סייד קשוע הוא יוצר חשוב. הן ספריו הקודמים “ערבים רוקדים” (2003) ו”יהי בוקר” (2004) ובמיוחד סדרת הטלוויזיה “עבודה ערבית” והן הטורים שלו בעיתון “הארץ” מהווים צוהר שדרכו ניתן להציץ אל החברה הערבית החיה בישראל שלעיתים נדמה כי למרות שהיא קרובה גיאוגרפית ופיסית אל החברה היהודית, במרבית הזמן היא נשארת סמויה מן העין למרבית תושביה של המדינה ובעיקר לאלו החיים במרכז התרבותי ההגמוני הישראלי.

להדרה התרבותית של ערביי ישראל מהדומיננט התרבותי הישראלי ישנם גורמים רבים שלא זה המקום לפרטן אך בעיקר גורמים אלו קשורים לגורמים חברתיים-כלכליים ובעיקר לגורמים גיאו-פוליטיים רבים. בעשור האחרון ניתן היה לזהות מוצרי תרבות רבים שהחלו לעסוק בשאלת הזהות והחיים של ערבי ישראל במוצרי התרבות הדומיננטיים בעיקר בקולנוע ובטלוויזיה. הם באו לידי ביטוי בסרטים כגון “הכלה הסורית”, “עץ לימון”, עג’מי ועוד, אך נראה שדווקא בתחום המילה הכתובה הספרותית הנפקדות של ערביי ישראל והייצוג הלא-סימטרי שלהם נשאר על כנו ואולי אף החמיר. לפיכך, לדידי, כאשר יוצא לאור רומאן על החברה הערבית הוא מהווה חגיגה אנתרופולוגית ופוליטית כאחת וכך גם שמח ליבי על פרסום ספרו של קשוע.

גוף שני יחיד, ספרו השלישי של קשוע, מספר את סיפורו של עורך דין מצליח ממזרח ירושלים אשר נתקף טירוף של חשדנות כלפי אשתו בעקבות פתק שהוא מצא בתוך הספר “סונטת קרויצר” מאת לב טולסטוי שרכש בחנות הספרים המקומית. בעקבותיו הוא מגיע אל סטודנט מטירה הלומד עבודה סוציאלית בירושלים. הרומן שוזר את שני הסיפורים יחד כאשר טירוף האמוק של העורך דין אודות החשד כלפי בגידתה הבלתי מתקבלת על הדעת של אשתו מוביל אל הסאגה שבו יימשכו אל הסיפור הגיבור הנוסף. סביב התמות הללו של בגידה, נאמנות, אהבה ואמנות נסוב הסיפור.

המכנה המשותף הרחב והברור של שני הגיבורים הוא טשטוש הזהות החברתית שלהם בתוך החברה וניסיון להקים מחדש זהות אשר תקרב אותם אל החברה שמהווה בשבילם קבוצת סטאטוס יותר שווה. הכמיהה של שניהם היא בהשלת הדמות החברתית שלהם ככל האפשר עד כי יצרית דמות חדשה שתהיה דומה לנוסחא של הדמות ההגמונית בישראל, הדמות של הבורגני- החילוני – האשכנזי. לאורך כל הסיפור שמו של העורך דין לא מוזכר והוא נקרא רק בשם “העורך דין” שכל כיסופיו הוא לעלות במדרגות הניעות החברתית הישראלית והתקרב ככל היותר לחברה היהודית המערבית.

לאורך הפרקים הראשונים מתוארים ביתר פירוט הריצה האינסופית של העורך דין אחרי מוצרי סטאטוס חיצוניים כמו ארוחות הפאר של העורך דין ואשתו עם וחבריו (ארוחות סושי וקנייה של יין יקר), הרצון לקנות מכונית יותר יקרה ויותר חדישה ממה שיש לו עכשיו או לחבריו, רכישת בגדים יקרים וכו’, כאשר באופן פרדוקסאלי ככל שהוא מבליט את “המסמנים החיצוניים” הוא דווקא מדגיש את הזרות שלו ואת הניכור מהחברה היהודית, משום שהוא למד ומתוודה אחר כך כי לחברה היהודית שנמצאת במעמד כשלו או אפילו יותר ממנו אין צורך ב”מסמנים חיצוניים”. דווקא להיפך, היא שומרת על צניעות רבה ושמה דגש על “מסמנים פנימיים”.

תופעה זו אינה חדשה וכבר במיוחד לאור הדיאלקטיקה של הגל והמטריאליזם של מרקס לפיה כאשר “המדוכאים” רוצים לצאת מן המקום שבו הם נמצאים הם מאמצים ביתר מידה את הערכים והנורמות ואת דפוסי ההתנהגות של “המדכא” ביתר שאת עד כדי גיחוך וזרות מוקצנת. המסמנים החיצוניים הללו רק על ידי צריכה של מוצרי סטאטוס מעידים על צורך בהזדהות ובזהות חדשה ברוח ה”ישראליזציה” של פרופסור סמי סמוחה היוצא מתוך הגישה הפלורליסטית וטוען כי ערביי ישראל רואים את החברה הישראלית ככורח המציאות ומנסים להשתלב בה מבחינה כלכלית וחברתית, ושומרים על נאמנותם לישראל.

לדידו של סמוחה הזהות של הערבים בישראל היא זהות פלשתינאית אזרחית ולא פלשתינאית לאומית היכולה לשמור על המרקם החברתי השביר. דוגמא יפה לכך בספר, הוא הנוהג שהעורך דין מקיים בביתו בכל יום חמישי הראשון לחודש אחרי ארוחת ערב עם חבריו (רופא ורואה חשבון) לקיים דיון בנושא מסוים. במהלך אחד מאותם ערבים מרצה אשתו של הרואה חשבון, פאתן, שהיא אשת חינוך ודוקטורנטית באוניברסיטה העברית אודות הניסיון של מערכת החינוך הישראלית למחוק את הזהות הלאומית הפלשתינאית של ערביי ישראל בגלל העדר הלימוד של הנרטיב הפלשתינאי. בשלב מסוים כל הנוכחים מאבדים עניין בהרצאה המוכרת להם כבר לעייפה ומוחם בורח למקום אחר. אין הם מעוניינים בעוד הרצאה בנאלית על זהות לאומית, לאומיות וטשטוש הזהות של ערביי ישראל. הם כבר מכירים בבעיית הזהות וכל אחד מהם כבר הפך “אדיש” אליה במובן מסוים של חייו. הזהות האתנית והלאומית שלהם עשתה המרה וכרגע היא רק זהות פרופסיונאלית- כולם מזוהים לפי המקצוע שלהם והחברה מעניקה להם טובין רוחניים והערכה מעמדית רק על פי שייכותם והתקדמותם המקצועית.

מנגד, הדמות השנייה המרכזית של הרומאן, דמות העובד הסוציאלי מגלגוליה היא הדמות המשמעותית והדומיננטית ביותר שמציגה את אובדן הזהות הטוטאלית עד כדי יצירה של זהות חדשה על ידי “השאלה” וולונטרית של זהות יהודית אחרת שהיא ממש הנוסחה של היהודי הבורגני המצוי. הצורך של העובד הסוציאלי בזהות חדשה הוא קמאי וקיצוני יותר הנובע מהיסטוריה משפחתית פרובלמאטית בעקבות אמו שסרחה וגידלה אותו בגפה ובשל כך סבל מגידופים רבים, מבוז חברתי ומנידוי חסר תקדים בחברה שהולידה בו את התחושה הגדולה ביותר של זרות וניכור מהחברה שבה הוא גדל. הוא אומר, ברוח התזה הפוקויאנית אודות טשטוש הזהות של האדם, במילים החוצבות לב והמרטיטות את הנפש כי “אני רוצה להיות כמוהם, בלי מבחני נאמנות, בלי מבחני קבלה, בלי פחד ממבטים חשדניים. היום אני רוצה להרגיש חלק מהם מבלי להרגיש שאני עובר עבירה” (שמזכיר את הוידוי של הגיבור בסרט “אני אחמד”).

ככל שהוא מנודה יותר מהחברה הערבית כך הוא יוצא חוצץ כנגד השמרנות והמסורת שלהם, המנהגים הברבריים והמיזוגיניים של החברה הזו על ידי הקצנה טוטאלית של אימוץ החיים היהודי הערבי. המפתיע שמי שמייצג ומשמש לו “מנטור” לכניסה לחיים החברתיים היהודיים (דרך הספרים והדיסקים שבחדרו ואמנות הצילום שלו) הוא דווקא צעיר הסובל משיתוק ולמעשה לא מתפקד כלל וכלל מעצמו בשביל עצמו אלא זקוק לסעד של הערבי בפעולות הכי בסיסיות. הדיכוטומיה הזו מרמזת אולי ששיתוק נפשי הוא הרבה יותר גרוע משיתוק פיסי. גם האופן שבו הגיע הנער היהודי לשיתוק זה מסמלת את הצורך בנפש בריאה.

כאמור הציר המקשר בין שני הסיפורים הוא הפתק האהבה של אשתו שמצא העורך דין בתוך “סונטת קריוצר” שקנה בחנות הספרים המקומית. קשוע מתכתב לאורך כל ספרו עם מוצרי תרבות של החברה המערבית ובהן ספרות גבוהה, אמנות הצילום ותרבות הטלנובלות. “סונטת קרויצר” מהווה הדהוד תרבותי לאורך כל הספר ונראה כי הוא תת מודע רגרסיבי שבו הגיבור מנסה להתלות על מנת להצדיק את החשדות שלו. יפה עשה קשוע שנתלה באילנות גבוהים כאשר חיבר את הנרטיב של סיפורו ביצירה של המתח בהקבלה ליצירה של טולסטוי.

אך לעיתים נראה שדווקא בחירה זו מאולצת מדי ולא נעשה בה שימוש בצורה מושכלת הן משום שהיא לוקחת בחשבון שקהל קוראי הספר מחזיק ב”האביטוס” של התרבות המערבית והן מכך שהדמות לא מתפתחת לפי האפיונים או רצף התובנות שהספר מעניק אלא רק בציון הספר למתווה העלילה ואזכור בסיומו שהגיבור סיים לקרוא אותו.

אמנות הצילום שהיא אמנות מודרנית גבוהה מהווה את הציר האמנותי היחיד בין שני הגיבורים. האחד משתמש באמנות זו כדי להגדיר את עצמו ולדחוף את עצמו לתוך החיים החברתיים המעמדיים והכלכלים ושלה הוא שואף והאחר משתמש באמנות הצילום כדי לחבר את הקצוות שנפרמו במציאות הקיומית שלו. יש כאן שימוש יפה במימדי האמנות והיכולת שלה ל”מימזיס” לא רק על ידי ייצוגיה אלא בתפקידה בפרשנות של קהל הצורכים והעוסקים בה לכינון העצמי מחדש שלהם. בנוסף, יש כאן הדהוד לתרבות זמננו- הטלנובלות- הצרכנים של התרבות ה”נמוכה” עושים חיקוי של ייצוגי המציאות בהן עד כדי ציר השוואה וחיקוי למתרחש בחייהם. בניגוד לתרבות “הגבוהה” שמי שיש לו את הכלים החברתיים לצרוך אותה משתמש בה לצורך רפלקסיה ביקורתית וכינון זהות מחודשת לחיים שלו, אלו שצורכים “תרבות נמוכה” עושים חיקוי עלוב של המציאות הבדיונית שהם רואים. אם כך גם בתוך החברה הערבית ישנו פסיפס שלם של תרבויות ואופני קבלה של התרבות המעידים על קבוצות חברתיות שונות ולא על תפיסה של מקשה אחת. זהו למעשה ההישג הגדול של קשוע בהצגת החברה הערבית כחברה מורכבת מידי, מסועפת מידי ומגוונת מאוד שלה מניפה שונה של ערכים, נורמות ודרכי התנהגות כמו כל חברה “נורמאלית”.

בפן המבני, הסיפור לא אחיד ברמתו. החצי הראשון פחות דרמטי מהחצי השני ולעיתים הספר שופע פרטים שבלוניים ומתאר פעולות סתמיות שניתן היה לקצרן לאין ערוך. השפה היום יומית אמנם מתאימה לרוח הספר וכמובן לכתיבתו של קשוע שתואמת את דפוסי הכתיבה של העיתונאים שכותבים רומאנים ברוח “הספרות העיתונאית”, אך לא תורמת במאום לקורא התעניין גם בשפה ובסמלים של שפה. בכל זאת מומלץ מאוד.

סייד קשוע, גוף שני יחיד, הוצאת כתר, 318 עמודים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

15 − 9 =