המאמר להלן עוסק באחד מאנשי הרוח החשובים המעניינים והשנויים במחלוקת ביותר בחיי התרבות והרוח של המדינה הישראלית המתחדשת ישעיהו ליבוביץ’. כמדור העוסק במדעי היהדות, זה היה רק ענין של זמן עד שנציג כאן מאמר העוסק בפרופ’ ישעיהו ליבוביץ’. ליתר דיוק,  בהשקפתו של ליבוביץ’ על העקידה. (ירון ליבוביץ’)

בשל אורכו נביא את המאמר בשני חלקים

ישעיהו ליבוביץ ופרשת “העקידה” בין הפשט לדרש – חלק א’

מבוא

פרשת העקידה מופיעה יותר מכל סיפור מקראי אחר בכתיבתו ההגותית של ליבוביץ . הוא מרבה לחזור ולהדגיש כי פרשת העקידה היא עיקרון מכונן בהגותו היהודית. בעיני ליבוביץ פרשה זו היא פרדיגמה להמחשת עבודת ה’ השלמה, שטבועה בה החותמת של יראת שמים אמיתית. מאמר זה יעסוק בניתוח פרשנותו של ליבוביץ ביחס לפרשת העקידה, מתוך ניסיון לאתר את ההיבטים שניתן לקרוא להם פשט, בצד גישה מדרשית מובהקת שאף היא מצויה באופן גלוי כתיבתו. לכאורה ליבוביץ עצמו שם לאל את מאמצינו לחקירה מסוג זה ומגלה שטרחתנו היא טרחת שווא.

“ציטטות והבאות דברים מן המקורות לא ישמשו אסמכתא או ראייה אלא אילוסטרציה בלבד. לצורכי דיוננו אנו רשאים להדגים את מה שיש בדעתנו להגיד על ידי דברים מן המקורות, תוך ידיעה ברורה שהמקורות מכילים דברים המבטאים השקפות ודעות אחרות, ואפילו מנוגדות לאלו.” (1)

עדות עצמו של ליבוביץ ממצבת אותו כדרשן על פי הודעתו. הוא עצמו טוען, שאין הכתוב במקורות (והמקרא בכלל זה) משמש אצלו בסיס לרעיונותיו ולתובנותיו אלא להפך, רעיונותיו נתלים בכתוב כדי להעניק להם אילוסטרציה. יתר על כן, הוא משתמש במקור הכתוב שימוש פדגוגי שיאפשר לקהל קוראיו או שומעיו לרדת לסוף דעתו. צורה זו של התייחסות למילה הכתובה היא העיקרון המשותף כמעט לכל המדרשים המבקשים להוסיף לקח לבני זמנם ולדורות הבאים, תוך כדי שימוש בשברי מילה או פסוק, או אפילו סיפור (2).

יתר על כן, ההכרה שהמקורות מכילים “דברים המבטאים השקפות מנוגדות” יש בה מן הסובלנות של בעלי המדרש שאינם נכווים מחופתם של חבריהם, שהרי “אין למדים מאגדה”. (3) הדרש מטבעו הוא פלורליסטי ומניח את האפשרות לקיום יחד של דעות הפוכות. הוא מבטא הלך רוח של שפע, של שגשוג ורב- גוניות רעיונית. בניגוד לכך, בעלי הפשט עינם צרה בשל חבריהם, ועל פי רוב, להוטים להציל את בעל דברם “משגגתו”.

למרות הווידוי החושפני של ליבוביץ, יש חשיבות לבדוק את פרשנותו של ליבוביץ בפריזמה המנסה לפצל בין פשט ודרש אין מדובר רק בתרגיל הבוחן את המתח בין הפשט והדרש אלא גם בניסיון לעמוד במשהו על הרטוריקה המיוחדת שבה עוצבה הגותו. אף שהגותו הדתית של ליבוביץ קשה לקבלה ולאימוץ, הרי בה בעת גם קשה להתעלם ממנה. למרות הנוגדנים שדבריו מעוררים בחוגים רבים, השפעתו גדולה הן על חלקים בציבור הדתי והן בקרב הציבור החילוני

מהו פשט?

“הפשט (מן הפועל “פשט” במשמעו המואחד של גלה, ישר וגם באר) שואף להבין ולבאר את דברי הכתוב לפי הכוונה הגלויה והישרה (“הפשוטה”) היוצאת מפירוש המילים והמשך העניין. הפשט אינו מכניס לתוך הכתוב ממה שאין בו. הוא מתייחס לכתוב כמו לדבר עצמאי ובלתי תלוי בפרשן, כמו לדבר שמחוץ לפרשן; או במילים אחרות: הפשט שואף לפרש את הכתוב באופן אובייקטיבי. אולם הדרש (הן הפועל “דרש” במשמע של שאל ובקש וחפש וחקר) מבקש ומחפש בדברי הכתוב עניין הנצרך לפרשן, שאי אפשר למצוא בדבר הכתוב לפי כוונתם הגלויה והפשוטה….. הדרש מפרש באופן סובייקטיבי . וכך נעשתה הפרשנות של הדרש אמצעי לסגל את הכתוב לצורכי הזמן, ולפשר בין הדרישות של החיים השוטפים לבין הדרישות של המילה הקבועה של הכתוב”(4).

הגדרה זו של סגל נשמעת היום נאיבית משהו. הטענה כי הפשט הוא אובייקטיבי והדרש הוא סובייקטיבי, מזכירה לנו את החלוקה בין מדעים מדויקים שמושאי מחקריהם נמצאים (5)מחוץ לחוקר, מחוץ לעולמו הערכי והאסטטי, לבין מדעי האדם שמושאי מחקריהם תלויים בכל מקרה גם בעולמם של החוקרים המטפלים בהם. החתירה של הפשטן להעמיד את מושא חקירתו מחוץ לעצמו היא יומרה של הענקת מעמד של מדע מדויק לפרשנות פילולוגית היסטורית של טקסט. הגישה כי הטקסט הקשור למדעי האדם נקלט לתוך תודעה ריקה של קורא, מבלי שהנחותיו המוקדמות וניסיונו הפרשני המוקדם של הקורא ייטלו חלק בפרשנות, או מבלי לקחת בחשבון את תפיסותיו התרבותיות ואת המסורת הפרשנית שבה הוא מצוי – נראית בעייתית.(6)

פרשנות ואידיאולוגיה

סגל בדברי החתימה שלו לספרו עובר לדבר בזכות הפרשנות הסובייקטיבית. לטענתו, לא נוכל להתייחס לתנ”ך כשם שאנו מתייחסים לשאר המקצועות המדעיים האחרים. “אם כך יהי לנו המקרא, אז תהיה השפעתו עלינו לא יותר גדולה מהשפעתם של הלימודים הללו”. (7) הוא מציע לנתק בין לימוד התנ”ך שנעשה באמצעות דיסציפלינה מדעית ביקורתית, לבין הלימוד במסגרת חינוכית לבני נוער או במסגרות עממיות. במקרה הראשון יש לדרוש ניתוק אידיאולוגי מוחלט ובמקרה השני יש לחייבו למטרות חינוכיות לאומיות.

שלום רוזנברג (8) עמד על הקשר המסוכן בין פרשנות ואידיאולוגיה, דווקא כאשר מקבלים את ייעודו הדתי של התנ”ך ולא קוראים בו כספר עזר לגיאוגרפיה, היסטוריה, או כיצירה הומאנית חילונית. אידיאולגיה מטבעה מטה את כוח השיפוט של הפרשן בהתאם להשקפתו; הסכנה חמורה שבעתיים כאשר הפרשן מונע על ידי מניעים דתיים שהוא מבקש להם אסמכתאות בטקסט הכתוב. להטיה אידיאולוגית יש דוגמאות היסטוריות למכביר, החל מן הפירוש האלגורי של היהדות ההלניסטית למקרא, עבור דרך הפרשנות של אבות הכנסייה שביקשו לראות בתנ”ך את המוסר הנמוך של האיש המקראי, שנחשב בעיניהם רק כמבשר את השלב הבא של העידן המשיחי הגבוה יותר של הברית החדשה. ונסיים אספקט זה בדוגמא של המדרש הציוני הלאומי שביקש לראות בתנ”ך מקור השראה להתחדשות לאומית בארץ ישראל, כאשר במקרה זה שורבבה לפרשנות גם אידיאולוגיה אנטי מסורתית ידועה.

אין זה אומר שכל גישה אידיאולוגית פסולה, מכל מקום היא מחייבת זהירות או אולי אפילו להידרש להרמנויטיקה של חשד. כמו כן אין בקביעה זו להסיר את החשד ממי שאינו מציג אידיאולוגיה כלשהי, או ממי שבמוצהר מגלה עמדה שוות נפש לגבי תוצאות חקירתו. התנ”ך בהיותו ספר בעל מגמה חינוכית ברורה, הפונה בתביעה דתית משמעותית כלפי קוראיו, מקשה למדי על עמדה ניטרלית. (9) לכן ספק אם יש בקריאה לנתק בין פרשנות לאידיאולוגיה לספק את “הרגל השנייה” הבריאה, אבל אולי יש בכוחה לספק לפחות רגל תותבת המסייעת לרגל שנייה בריאה.

לאחר הערות קצרות אלו נוכל לגשת לניתוח דברי ליבוביץ’ כפי שהם באים לידי ביטוי בהתייחסות שלו לפרשת העקידה. בחלק השני של המאמר שיפורסם בנפרד נבקש לקבל תשובות על חלק מן השאלות שהועלו בחלק זה.

חלק ב’ של המאמר

הערות

(1) י. ליבוביץ, יהדות עם יהודי ומדינת ישראל , שוקן תשל”ו, עמ’ 13, להלן יהדות

(2)ׂהגישה הפרשנית באמצעות המדרש מקבלת חיזוק אצל ליבוביץ גם מתוקף המהפך הפרשני של ליבוביץ עצמו במעמד כתבי הקודש, שהפך את הפירמידה של הספרות הקנונית היהודית על פיה. הוא קבע שקדושת התנ”ך נובעת מתוך התורה שבע”פ ולא כמקובל שהתורה שבע”פ מקבלת את ההצדקה שלה מתוך התורה שבכתב. ראה, “קדושתם של כתבי הקודש”, יהדות, עמ’ 346-350

(3) אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, אגדה.

(4) מ.צ. סגל, פרשנות המקרא, סקירה על תולדותיה והתפתחותה , ירושלים תשי”ב, עמ’ ב-ג, להלן, פרשנות.

(5) כדאי לציין שבתפיסות הפוסטמודרניות שהפרשנות היא על ראש שמחתן, יש אסכולה הרואה בתהליך ההיסטורי של מדעים מדויקים כדבר שהוא מותנה חברתית. לדעת אסכולה זו, כיווני המחקר ביחס לאובייקט הנחקר מצויים בהקשר של פרדיגמה שלטת, שיש לה השפעה ניכרת של חוקים חברתיים. ראה, ת. ס. קון, המבנה של מהפכות מדעיות, תל-אביב 1977.

(6) ראו Hans-Georg Gadamer, Truth and Method, Second, Revised Edition, Trans by J. Weinsheimer and D. G. Marshall 2003, pp.282

(7) פרשנות, עמ’ קל.

(8) ש’ רוזנברג, “בין פשט לדרש, פרקים על פרשנות ואידיאולוגיה”, דעות ל”ז, עמ’ 91-99.

(9) “משנשמט מעל המקרא הלבוש הססגוני שהעטה עליו המדרש הלאומי, נחשף בהכרח טיבו הראשוני כספר דתי. בזמן שהמדרש הלאומי שלט בכיפה, האמין הציבור החילוני שהוא מבין את המקרא טוב יותר מאשר הציבור הדתי, הכבול עדיין בכבלים של מדרשי חז”ל; ואילו עתה כשחזר ונזדקר האופי הדתי של התנ”ך, ניכר בציבור החילוני שהוא מוכן להסתלק מן הטענה לבכורה, ואולי גם מעצם הבעלות, ולהחזיר את ספר הספרים לרשותם של המאמינים בקדושתו. ואלה מצידם ממהרים למצוא בקוצר ימיו (היחסי) של הפירוש החילוני ראיה היסטורית לחוסר הלגיטימיות שלו, ומתוך שכרון הכוח שנתגלגל לידם הם נוטים לתבוע לעצמם בלעדיות בהבנת המקרא, פירושו והוראותיו”. א. סימון, מעמד המקרא בחברה הישראלית ממדרש לאומי לפשט קיומי, יריעות א’ , 1999.

לחצו לצילומים נוספים

ישעיהו ליבוביץ’.צילמה ברכה אטינגר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × שלוש =