העצמי והזולת ברוח האקסיסטנציאליזם ופסיכולוגית העצמי

פסיכולוגית העצמי בעיני מעוררת אותנו למחשבה על המרחב הזה שמחזיק את המפגש הכביכול ידוע ומוכר של שני בני אדם בתפקידים של מטפל ומטופל .

מעוררת אותנו לזיקה הזו בין היש העצמי שאנחנו והיש האחר שמולנו – והאחריות שמפגש כזה טומן בחובו .מזכירה לנו את ההכרה שהעצמי והאחר אינם מושגים "טבעיים" מובנים מאליהם ,אלא מושגים שחורגים מהסדר הטבעי של עולם התופעות .קטגוריות שאינן פיזיות שכן מחוץ לתחום ההכרה שלנו אין באמת הבחנה בין העצמי ובין האחר .אלו הן חלוקות הכרתיות התכוונויות שהמשמעות שלהן היא קודם כל אתית ,במובן זה שהיות אחר אין פרושו אובייקט הנחשף למבט שלנו אלא מישהו שאנו מחוייבים למרחב ההתקיימות שלו. המבט שלנו אל האחר ,כך אנו למדים אינו כפוי להיות מבט מחפצן או מאבחן החושף את האחר אלא עשוי להיות מבט מכונן מנכח ויוצר .מתוך הכרה באחריות הזו כלפיו – האחר הופך זולת.

אני מבקש כאן להביא שני קטעים קצרים משתי יצירות ספרות של הוגים אקסיסטנצליסטים – סארטר וקאמי ודרך גיבורי היצירות שלהם לראות משהו מההמשגה של היחסים הללו בין העצמי ובין האחרות.

הראשון הוא סארטר שביצירה שלו "הבחילה " הוא מתאר דרך הגיבור רוקנטאן את המפגש עם האחר ,עם המציאות החיצונית לו ,כמפגש שלא ניתן לעיכול או הכלה ועל כן מעורר בחילה אצל הגבור . זהו מפגש שנכפה על האדם על פי סארטר מעצם החשפותו לעולם ולאובייקטים האופפים אותו ,אך עם זאת המפגש עם האחרות חושף את האקראיות חוסר היחודיות והסתמיות הן של הסובייקט הצופה והן של האובייקט הנצפה ומפשיט את שניהם מכל רובד של משמעות.הגבור רוקנטאן מתוודע לקרע הלא ניתן לאיחוי זה שבינו לבין המציאות כאשר עבר בשביל בתוך גן שנהג לבקר בו פעמים רבות ושבמרכזו עץ גדול. אך באותו ביקור שלא כמו בביקוריו הקודמים הוא התבונן בעץ הזה שנהג לראות בו תמיד עץ שנותן צל ליושבי הגן ,ולפתע משהו גרם לו לראות את העץ לכשעצמו ,עירום מתפקידו כזולת עצמי למבקרי הגן וכך מתאר חויה זו סארטר מפיו של רוקנטאן : "הקיום נחשף פתאום ,הוא איבד לפתע את אותו סבר בלתי מזיק של מינו המופשט,כל זה נמוג,שונות הדברים , הייחוד שלהם לא היה אלא למראית עיין ,ציפוי בלבד .ציפוי זה נמס ,נותרו רק גושי חומר מפלצתיים ורכיכים באי סדר,עירומים בעירום מפחיד ומגונה" .

אצל סארטר כאמור ביצירה זו המפגש הבלתי נמנע של האדם עם האחרות ,הינו מפגש אונטלוגי הנכפה על ההכרה של האדם, שמשמעותו היא למעשה צימצום הוויתו של האדם וחירותו ואף איום כפי שראינו על חווית המשמעות והערך שלו בעולם.במקום אחר במחזה "בדלתיים נעולות" הגדיר זאת סארטר "האחר הוא הגיהנום " .נראה שאם קוהט היה פוגש בסיפור הזה הוא היה אומר שהחויה שעבר רוקנטאן אינה גזירת המציאות הנכפית על אדם בעל כורחו אלא שהעדר חווית זולת עצמי של רוקנטאן בחייו גרמה לכך שההתוודעות לקיומו של העץ לכשעצמו ולא כזולת עצמי הפכה לחויה בלתי נסבלת ולקריסה לתהום שבינו לבין אותו עץ מנוכר.

אצל קאמי, לעומת זאת ,שלימים הפך ליריבו הפילוסופי של סארטר, חלה התפתחות והשתנות ביצירתו בראיה שלו את היחס בין העצמי ובין האחר . אם ביצירה הראשונה שלו "המיתוס של סיזיפוס" תאר קאמי עולם הדומה לבחילה של סארטר – עולם של אבסורד וניכור מובנה וכפוי על האדם בין העצמי והאחרות ושמשימת חייו של האדם היא הסתגלות יצירתית לאחרות(מזכיר במובן מסויים את העולם שפרויד יצא ממנו)

הרי שביצירה המאוחרת שלו – הנפילה – הגבור זאן בטיסט קלאמנט ,עורך הדין הפריזאי ,מתעורר בערוב ימיו אל המימד האתי והמחייב של מה שקאמי מתאר "הנתבעות " של האדם מזולתו .

רגע ההתעוררות המצמרר תואר בספר כאשר טייל קלאמנט בשעת ערב על הגשר שחוצה את הנהר בעירו ,ושם ,שמע נערה צעירה קופצת למיים הקרים ,זועקת מלמטה – ספק זעקה להצלה ספק זעקה שמבקשת לספר את יאושה ורצונה לסיים את קיומה .קלמאנט שמע את הזעקה מבעד לרוח שנשבה אך נתן לה לחלוף וחווה אותה כחלום לא מציאותי.

שנים לאחר מכן ,בחשבון הנפש הנוקב שלו עם חייו מתאר קאמי מפיו של קלמאנט "

הזעקה ששמעתי כמה שנים קודם לכן מהדהדת על פני הסינה מאחורי גבי,נישאה בנהר אל מימי הלמאנש ולא הפסיקה להתגלגל בעולם ולחצות את מרחביו האינסופיים של האוקיינוס וציפתה לי עד היום בו פגשתיה שוב .כך הבינותי כי תוסיף לחכות לי על פני ימים ונהרות ובכל מקום בו נמצאים המים המרים של טבילתי .ואפילו כאן,הגידה נא כלום אין אנו על המיים?"

קלמאנט הבין שהטרגיות של קיומו נוגעת לשתיקתו אל מול אותה זעקה מרה של הנערה במיימיו הקרים של הסיין

ולקראת סוף הרומן מתאר קלמאנט את הטרגיות שבראייתו אין ממנה תיקון או חזרה ואומר "הוי אישה צעירה ,הטילי עצמך שוב למים כדי שתינתן לי פעם שניה ההזדמנות להציל את שנינו ..פעם שניה הנה,שער בנפשך כי דברינו יתקבלו כלשונם?

אז היינו נאלצים להכנע ולעשות..ברר המיים קרים כל כך ,אך תנוח דעתנו,עתה כבר מאוחר מידי ותמיד יהיה מאוחר מידי ,למזלנו"

האירוניה והציניות שקלאמנט נעטף בה בסוף ימיו לא מצליחה לטשטש ולעמעם את כאב הכרה שלו בהוויתו כפתוחה אל זעקת הזולת כפי שהתבטאה באותו לילה על הסינה.,

מעניין שאצל קאמי שלא אצל סארטר ,דווקא ההכרה באבסורד והניכור כנקודת מוצא בין האדם והאחר ,מובילה בסופו של דבר לא לראיה ניהיליסטית שבה שאלת הקיום כפי שסארטר מנתח אותה היא ההסתגלות יצירתית לאחר אלא מובילה אותו למימד דתי שבו האחרות הופכת זולתיות שתובעת את קיומה ומציעה עצמה כשייכת לאדם אף יותר ממנו עצמו כפי שהוא אמר "קיפצי שוב לנהר כדי שנוכל להציל את שנינו "

מאת: אסף לב

הפוסט הזה פורסם בתאריך הגות ופילוסופיה, מדע ופילוסופיה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*