים, אֶחָד מְקַלֵּל,

הַשֵּׁנִי מְבָרֵךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים:

לֵב דָּוִידוֹֹבִיץ’ בְּרוְֹנְֹשְׁטֵיין,

אֲנִי פּוֵֹסֵעַ וְיוֹצֵא מֵהַיַּרְדֶּן בִּלְעֲדֶיךָ.

מאנגלית משה דור

 

הפוסט הקודם“ארוחת ערב” – סיפור קצר מאת אור ברג
הפוסט הבאהצהרת עקרונות לאתר “יקום תרבות “
גיורא לשם ז"ל היה אחד המייסדים של יקום תרבות. פטירתו היתה מכה קשה לעמותה ולחבריה, ואבדנו עדיין מורגש. ראו הערך שלו בויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/גיורא_לשם גיורא כתב: שירה שואפת להקפיא לעד את הרגע ולהעניק לו משמעות כשהיא ממירה אותו במעין חומריות ─ השׂפה. אפשר שזו התכלית: ללכוד דימוי מפעים באמצעות העלאת זכרו של רגע אנושי במעופו אל העתיד─ עתיד שמעבר לשורה האחרונה, מעבר למִתאר האחרון, אחרי הצליל האחרון. נפתולי ה"מחשבה" וה"יצירה" נאחזים בחומרים כמיַצגי ישות וממירים אותם למֶסֶר שאין להפריד בין תוכנו לצורתו. כך מתרקמות במוחנו צורות כאילו היו איבר מן החי. התהליך הזה הוא אחד מאופני ההתגלות של יחסי קיום ביקום. ומה רוצה שירה להגיד לחברה? מה רוצה החברה לשמוע בשירה? זה ה"נעלם" שיקום תרבות ינסה לפענח בדו-שיח בין כותבי שירה, מבקריה וציבור הגולשים. זמינות הרשת לכותבים ולקוראים עשויה לסייע לדו-שיח פורה ומפרה שלא היה דוגמתו בעולם הגוטנברגי. זו תקוותנו בהמראה הזאת ברשת אל מרומי השירה העברית והמתורגמת, ואנחנו מקווים שתהיה להנאת הקוראים.

תגובה אחת

  1. זו פתיחה העשויה להעיד על תפיסת- תפקוד-השירה כמצפון-העולם, כחשיפת-ליקויים שמטרתה תיקון: פתיחת מדור השירה של האתר החדש בשיר תוכחה נוקב המוקיע את יסוד האלימות האנטי-רוחני הטבוע ברוח האנושית:רצחנות-האמת של התפיסה הדתית המוטבעת בטבע ההכרה: דיכוי דינמיות-האמת על-ידי העיוות הדוגמטיסטי. (תאור הרצח במושגי-ההטבלה, דימוי רצח טרוצקי על-ידי סטלין (באמצעות מתנקש) לרצח- ישוע על-ידי יוחנן המטביל, ולעקידת-יצחק על-ידי אברהם).
    התפקוד הדינמי של השירה, כהגדרתו על-ידי לשם, כאפשור מעוף זכרון-הרגע האנושי אל העתיד, מהווה היא עצמה היפוך ותיקון התפיסה הדתית.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + ten =