"ארוחת ערב" – סיפור קצר מאת אור ברג

הדברים החשובים באמת  קורים תמיד במקום אחר. אפשר להרגיש את זה ברחובות הישנים, אלה שהתנועה למרכז העיר לא עוברת דרכם. רחובות צרים שבהם הבניינים משופצים, ולהם חזיתות נעימות של גדרות בטון וגדרות שיחים פה ושם, שבילים מתוקנים וכניסות אינטרקום. לעתים אפשר למצוא ברחוב חנויות לכלי בית, חנות בגדים, מכולת.

ברחוב 'מאן דהו' נמצאת חנות המכולת של מר פיש. מדי פעם נכנסים קונים למכולת.  מול החנות של פיש נבנה מרכז קניות. מר פיש לא נחרד מהתחרות, אבל העוברים ברחוב מפטפטים בהתלהבות כשהם מבחינים בבנין המרובע עם שערי הכניסה הגדולים כמו דלתות בית כנסת. יש כבר כמה חנויות פתוחות, בעוד שרובן של החנויות במרכז מכוסה בניילונים ובשלטים 'להשכרה'. אם נכנסת למרכז בשעות הערב תוכל לשוטט בקומות הריקות, להתבונן על חלון הראוה של חנות הבגדים, לקנות חטיף בקיוסק 'פתוח כל היום', להציץ למסדרון האפל שבקומה השניה.

כל בוקר מוצף הרחוב ברעש של פטישים חשמליים ומקדחות, טרטור של משאיות הובלה וקולות פועלים. לקראת הצהרים עוברים ברחוב זוגות של נערות, ילדים שחזרו מבית ספר, נשים זקנות בטיול היומי שלהן. טרטור הטורבינות בוקע מהמרכז המסחרי במשך כל היום, קרשים וחביות חוסמים מדי פעם את הרחוב.היום שוב בקעה מחנות הנעליים מוזיקה מזרחית, הקיוסק היה שוב סגור, בקופת החולים הקטנה המתינו אנשים בכניסה. מדי פעם יש ימים כאלה, כשהרחוב נראה פתאום כמו מקום אחר. השינוי מתרחש בגלל עניין פרוזאי, תיקונים בכביש או הוספת רמזור, אבל  לפתע המקום הופך לכמה ימים למקום שבו הזרימה אחרת, המוזיקה אחרת.  ולא שהאויר נקי יותר, או שהירקות בשוק צבעוניים יותר. ריחות האבק והאשפה והרעש הבלתי נסבל עדיין בסביבה, אבל ההרים סוגרים מסביב, הים לפנינו, הרחוב הישן והמדרכות המאובקות הם אי ששמרנו בזכרון כמו שיר שכוח. אולי הרחוב המשתנה זמנית הוא השתקפות של תקופה מתעתעת, בכל יום מדווח בחדשות על שינויים אקלימים קיצונים. אבל העולם שנמצא בחוץ הוא לא עולם בטוח, ושונה לחלוטין מרחוב, שהשינוי הקיצוני ביותר שחל בו הוא טרטור משאיות ורעש גרירת קרשים. כשתסתיים בניית מרכז הקניות, יהיה צורך לאכלס מכוניות במגרשי חניה, לשנות כיווני תנועה, יוקמו בתי קפה ואוטובוסים יוזרמו לאזור. האויר יפויח, אנשים יציפו את הרחוב. מאידך, מרכז הקניות לא גדול במיוחד, ותמיד קיימת אפשרות שהכל ישאר כפי שהוא, תלוי במזג האויר וברצונם הטוב של העוברים ושבים.

בשעה 2 מר פיש סגר את המכולת והלך לישון את שנת הצהרים שלו. באחת ורבע אחר הצהרים עברה בחורה ברחוב. היא בכתה, הפנים שלה היו מזיעות והיא נגבה את העינים ביד שבה החזיקה פחות שקיות. היא בכתה כי היא חבשה כובע עשוי מלבד בשיא החום, כי שקיות הקניות הכבידו עליה, כי היא ידעה שבערב שוב תפשפש בספרי הבישול כדי לנסות תבשילים אינדונזים פיקנטים. הטלפון הקטן שלה צלצל  בעודה חוצה את הרחוב. היא נאבקה להוציא את הטלפון שלה מתוך כיס עמוק בחצאית קפלים מבד הודי ירקרק, הכובע מונח בזוית הדוקה ולא נוחה. נאבקת בשקיות המגודלות, לפתה לבסוף את המכשיר בשתי אצבעות ואחרי השתנקות מנומסת החלה בויכוח חד-צדדי. לשמחתה, היא תוכל להכין את המאכלים האינדונזים הפיקנטים שלה הערב. כשהגיעה לדירה, מיהרה לפזר את שלל הקניות שלה ולהתכונן לערב. במטבח הסירים קרקשו, בטלויזיה דווח על ארועים במזרח אירופה. בפעם הראשונה היא תנסה להשתמש בחלב קוקוס. היא התבוננה בקופסת השימורים בתמיהה – מיץ? סירופ? בשר, ירקות, סכינים. הטלפון צלצל. היא נגבה את הידים בסינור המטבח עם ציור העגבניה והתרנגולת. הכל בסדר, הנהנה אל השפופרת, באמת נפלא ונהדר. המרק בעבע.

*********

 באולם המתנה בשדה התעופה ישב איש. הוא היה עייף. הוא היה צריך לטוס לפגישות עבודה, והוא חיכה לקריאה לעלות למטוס. הוא התבונן סביבו והחליט שבפעם הבאה ינסה לטוס בשעה אחרת. האולם היה מלא באנשים עם תרמילים ובמשפחות. ילדים התרוצצו וצווחו ולחרדתו התקרבו אליו כדי להתחנחן. בדלפק הקפה הוא הזמין קפה נמס בלי חלב. הוא התישב בכסא ללא ריפוד, והחזיק את התיק שלו על הברכיים. מוזיקה עליזה פעמה אל הלקוחות מדלפק הקפה, שני ילדים קיפצו וצווחו 'love you baby, love you baby' במשך כל חצי השעה האחרונה.

בצד השני חיכה לו שבוע של עבודה משרדית, פגישות עבודה, לילות ללא שינה בבית מלון. רשימת הקניות שלו כללה שקית של חטיפי שוקולד ויומן אלקטרוני. הוא חשב לנסות ולקצר את השהות שלו ושוב התיאש. אם, נניח, יקום, יצא מהאולם, יקרא למונית, יסע לבית החולים לביקור, יחזור לביתו, ימלא את המקרר במצרכים, יתכרבל במיטה שלו, יתעורר בבוקר עם האוטובוסים. אבל המחשבה שיאבד את מקום העבודה שלו. ואז? ימים במיטה, מקרר ריק, נדודי שינה באמצע הלילה. הוא הידק אליו את התיק כשאחד הילדים קיפצץ לידו וצהל 'love you'. החשיך בחוץ.

הערב ירד על נהגי המוניות שהמתינו מחוץ לאולם הנוסעים, על הקופאים ועל העובדים שהסתובבו בשטח החניון. במסעדה עם אורות הנאון המלצרית שמגישה קפה סיימה את המשמרת שלה. היא הסירה את הסינר הצהבהב והתארגנה בשרותי העובדים לקראת הנסיעה שלה באוטובוס. את הכריך שהכינה בצהרים תאכל באוטובוס, מתנדנדת במתינות עם שאר הנוסעים כשהנהג עוצר בתחנות המחשיכות. האוטובוס ישאיר אותה בחשכה עד הסמטה המוארת.

בשעה 7 האיש מהקיוסק למטה קיבל את משלוח הסיגריות שלו להערב. בקופת החולים העובדת נעלה את הדלת. הירקן פינה את הארגזים הריקים. רעש גרירת הקרשים פסק. קולות הרחוב השתנו. נערים צחקו בקול גדול כשעברו ברחוב. בכי של ילד נשמע מבית סמוך. הרחוב הפך לשתי שורות של קופסאות מאורכות וחלונות מוארים.

********

 אנשים שחיים על אי או לאורך חופי ים מאמינים במפלצות. הם מאמינים שאת הסופות והסערות גורמים היצורים שחיים במעמקים. הם מקריבים להם קורבנות כדי לפייס אותם. הם נותנים להם שמות ומבחינים ביניהם. יש כאלה שמאמינים שמפלצות הים נלחמות במפלצות השמים. הם מאמינים שהמפלצות האלו כל כך גדולות עד שהן יכולות לבלוע ספינות שלמות, ללעוט כפר על כל אנשיו. לפעמים לא מדובר במפלצת גדולה אלא יותר בדגיג. בשרימפ שמתפתל ועושה את דרכו במעלה המחשבות ובמורד הרגשות, אל מקום חשוך ואחר שרק הוא יודע על קיומו. והדגיגון חי לו בנוחות באיזור המחיה שלו, לא מפריע אם לא מפריעים. מדי פעם הוא מופרע, מופעל עליו לחץ, הוא חייב לעזוב למקום אחר, הסביבה הרגשית משתנה והוא חייב להסתגל לסביבה החדשה. זה הדגיגון שהופך ילדים שובבים לשוברי חלונות, עקרות בית מתוסכלות לנשים מתוסכלות, הוא זה שמביא לפרדות נוראיות, לעתים למעשי אלימות קיצונים. כל עוד מניחים לו כמעט ואי אפשר להבחין בקיומו. הוא מתקים לנצח אי שם בירכתי הזכרון, והדבר היחיד שהוא נזקק לו הוא הנצחיות שבחוסר השינוי. שינויים עושים לו רע. הוא נאלץ לשנות את מקומו.

 בחוסר מנוחה היא קלפה ירקות והניחה אותם על מגש עבודה. היא הדיחה את הכלים ויצאה למרפסת לשאוף אויר. היא היתה צריכה לקבוע תור למספרה למחר. היא כיבסה כמה בגדים, בדקה וזרקה כלי איפור ישנים. חיטטה בארון התרופות והשליכה משחה שהתוקף שלה פג לפני שנתיים. היא הביטה מהחלון וראתה מטוס גדול חולף באצילות את השמים. היא שבה למטבח, ניסתה להתקשר. אחר כך שוב ניסתה. אחר כך ויתרה. האורות של המכוניות נדלקו והשמים נתנו צבע מענין. היא בהתה קצת במסך, ניגשה למיטבח. היא ישבה לחשוב. היא הבינה כמה דברים. היא הבינה שהערב יורד ולשמים יש צבע מדהים. היא הבינה שבכל ערב לשמים יש צבע מדהים. היא הבינה שברחוב עוברים אנשים. היא הבינה שמחר בבוקר היא תקום שוב למלחמות שלה, ולמאבקים שלה. ולארוחות הערב שלה. היא הבינה שהארוחה תתקרר והיא תשב ותחכה עד שתרדם על הספה.

היום קניתי כובע. היא הסבירה לו, בפעם הראשונה מנסה להסביר שיש מציאות שקיימת מעבר לחיים שלה איתו. עברתי ברחוב, מחוץ לחנות תלו תיקי צד, מזוודות בד, בנדנות. נכנסתי. החנות הייתה קטנה, עם מנורת נאון שבקושי האירה. שולחנות קטנים מהודו, פסלונים, ערמות של תיקי באטיק וחולצות. היה שם כובע. מלבד. עם תיתורת מהסוג שסבאים גנדרנים היו שמים בה נוצות. מדדתי חולצת באטיק, קניתי שתיים במבצע. הסתכלתי על תיקי הצד. מדדתי את הכובע. שלמתי וחבשתי אותו ויצאתי מהחנות הקטנה, בצהרים, בשיא החום, חבושה בכובע לבד שחור עם תיתורת. שתי חולצות באטיק בתוך השקית.חזרתי הביתה ברגל, כי המכונית לא אצלי, היה חם, לעזאזל. לא קרה היום שום דבר מיוחד. חוצמזה שקניתי כובע לבד וחבשתי אותו בשיא החום כל הדרך הביתה. והחולצות באטיק יפות, צבעוניות, ואין מה לראות בטלויזיה, כשכל הערב אני מחכה שתגיע לארוחת ערב. אני חושבת שאני אמדוד שוב את חולצות הבאטיק. אני חושבת שאני אחבוש את הכובע לבד שלי.אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר על כמה דברים, חשבתי על זה ברחוב  בזמן שהכובע חימם לי את הראש והשקיות התחככו לי ברגליים ואנשים נדחפו לי על הכתף במעבר החציה.

חשבתי על מזג האויר ועל איך שאני לא רוצה להתאים את עצמי למשהו שלא קשור ישירות אלינו, אלי בעצם, כי אם הבשר מתקרר בתנור, זה לא ממש הסיפור על המאהבת היפנית והאטריות הקרות שלה, זה יותר מרק העוף של אמא, אתה יודע שאני מתכוונת אלינו ולא לסרט הטלויזיה, זה מה שמעצבן, לדעתך אני פולטת עליך תוכניות טלויזיה, חושבת שאני גרה בניו יורק, ואתה לא מבין שנסחבתי היום ברגל בשיא החום. אתה חושב שאני חושבת שזה רומנטי לחכות כל הערב. אבל, אתה יודע, אני חושבת שלחיות לבד יכול להיות שינוי גדול מבחינתי.

יש חיים בחוץ. אנשים עושים דברים, הם לומדים, הם מתקדמים, הם עוברים מקום. החיים הקטנים לא הורגים אותם כי הם לא מתחייבים להם. הם חוזרים בלילה הביתה, לישון,  אבל בבוקר מחכה להם יום שהוא עולם חדש, כי זה המשהו שהוא מעבר למטבח וקניות וחוסר סכוי במערכת רגשית. אם מערכת סגורה לא מבחינה שהיא חסרת סכוי היא רק מסתגרת יותר, ואז הופכים סגורים בפני דברים חדשים, מסרבים לראות אפשרויות אחרות ומקומות אחרים. אולי אני אחיה בניו יורק.

הוא לא התווכח. הלילה עטף את הספה, את הסירים שעל הכיריים, את הרחוב, את המטוס שחצה שמים מכוכבים.

אורית ברג, בת 47, מנערת אבק ומחפשת עבודה.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פנטזיה, פרוזה. קישור קבוע.

תגובה אחת על "ארוחת ערב" – סיפור קצר מאת אור ברג

  1. מאת אביגיל:‏

    זה יפה.המילים עדינות ומלטפות:)

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*